בפעם הבאה אפשר לדלג על מעיין הבירה
אם עד עכשיו השאלה "איפה אוכלים טוב בחיפה" היוותה פתח למקסימום אופציה וחצי, מסעדת לולקה החדשה משנה את מאזן הכוחות. בתפריט: אווירה נעימה ונוסטלגית ואוכל חביב עד מאוד, בייחוד בהתחשב בשממה הקולינרית שמסביב
"נו", הוא חוזר באטיות מודגשת כאילו דיבר אל חירש, "אז איפה אוכלים טוב בחיפה?". ברגע הזה, אם זה היה סרט, המצלמה הייתה מתקרבת לעיני הנשאל ומראה, מאחורי העיניים, תמונה מגורענת בשחור-לבן, רוח קדים מגלגלת כדור קוצים ברחוב נטוש, ומוזיקה מייבבת של אניו מוריקונה (מהדפרסיביות, עם הכינורות).
"יש", אתה מחלץ מתוך סופת האבק, "הרומני ההוא". " לא, לא", קוטע אותך החיוך, "אצל הרומני כבר היינו אלף פעם, משהו חדש". " יש", אתה עונה ברעד, "מסעדת הפסטה הזאת בשדרות הנשיא, נהנינו שם מאוד". " נו, באמת", הוא עונה לך והחיוך רק מתרחב, "עוד מעט יקראו שם מנה על שמנו. משהו חדש, מודרני".
ופתאום אתה מבין: זה לא שבחיפה אין איפה לאכול טוב, דווקא יש, העניין הוא שמי שבא לחיפה מבחוץ גם מביא איתו סטנדרטים חיצוניים שמגדירים מה היא מסעדה טובה, אז אם אתם מחפשים בחיפה מסעדת שף חדשה, משהו מעוצב עם גופי תאורה צרובים קלות, מצטער, תמשיכו לחיות בסרט (שחור-לבן).
אבל אם, לעומת זאת, אתם מחפשים מסעדה חיפאית מחממת לב, בעלת חמימות ואוכל ביתי משודרג שגורמים לך לתהות מתי בדיוק נאיביות הפכה למילת גנאי, יש לי בשבילכם מקום מצוין.
המסעדה החדשה הזאת (קצת יותר מחודש) היא מסעדת לולקה, שכמו כל המסעדות בחיפה נמצאת בשדרות הנשיא. זו מסעדה שלקחה את הסלון החיפאי, הסלון הבורגני החם שכולנו גדלנו בו (או לפחות אכלנו בו קומפוט בשעה שחיכינו שהבחורה שבאנו לקחת לסרט תהיה מוכנה, ובינתיים ענינו על השאלה מה אבא שלנו עושה), והפכה אותו למקום שמגיש אוכל שמזכיר את הנחת של הימים
זו מסעדה שאין בה אפילו פינה אפלה אחת, שהכיסאות והשולחנות הנוחים והחומים שלה נראו כאילו הגיחו היישר מפינות האוכל, שהאור בה בוקע ממנורות עם אהילי זכוכית חלבית, ושבדרך לשירותים שבקומה השנייה שלה אתה חולף על פני מדף ועליו ספרים מהוהי כריכה. בקיצור, מסוג המקומות הנדירים האלה שלא נרתע להחליף חיוך מסמפת עם מה שהיה פה פעם, ולא יוצא מגדרו להיות שנחאי לעניים או ניו יורק של המזרח התיכון.
גם התפריט הוא תפריט מקומי, תפריט שנראה כמשהו שבשלנית טובה ליקטה מכל ארוחות יום השישי ומכל סעודות החג ותרגמה למסעדנית. כך ניתן למצוא בין המנות הראשונות כבד קצוץ ורביולי דלעת (מסוג המנות שפעם בשלניות היו מוציאות מספרי בישול ואז משנות עד שהפכו למנות משפחתיות), ובין המנות העיקריות מנה חגיגית של עיגולי פילה עגל לצד מנה משמחת דוגמת שניצל עגל.
מבין הראשונות הצטיין הכבד הקצוץ: אוורירי, מלא טעם, חף מבנאליות. עד כדי כך שלפתע עלה בי הרהור: העולם הרי מלא בפרופסורים לחומוסולוגיה השוואתית, אז איך זה שעוד לא קם מישהו שכתב את הטקסט המכונן על כבד קצוץ? הרי יש כאן וריאציות לא פחות מאשר במשוואשה: עם בצל מטוגן או בלי? הבצל שקוף וחתוך דק-דק בתוך התערובת או עיגולים פריכים מעל? עם לחם בתוך התערובת או חלה? החלה צריכה להיות יבשה או לחה? אם לחה, ממים או ממרק? קצת שומן אווז: להוסיף? וביצה קשה, מה איתה?
נדמה לי שבכבד קצוץ יש לא פחות גיוון ולא פחות עניין מאשר בחימצה גרוסה, ועם כל הכבוד, אולי גם קצת פחות עממיות חנפה. הכבד הקצוץ של לולקה, זה שעורר את הרהורי הכפירה המחפירים האלה, היה מהסוג שנהוג לכנות בספרות הביקורתית בכינוי הטכני השכוח "טעים".
כך גם הרביולי במילוי רוקפור ודלעת. לא בטוח שמרקמם (שלא היה אל דנטה דיו) היה עובר בקלות כזו אצל מבקר ראוי לשמו, שלא לדבר על כך שזו לא באמת הייתה רוקפור אלא גבינה כחולה קצת יותר פושטית, אבל מה לעשות? טעים (ראיתם איך עוד פעם הסטנדרטים הזרים התגנבו לטקסט? ממזרים).
בין המנות העיקריות השניצל לקח די בקלות: נתח גדול, לא דקיק אבל גם כזה שלא תהיה בעיה לטגן אותו טיגון אחיד, שהגיע, כמו שצריך, עם חצי לימון. מנה אחרת, עיגולי פילה עגל ברוטב שהכיל יין אדום וקצת מחית ערמונים הייתה טובה בתכלית אף היא, אבל במבט ראשון נראתה קצת חגיגית מדי. במבט שני: למי אכפת?
עוגת הגבינה לקינוח, עם שכבה דקה של קצף ביצים (מרנג רך זה רק בתל אביב) שהעלתה "טיפות" צוף ענבריות הייתה עוד רגע מתוק של נוסטלגיה. כך גם החשבון, שהגיע בתוך אחד מאותם ארנקי גובלן שפעם היו אופנתיים. חיבבתי מאוד את לולקה. לא בטוח שהייתי מחבב אותה באותה מידה גם בתל אביב. מצד שני: למה לא?
לולקה, שדרות הנשיא 129 א', חיפה . טל': 04-8103343
כבד קצוץ: 32 שקל
רביולי ירוק במילוי דלעת וגבינת רוקפור: 27
שניצל עגל וינאי: 75 שקל
מדליוני פילה עגל ברוטב ציר בקר, יין אדום וערמונים: 105 שקל
עוגת גבינה: 32 שקל
2 סודה: 20 שקל
טיפ: 40 שקל
סה"כ: 331 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
