ווטרס. אליס ווטרס
היא מייסדת המסעדה המיתולוגית "Chez Panisse", ונחשבת לאחת ממובילות תנועת הסלואו פוד באמריקה. עכשיו היא זוכה לכבוד בספר חדש. דנה שוופי מפרגנת לאישה שכל בשלן חייב להכיר
תכירו את אליס ווטרס: השפית האמריקאית שנחשבת, מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, לאחת המשפיעות ביותר על המטבח בארה"ב. יש שטוענים שאפילו עשתה שם מהפכה קולינרית. אל האישה המרשימה הזאת, שחגגה השנה את יום הולדתה ה-63, מתייחסים בדרך כלל כאל מי שהמציאה את "המטבח הקליפורני": בישול שמסומן בעיקר דרך העניין שלו בפיוז'ן ובאסתטיקה של ההגשה.
ווטרס החלה את המהלך הזה כשפתחה בשנת 1971 את המסעדה האגדית שלה בקליפורניה - "Chez Panisse". הקונספט שהוביל את המסעדה הוא בישול בעזרת רכיבים טריים ומקומיים, ויצירת הצלחה עסקית תוך תרומה לקהילה. לא פלא, אם כך, שמאוחר יותר היא נהייתה חברה פעילה בתנועת הסלואו-פוד העולמית.
אבל מפעל החיים האמיתי של ווטרס הוא קידום האוכל האורגני בארה"ב. היא עסקה בכך עוד לפני שהעניין הפך לטרנד מדבק, דרך המסעדות והספרים שלה, כמובן, אבל גם דרך מעשים. "היתה לי התגלות", כך היא מגדירה את זה.
וווטרס לא נחה על זרי הדפנה, היא ממשיכה לחפש דרכים לתרום ולקדם אכילה נכונה ובריאה. כרגע היא מעורבת בתכנית שנקראת "Edible Schoolyard Project" (פרויקט חצר בית ספר אכילה, בתרגום חופשי מאוד) שהתחילה בבית ספר בברקלי, שם גם ממוקמת המסעדה שלה. הרעיון הוא להסבחלק מהשטח שליד הבית ספר לגן לגידול ירק, וכך גם ללמד ילדים על החשיבות של חקלאות והקשר שלה לאוכל.
כמובן שבמציאות שבה אחוז ניכר מהילדים בארה"ב סובלים מהשמנת יתר, הפרויקט מקבל משמעות שחורגת הרבה מעבר לטכניקות נכונות לגידול עגבניות. כידוע, בארה"ב עוסקים כבר זמן רב בנושא זה. אחת הסוגיות המובילות בנושא היא חדרי האוכל בבית ספר,
בנאום שנתנה ווטרס בכנס ב- 2002 היא אמרה: "תרבות הפאסט פוד נמצאת בכל מקום ובולעת אותנו... קשה שלא להרגיש שאנחנו קורבנות של קונספירציה ענקית... ומה הילדים שלנו לומדים מפאסט פוד? אם נשנה את האוכל בבתי הספר, נוכל לשנות את האופן שבו ילדים חושבים", היתה המסקנה שלה.
עם כזו גישה לוחמנית ולא אנוכית, אין פלא שווטרס זכתה בשני העשורים האחרונים לשורה מרשימה של אותות כבוד ופרסים (כולל פרס ג'יימס בירד), שהאחרון מביניהם ניתן לה ע"י ה- "American Academy of Arts and Sciences" (האקדמיה האמרקינית לאמנויות ומדעים) באפריל השנה.
אבל הכבוד הכי גדול לו היא זכתה בא, כאמור, דווקא מספרו של מק'נמי, בו הוא מספר את סיפורה של ווטרס, המסעדה האגדית שלה המאבקים האין סופיים והפירות שהם נשאו.
בביקורת על הספר שהתפרסמה בניו יורק טיימס לפני כמה שבועות, צוטט אחד מחבריה של ווטרס, בוב קראו: "דבר אחד שכולם אוהבים בקשר לאליס, אבל גם מחרפן את כולם, זה שהיא תמיד בתוך המאבק. זה יכול להיות מטרד לאנשים מסוימים, כי הם לא רוצים לחשוב על דברים כאלה כל הזמן. יש בזה איזה יופי מהול עצב - הפיקסציה שלה על צדק וההתעקשות שלה עליו". מעניין לעקוב אחר הקריירה המרתקת של ווטרס ולנסות לנחש מה יהיה הצעד הבא שלה. מצידנו לא נתנגד לאיזה קייטרינג לקידום השלום במזרח התיכון, או לפחות לאיזו שווארמה דו-לאומית.
נא להמתין לטעינת התגובות
