בטן מלאה
ירון שלו, ילד הפלא של המטבח הישראלי, מסיר את הסינר ומתפנה לסגור חשבון עם הבוס הקודם רפי כהן, לחבק את הבוס הקודם רושפלד ולקבוע מי מהקולגות הוא רק אגו. קרב סכינים, על אמת
לכאורה, הכל בסדר. התאורה עמומה, המנות נורות מהמטבח בעקביות פרוסית והקהל משכשך בחדווה בצלחות, באצבעות גרגרניות ובפיות מנטפים. אבל במקום להיות מבסוט מהאורגיה הזו - שכולה שלו - מבט מקרוב על פרצופו של שלו מגלה הבעה מעט מכורכמת, כאילו בלע לימון שלם על קליפתו.אפילו נוכחותו של הקולגה אבי קונפורטי, שבא ליהנות מארוחת ערב ומכמה דאחקות עם השף, לא מצליחה למנף את מצב רוחו לכדי סביר. "זריז, דחוף, בהול, לפני שאני מוריד כאן על מישהו צלחת", הוא לואט למלצרית שנקלעה לרדיוס שלו, כשהוא מאתר קרדית אבק לא קיימת או לחלופין מבט מבקש של סועד. משם, הוא מיישר את חולצתו המעוצבת ויוצא לסיבוב דאווינים לאורך הבר, מגלם בהצלחה את תפקיד המארח המיומן.
מתחת לשריון העצי משהו, שלו לגמרי לא שקט. כשאני צופה בו במטבח, מערבב עלים צעירים בתנועות עגולות - ידיו נונשלנטיות ומנותקות לחלוטין מהבעתו המיוסרת - אני מבינה את העניין. שלו פשוט עושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות חוץ מלבשל: לדאוג.
כטיפוס ששליטה עצמית היא כוסית השמפניה שלו, קשה לו לקבל שדברים לא נעשים בדרך שלו. כיום, כשהוא סוליקו בעמדת השף, הוא גם לא צריך להתפשר על פחות מזה. "אני לא צנוע", הוא יורה. "אני יודע מה אני שווה ואני הולך עם האמת שלי עד הסוף", או כמו שהוא רוצה להגיד, אבל לא יאמר לי: הוא בדרך למעלה, ומי שלא אוהב את זה מעניין לו את התחת.
כבר שנים מוכר שלו בסצנה הקולינרית כילד פלא, או בכינוי שדבק בו "הילד". רק בן 25 ועל גבו רקורד סיזיפי של יותר מעשור של הזעה במטבחי המסעדות הנחשקות בישראל: ארקדיה, רושפלד, רפאל. אל טוטו נכנס לפני שנה ושלושה חודשים וזכה בה לביקורות משבחות מקיר לקיר. עכשיו, אחרי שהכרזת העצמאות שלו הוכיחה את עצמה, הוא מרשה לעצמו באמת לדבר.
מה האג'נדה הקולינרית שלו? קלה לעיכול: "לאנשים נשבר הזין, ואת זה אומרים לי הרבה, מכל הבישול של קציצות כבש, חציל ולוקוס שזה בעצם דניס שמעורבב מדגים שנשארים, ולשלם על זה 200 שקל.
ומניאק מי שיגיד לי אחרת.
"יש דברים שטעימים לי בבית, לא במסעדה שאני משלם 200 שקל לסועד. אני רוצה לשלם על פרודוקטים טובים. אנשים אי אפשר לעבוד עליהם. גם כל הקשקוש הזה, שאנשים מנסים לעשות בישול מולקולרי בארץ, לא יחזיק. אני מנסה לעשות אוכל ברור, ולא דברים בכוס עם קציפה מחורבנת שלא הייתי מכניס אותם לפה גם אם אני אמות".
ואיך היית מגדיר את מה שאתה עושה?
"הדינמיקה היא לעשות אוכל של עלים טריים ורעננים, צנוניות יפות, דגים טריים מדהימים, בשר משויש, גבינות ונקניקים הכי טובים ושמן זית פצצתי ומלא פלפלים חריפים; אוכל שמח, עליז, שמונח על הצלחת בפשטות, בלי קשקושים. מוצרים טובים עם חיבורים נכונים. האוכל שאני עושה זה דברים שאני חושב שכיף לי לאכול, עם ארוטיקה באוכל".
משונה. אתה מודע לזה שיש ניגוד בין האישיות הרצינית והעצורה שלך ובין המנות הסקסיות שיוצאות לך מהידיים?
(נבוך) "טוב... אמרו שיש לי ידיים של אישה במטבח. הכל ככה (עושה תנועות עדינות עם הידיים) כמו ציור, עם יסודות של לימודים. אותי לא מעניין להאכיל 50 איש ביום. אני רוצה להאכיל 400 איש. אני רוצה שיהיה דינמי, אחרת זה לא מעניין. וכשאני משתעמם אני מתעצבן והולך. אני פסיכי קצת. מה לעשות. שרוט".
קשה לעכל את שלו. כששאלתי קולגה עליו, פסק ההוא ש"שלו כישרון גדול, אבל הוא וואחד פריזר". אחר אמר ש"הילד הוא גאון, אבל יש לו בעיות תקשורת קשות". רק אחרי שמבינים מתי, איך ואיפה, מפוענחים התבונה שלו והברק שהוא מייצר בצלחת. אחרי שלושה ימים שבהם הזדנבתי בעקבותיו אני יכולה להצהיר כי שלו הוא לא פריזר, הוא טעם נרכש. זאת אומרת, עד לרגע שבו הוא משתבלל בחזרה לתוך קונכייתו.
הוא גדל בירושלים, בפסגת זאב. בגיל שבע התגרשו הוריו, והוא ואחיו נותרו עם האם. מאז הגירושים, מלבד הפסקת אש קצרה, שלו אינו מדבר עם אביו. "הוא מניאק גדול והוא עשה לי בעיות בחיים", הוא מקמץ במילים. "אומר דברים סתם ולא עומד בהם. הוא היה חרא. בית שימוש. אבל היה ונגמר".
מה הזיכרון הראשון שלך מאוכל בבית?
"בבית לא בישלו, אבל אני תמיד התעניינתי באוכל - אם זה ללכת לשוק או לאכול אצל סבתא שלי חלה עם חצילים מקומחים ומטוגנים ברוטב עגבניות או דגים מלוחים. ואז התחלתי להכין קשקושים: שניצלים וצ'יפס, פסטה. בבית ספר היה קיוסק שהיה מוכר סנדוויץ' בחצי לחם, עם סלט כרוב, צ'יפס - וזה מה שהייתי אוכל בהפסקות. אחר כך הייתי אוכל פלאפל. הייתי אז מאוד שמן. 80 קילו. ילד עבה".
האובססיה למטבח ולאוכל החמירה לקראת גיל 13, כשגילה את ספרי הבישול, דבר שהפך עליו את העולם המחניק של חוק חינוך חובה. "לבית ספר הייתי לוקח רק אותם", הוא מגחך. "כל מה שרציתי זה לבשל. אמרתי לאמא שלי,'אני לא יכול ללכת לבית ספר יותר'. היא הרגישה שאני מאוד סובל ושלא מתאים לי ללמוד. הלכנו לקצין ביקור סדיר של משרד החינוך, והוא סירב לשחרר אותי מבית ספר, ואז במשך שלושה חודשים הלכנו לפסיכולוגית, שבסוף המליצה למשרד החינוך לשחרר אותי מהלימודים וקיבלתי אישור רשמי".
וכך נחת היישר בחיקו החמים של גורו השפים שלום קדוש במסעדתו ז"ל פרה על הגג. קדוש, שלא ממש הבין מה הילד המשונה רוצה ממנו, הכניס אותו למטבח, בהתחלה לקילוף חצילים, אחר כך להתקנת פטיפורים. אבל שלו, למרות אהבתו לקדוש, לא מצא את עצמו בנבכי מוצרי הפרווה, ועזב.
בגיל 14 הגיע לארקדיה, מסעדתו של השף עזרא קדם וזוגתו דאז תמר בליי. "שם גם הכרתי את רפי כהן, שהיה עוד צנוע. עזרא הוא איש שנתן לי מוסר עבודה. למדתי ממנו הרבה. אז גם עשיתי דיאטה וירדתי במשקל. כמו שאני קיצוני בכל דבר, ככה גם היה בזה. נמאס לי להיות שמן, אז ירדתי 30 קילו בשלושה חודשים. ואז עזרא התחיל לדאוג. היה מתקשר לאמא שלי, להגיד לה ש'הילד לא אוכל'".
כשאני מספרת את זה לקדם השבוע, הוא נורא צוחק. "ירון היה כמו שאמור להיות שף צעיר ומבטיח", הוא אומר. "הוא היה מאוהב מאוד באוכל. בצרפתית קוראים לזה מרמיטון - מישהו שרוצה להיות שף וגדל ולומד. אצלי הוא עבר טירונות. אז הוא בישל מאוד צרפתי, ומה שיפה אצלו זה שהוא הבין מה שצריך - ועבר לבישול יותר ים תיכוני. היו רגעים שהסתכלתי עליו וראיתי שהוא בדרך הנכונה. הוא היה מאוד רציני ביחס שלו לעצמו, לבגדים שלבש במטבח. זה בער בו חזק. ואני שמח שהלהבה עדיין חזקה".
באותה תקופה גילה שלו את הקסם הפזרני שבאכילה במסעדות יוקרה. בהתחלה סבתו, שאליה היה קרוב מאוד, היתה הולכת לאכול איתו. בהמשך הלך לבדו, מושך את תשומת לבם של שפים. "הייתי אוכל במול ים, בקרן, אצל רושפלד. ועזרא היה יורד עלי שאני מבזבז כל כך הרבה כסף לבד. ואז החלטתי לנסוע לפריז, לאכול.
"ביקשתי מסבתא שלי שתבוא איתי. היה תקציב והוא נגמר אחרי יום. רציתי רק כוכבים. בבוקר הייתי קונה בגטים עם ברי וחמאה מלוחה, ואז בצהריים נכנס לקוויאר כספיה, לקומה השנייה, ואוכל בליני עם קוויאר וקרם פרש, כשמצד אחד אנשי עסקים ומצד שני נשים עשירות וצפצפניות עם הפודלים שלהן. ואז חזרתי לארץ". מרגע החזרה כבר ידע שלו שהוא רוצה סטאז' בפריז. אבל זה לקח לו זמן וכסף. הרבה כסף. "הוצאתי על כל החופשות האלו יותר ממיליון שקל. הרבה יותר, בעצם", הוא מתחלחל.
מאיפה הכסף?!
"קרובת משפחה מבוגרת שאהבה אותי והיתה שואלת 'ירוני, אתה צריך לנסוע שוב להשתלמות?'".
כמה חודשים אחר כך נחת שלו בפריז, להתמחות באפיסיוס, בעלת שני כוכבי מישלן. "צרפתית למדתי שם, אחרי שאמרו לי 'לך תביא פטל' ולא הבנתי מה זה. היו רגעים עם דמעות בעיניים. אחרי שכל היום אתה עובד כמו חמור וחוזר למלון, לבד. ולקום בשבע כשפריז קפואה וללכת לקלף ארגזים של לנגוסטינים עד שהידיים מדממות, זה משהו שלא שוכחים".
אחרי סטאז' נוסף במסעדתו של השף מישל רוסטאנג (גם היא בעלת שני כוכבים) הוא הרגיש שלמד דיו. עוד מפריז הרים טלפון לרושפלד וביקש צ'אנסה לעבוד במטבח. רושפלד, אז השף של המסעדה המיתולוגית על שמו, לקח אותו. "היה מעניין", אומר שלו. "היום כשאני מסתכל על המסעדה אני חושב שהיא היתה מדהימה ולא מתאימה למדינה. יונתן תמיד בישל הכי טוב בישראל מבין השפים".
באותה תקופה, מספרים, גם הודבק לו הכינוי "הילד". שאול אברון, מיועזר בר יין, הוא ככל הנראה זה שמיתג אותו כך והוא עדיין זוכר את הצעיר עם הקיבולת המפלצתית: "תמיד הוא היה מגיע לבדו ואוכל כמה מנות בכובד ראש, מאוד מרוכז באוכל. לא מדבר עם אף אחד. מאוד אהבתי אצלו את תשומת הלב לאוכל. עם השנים פגשתי אותו אצל יונתן, אצל רפי כהן. היינו עדים להתבגרות שלו גם מהכיוון המיני-פתאום לילד נהייתה חברה. והוא כבר לא נראה ילד. עכשיו הוא כבר הנער, אבל רק כי הוא החליף פלאפון".
אחרי ארבע שנים ברושפלד בער לשלו להמשיך הלאה, וההזדמנות הגיעה בדמותו של רפי כהן, שבדיוק פתח את רפאל. השניים הכירו עוד מירושלים, אכלו יחד בפריז ושמרו על קשר חברי גם בארץ. אבל הזוגיות הקולינרית שהחלה כסופלה מבטיח, הסתיימה אחרי חמש שנים בקול צניחה מהדהד. השף כהן וסגנו שלו לא ממש צפו את זה, אחרת ספק אם היו מבשלים כזה מתכון לאסון. "את רפי אני מאוד אוהב, ואהבתי ואני מעריך - אבל בצורה שונה מאת יונתן", נוקט שלו זהירות.
מה בעצם קרה?
"בהתחלה היה מדהים. רפי היה במטבח והיה כיף ועבדנו קשה. ואז עם הכסף זה הפך לביזנס. מסעדה צריכה אבא, ומשלב מסוים כבר לא היה אבא. לא מספיק לבנות תפריט ולהיכנס למטבח פעם ביומיים או שלושה. כשניהלתי שם את המטבח, ותשאלי על זה כל אחד, ידעו שרפאל זה ירון. וזו היתה הבחירה של רפי. אבל רפי היה אומר לי על האוכל שלי 'הכל חרא', ואז יוצא וצוחק עם החברים שלו, 'איזה מדהים הכנתי'. כולם ידעו את האמת. אם מבקר מסעדות היה בא לביקורת ורפי היה בחו"ל, הוא היה אומר לי, תעשה את הארוחה הכי מדהימה, והוא היה יודע שזה ייצא כאילו שהוא עשה את זה.
"רפי הרס לי דברים. ביום ההולדת שלי הוא אמר, אתה מבחינתי לא משוחרר. אז מה אם יש לך יום הולדת? ואם זה חברה שגרתי איתה ובגלל העניינים האלה זה נגמר. בתקופה ההיא אפילו לא דיברתי עם יונתן. בלי להרגיש, הוא עשה לי חרא עם אנשים".
אם היה רע, איך החזקת שם חמש שנים?
"הייתי קשור למקום, והוא תמיד דאג להכניס לי לראש: אתה? לבד? זה לא יכול להיות טוב, תראה איך אתה מנהל את המטבח. והמטבח היה מדהים. הוא ידע למשוך אותי. הוא בעיקר טוב בהבטחות. כיום הכסף המטומטם שלו לא יקנה אותי".
לא הלכת לאכול שם אחרי שעזבת?
"מה פתאום. אם רפי רואה אותי, הוא נותן גז".
ואין לך בעיה עם זה?
"כיום לא. אם הוא היה אז יותר חכם הוא יכול היה להגיד, ירון, אתה מנהל את המטבח הרבה זמן, בוא קח אחוזים, נעשה עוד מקום. באותו זמן הוא פגע בי. אם הייתי שם עכשיו והוא היה מתייחס אלי כמו שהוא התייחס אלי, לא הייתי נותן לו לדרוס אותי כמו שהוא דרס. הייתי אומר לו, אתה רוצה שהמטבח הזה יהיה מנוהל טוב? תעריך את האנשים. אף אחד לא רוצה לעבוד אצל רפי כהן. ולא סתם".
איך זה התפוצץ בסוף?
"ענייני כסף. זה כבר היה אחרי מיליון עזיבות וחזרות ולא היו לי יותר כוחות. אני שמעתי מאנשים שהוא אמר אחר כך: התייחסתי לירון ככה כי ידעתי שאם הוא ילך הוא יהיה הכי טוב. אבל זו לא צורת התנהגות".
תגובת רפי כהן: "אני מאחל לירון הרבה מאוד הצלחה, כמו שאני מאחל לכל האנשים שיוצאים מרפאל, וצר לי על מרמור כזה או אחר".
אחרי הפיצוץ עם כהן ישב שלו בבית חצי שנה וכמו בסרט גרוע ראה איך כל מי שחשב לחבר שלו נעלם ברגע שכבר לא היה יכול לפנק באיזה סשימי אינטיאס. "אחרי התקופה ההיא אני כבר לא מתאכזב מכלום", הוא אומר בטון יבש. "היו לי כל כך הרבה אכזבות, אז אני לוקח אותן בפרופורציה. אין לי ברירה. את רפי עזבתי בלי תכנונים. חשבתי לחזור ולהיות יד ימינו של יונתן ואז קיבלתי פתאום טלפון ממתן כהן ורועי קפלן, הבעלים של טוטו והשותפים שלי היום, והחלטתי ללכת על זה".
לא חששת?
"מאוד. זו היתה פעם ראשונה שהייתי לבד - לא היה לי עם מי להתייעץ. אני עדיין פוחד, אני תמיד פוחד. זה מה שמניע אותי. כאילו, זה לא מה שמניע אותי, אבל אני תמיד דואג. תמיד הייתי מאלה שלא ישנים כל הלילה כי הם בלחץ מיום העבודה שלמחרת. נכנסתי למטבח ולא ידעתי מה לעשות קודם. בכיתי. ואז איכשהו התחלתי להניע את הדברים. רציתי לקחת את כל המסעדה, לזרוק לפח ולהתחיל מההתחלה".
אז גם הלכת לטיפול?
"כן, בעיקר כדי להרגיע את עצמי קצת מהלחצים הגדולים. אני בן אדם שהוא מעט במצב רוח טוב, הרבה בדכאונות. בהתחלה של המסעדה פתאום דאגתי למיליון דברים, והייתי צריך לדבר עם מישהו שאני סומך עליו שזה לא יצא ויכול לשפוך את הלב ולשמוע עצות ויכול להתקדם הלאה.אני נפתח מעט מאוד בפני אנשים, התאכזבתי כבר מספיק בחיים, ושם יכולתי לדבר. תל אביב זו עיר שאתה צריך קצת לעמוד על שלך ולדרוס. אם לא, אוכלים אותך בלי מלח לארוחת בוקר".
במה הדריסה באה לידי ביטוי?
"בהכל. אסור לך להגיד בעבודה, זה נחמד, זה ככה, זה חבר - אין חברים. אני, את החברים שלי יכול לספור על חצי כף יד. אולי כי זה מקצוע קשה ומחורבן, אבל אני החלטתי שאני עושה את זה אז אני הולך עם זה עד הסוף".
אם לא זה מה היית עושה?
"מאיפה אני יודע? זה החיים שלי".
וממה אתה נהנה חוץ מאוכל?
"הממ. ממה? שיחות עם אנשים שאני מעריך ואוהב. ומסקס. ומהחיים".
ספרים?
"לא".
הופעות?
"לא".
טלוויזיה?
"כן".
מה ראית לאחרונה?
"נו, לא זוכר. כבר שאלו אותי השבוע ולא זכרתי מה ראיתי".
מה יאכלו בחתונה שלך?
"חה! אם תהיה חתונה, מה שיבוא יבוא. אין לי תוכניות. זה לא ממש מעניין אותי. כרגע אני נשוי לכל המקצוע הזה".
ולאהבה?
"להתאהב זה משהו שאי אפשר לתכנן. אצלי זה יכול להתחיל ולהיגמר בשנייה. החברה האחרונה היתה בתקופת רפאל, אבל אני לא דואג, זה יגיע. מצד שני, אין לי כוח שמישהי תתקשר אלי בבוקר, כשאני עם הכאב ראש שלי ותגיד לי שהיא רוצה ארוחת בוקר. זאת צריכה להיות מישהי אינטליגנטית ועסוקה - אני לא אוהב עלוקות. שלכל אחד יהיה את העולם שלו".
בחורות שיוצאות איתך בטח מסתחררות. אוכלות טוב, שותות כמו שצריך
"אני הכי נזהר מהסוג הזה של הבחורות, ויש הרבה כאלה ואני מודע ויודע לזהות אותן. הרי בחורה שתהיה איתי תאכל הכי טוב ותשתה מצוין ותכיר אנשים, היא תחיה בסחרחרה כזו. האקסית שלי אמרה לי כשנפרדנו שאף פעם לא יהיה לה כיף כמו שהיה לה איתי. אבל הדברים האלו מגיעים למישהי שתאהב אותי, לא לכזו שיש לה אינטרס".
אפרופו אהבה, כשעבדת אצל רפי, חזרת לדבר עם אבא שלך, אבל תוך תקופה קצרה, חזר הנתק. מה קרה?
"הוא בא למסעדה, אבל כמו שהתחיל ככה זה נגמר. חשבתי שזה יהיה נחמד לחזור להיות איתו בקשר, אבל הוא בן אדם לא אמיתי. גם הוא רק מבטיח ולא מקיים. התאכזבתי מעצמי כי הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה. זה כמו שאומרים שמי שגונב פעם אחת יגנוב תמיד. מי שחרא נשאר חרא, וזה הבן אדם. איך הוא פתאום הגיע לרפאל? כי היו עלי כתבות? איפה הוא היה לפני זה? פתאום היה נעים לו להתגאות".
אולי החיבור שלך לשפים מאוד דומיננטיים מילדות נבעה מחיפוש אחרי דמות אב?
"אצל עזרא אני יכול להגיד שזה היה ככה. הוא באמת מילא איזה חלק שהוא יותר מהעבודה. היו לנו הרבה שיחות, התייעצתי איתו על הרבה דברים, ואחר כך זה השתנה. אבל לגבי יונתן ורפי - כמה דומיננטיים שלא יהיו - לא הייתי אומר שהם דמות אב בשבילי. זה שגדלתי בלי אבא הוביל קודם לעובדה שגידלתי את עצמי לבד ודיברתי עם אמא שלי על הכל. אני בחרתי בעצמי את האנשים הכי מוצלחים בתחום, וכן, הם גם היו דומיננטיים".
אבל כשדיברנו על רפי וכשדיברנו על אבא שלך, עלו רגשות דומים כלפי שניהם: של אכזבה, של הבטחות שלא קוימו.
"זה מקרי. זה מתאים לשניהם, אבל אין ביניהם קשר".
במקרר שלו יש רק המוני בקבוקי פרייה ירקרקים. אין אוכל. כמו ששלו מכור לבישול מקצועי, כך הוא לא מסוגל להתקין לעצמו מנה בבית. זאת אומרת, הוא לא רוצה. במקום, הוא אוכל אצל אחרים. "אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של שפים שלא מוכנים לאכול אצל שפים אחרים", הוא אומר.
אז בוא נדבר קצת על אוכל. את מי אתה מעריך?
"את אבי קונפורטי, שאני גם מאוד אוהב. הוא לא עושה חשבון לאף אחד, הוא כייפי, לא כבד. אני אוכל אצלו בצפרה פעם בשבוע. ואת יונתן רושפלד, שהוא האיש שאני הכי מעריך את דרך ההסתכלות שלו על האוכל בארץ, ואני חושב שאני הכי דומה לו. אנחנו מדברים עשר פעמים ביום בטלפון. הרברט סמואל שלו היא מסעדה מדהימה, עם אוכל מצוין ואווירה נעימה. הכל שם פרפקט".
וחוץ מאצלם, איפה עוד אתה אוהב לאכול?
"אין איפה. יש אולי הרבה מסעדות אבל מעט מאוד מקומות שכדאי לאכול בהם. יש קהל שמבין אבל גם קהל שרץ לאכול סתם. כולם רצים - הנה, אם נפתח דלאל, כולם ירוצו לשם, לא משנה מה. אני לא אבחר לשבת שם ולאכול. אולי לשתות כוסית אחרי העבודה. וזהו".
"יש בעיקר אנשים שאין כיסוי למה שהם רוצים שירשמו עליהם. אם זה ניר צוק מקורדיליה, הקשקוש הזה, ואם זה אביב משה ממסה, שלא ראה עולם. מחפשים קשקושים, אוכל מולקולרי, אבל אי אפשר לעשות את זה בלי הבסיס, הלימודים. אני מוצא את עצמי חוזר לאותם מקומות: לבית תאילנדי של יריב מלילי, ליועזר, לשילה, שזה מקום עם אוכל מצוין".
מה עם כתית?
"מה איתה?".
כלום . מסעדה מצוינת. אכלת שם?
"לא. לא יצא לי. אני מעריך את מאיר אדוני על מה שהוא עושה. הוא רצה מסעדה פנסית, יקרה, אלגנטית והוא הלך עם זה. אני יודע שהוא עושה אוכל מדהים. אבל חשוב שיבינו שזו מדינה שמחולקת לכמה סוגים של שפים - כאלה שמתעסקים כל היום בטלוויזיה ועיתונות וכאלה שבאמת באמת חשוב להם הפרודוקטים ולהיות במסעדה ולחדש לקהל".
די , נו. החלוקה הזו בעייתית - שנינו יודעים שאתה יודע בדיוק איך להתנהג, ולמי לתת מה, ואיך להביא עיתונאים. זה לא שחור ולבן.
"או-קיי. אבל ברמת השפים, מי שהיה לפני עשר שנים זה מי שיש גם עכשיו. מי שהיה טוב לפני עשר שנים טוב גם עכשיו. לא כי קשה לפרוץ, כי צריך כישרון. תל אביב היא עיר שבה כל אחד עם אגו בשמים, בלי כיסוי. כל העניין הזה של שפים שמתעסקים בעיקר בטלוויזיה ובסלבריטאות במקום לבשל, זה אולי כי המסעדה שלהם ריקה. אני לא מחכה שתהיה כתבה כדי שהמסעדה תהיה מלאה".
לכן לא השתלבת ב"קרב סכינים", למשל?
"תמיד כשאני מסתכל על תוכניות כאלה אני אומר שיש הבדל בין איך שאני מסתכל על זה ובין איך שצופה מסתכל. זו תוכנית טובה עם רייטינג פצצתי, והייתי אמור להיות שם ויצאתי מזה, כי זה לא נראה לי מספיק מסודר ורציני מבחינת השופטים.היה לי ריב איתם. נו באמת: אני לא צריך שאיזה סלבריטאית מטומטמת תשפוט אם האוכל שלי יותר טוב או לא. היא יודעת מה עומד מאחורי זה? זה מצחיק אותי".
חשבת פעם על מה שאתה מפסיד כשאתה במטבח?
"ברור, אבל יש לי מחויבות גדולה מאוד, ולה אני דואג. זה מאוד מייאש לפעמים, ואז אני אומר לעצמי, תנוח קצת, צא החוצה, קח נשימה עמוקה".
ואז אתה באמת נח קצת, יוצא החוצה, נושם עמוק?
"לא. זה תמיד עובר לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
