הבישול בישראל: קווים לדמותו
חיליק גורפינקל הסב לשולחן עם סנהדרין הבשלנים המקומיים לשיחה על המטבח הישראלי לדורותיו. לא בטוח, אגב, שיש בכלל דבר כזה
חומרים שונים לריכוך הבשר, קניית נתחי בשר מוכנים לבישול על פי סוגיו, בישול מזון למפרע והקפאתו לצורכי שימוש בעת הצורך, אבקות מרק... רטבים בתיבול מושלם תוך רגעים... קמח טופח (כך במקור, ח"ג) מאליו... שפע של מצרכים חדשים כגון: ירקות קפואים, מעדני תירס משומרים, שימורי פירות וירקות חדשים, אבקת עגבניות, קפה ותה נמס.
(מתוך "הבישול המשובח", ליליאן קורנפלד, הוצאת המחברת, 1964
"נו, מה, אתה רוצה את שישים שנות המטבח הישראלי ב-300 מילה?", אומרת לי רות סירקיס. האמת שחשבתי יותר על 3,000, אבל יש לי רק 2,500 והנה כבר בזבזתי 25. ממרום שנותיה, סירקיס, הכוהנת הגדולה של הבישול הישראלי, היא האדם הכי צעיר שפגשתי כבר הרבה זמן.
"פעם ירדתי לחצר בסמטת נס ציונה עם קולרבי שאמא שלי קילפה לי. זה מה שהיא השיגה באותו יום. הילדים שאלו אותי מאיפה יש לי תפוח", היא מספרת על ימי הצנע ועל אבקת הביצים המפורסמת - הדבר הכי לא טעים שבא אל פיה אי פעם. "זה היה לא טעים מוחלט", היא אומרת, "לא בהשוואה למשהו אחר".
אבל סירקיס היא הרבה יותר מזיכרונות. מי שכתבה בעשור האחרון יותר ספרי בישול מאשר בכל שאר שנות הקריירה הארוכה שלה, ומחזיקה במדיה הכי מודרנית - אתר אינטרנט משלה - מתעקשת שלא להיתפס כארכאית. ובצדק, היא אכן לא כזו.
אנחנו יוצאים יחד למסע בעקבות המטבח הישראלי לדורותיו, מתוך ניסיון להגדיר מה בעצם היה לנו, לאן הגענו ולאיזה כיוון אנחנו הולכים. "לפני ליליאן קורנפלד, שהיתה הראשונה שאפשר להצביע עליה בשם, היה הספר של 'ויצו'", היא מצביעה על הנקודה שממנה הכול התחיל. "שם זה באמת היה צנע. מתכונים עם אבקת ביצים". קורנפלד היתה הראשונה. לפני סירקיס, ישראל אהרוני או שרי אנסקי, ובטח שלפני דורעם גונט.
סירקיס היא למעשה מי שהגדירה את עולם ספרי הבישול הישראלי המודרני, ואולי את המטבח הביתי שלנו בכלל. היא הביאה אותו לצורתו הנוכחית עם ספרה המונומנטלי "מהמטבח באהבה" (הוצאת "זמורה ביתן, מודן"), שמאז שיצא ב-1975 מכר כמיליון עותקים והוא כנראה הספר הישראלי הנמכר של כל הזמנים, בכל התחומים.
פרט לו היא כתבה עוד עשרה ספרי בישול, כולם רבי מכר, שהמפורסם שבהם הוא "ילדים מבשלים". זה האחרון ראה אור בהוצאת הספרים שבבעלותה, "ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ", בה התפרסמו עד היום 130 ספרים, ולא רק ספרי בישול. ב-1967 החלה לכתוב מאמרים במגזין "את" מבית "מעריב", בהמשך כתבה וערכה את מדור האוכל של הירחון, ובשנות השבעים היתה בעלת פינת מתכונים קבועה ברדיו.
יש דבר כזה מטבח ישראלי?
"השאלה הזו עולה כל הזמן. לשואלים קשה לקבל את העובדה שאוכל לאומי יכול להיות כל כך רב גוני כמו המטבח הישראלי. יותר קל להגיד שהאיטלקים אוכלים פסטה, הסינים אורז, האמריקנים המבורגר והישראלים חומוס, מנגל וגפילטע.
"אבל ההגדרה הרבה יותר רחבה ועמוקה. האוכל שלנו הוא מכלול המטבחים האתניים, ההשפעות של המטבחים הבינלאומיים, תנובת הארץ וההתפתחות המטאורית בתרבות האוכל הכללית. הכול נופל תחת הקטגוריה של אוכל ישראלי. אתה יכול להגיד שהמטבח הישראלי הוא סוג של צ'ולנט או שקשוקה.
"הכול נכנס ומתערבב בתוכו ותוך כדי כך נוצר משהו חדש, שונה מכלל מרכיביו. לטעמי, המטבח הישראלי הוא רב פנים, מסקרן, מאתגר, טעים, צבעוני, מסורתי ומודרני בעת ובעונה אחת. יופי של מטבח!".
האם הושפענו מסביבתנו, מהמטבח הערבי המקומי?
"בהחלט, ואנו גם משפיעים עליו. כדאי לקרוא את מחקריה של ד"ר ליאורה גביעון (סוציולוגית של אוכל, ח"ג) בנושא. אתה פוגש היום אוכל ערבי או וריאציות שלו בהרבה מסעדות ולעומת זאת, כשתלך למסעדה ערבית תפגוש גם מנות וחומרים שהגיעו לשם דרכנו. פירות ים, למשל, או תירס מקופסה".
מה מעמדו של הגבר במטבחשלנו, היום ופעם?
"גברים, כמו גברים, מנהלים את העולם. מבחינת החובות והמטלות של הנשים לא חל כמעט שינוי. האישה עדיין דואגת לבישול הביתי, לקניות, לאירוח, להזנת הילדים, לדיאטה, לימי ההולדת. וזה גם אם היא אם חד הורית או אשת קריירה ברמות ההישגיות ובשכר הכי גבוהים.
"לעומת זאת, מעמד הגבר במטבח השתנה בשני כיוונים. ראשית, יותר גברים עוסקים בבישול כפרנסה וזה לא נחשב מקצוע נחות כמו בעבר. אחרים כותבים על אוכל, מדגימים הכנת אוכל בטלוויזיה וחלקם זוכים בחשיפה ובהכנסות גבוהות. יש
"שנית, הגברים שהתחילו לבשל בבית כסוג של הובי, הם אלה שמפרנסים את חנויות הכלים והגורמה. כי כשגבר נכנס למטבח הוא צריך את הסכינים והגאדג'טים הכי יקרים וחדשים, הנתחים הכי משובחים, המצרכים הכי אקזוטיים. ואחרי שהגברים מבשלים במטבח המעוצב והיקר ומגישים, הם מצפים גם למחמאות וגם שמישהו ינקה את הבלגן".
כיצד השתנה מעמדו של חלל המטבח עצמו בחיים שלנו?
"הוא השתנה מאוד לאורך השנים. מחדר קטן וסגור בצד הבית, הוא הפך לחלק מרכזי ובהרבה מקרים לחלק אינטגרלי מהסלון עצמו. אבל הרבה פעמים המטבח וספרי הבישול שבתוכו הם רק קישוט, ובסוף אנשים מזמינים בכלל טייק אוויי או אוכלים בחוץ. דווקא במטבח הקטן של פעם בישלו יותר, וגם אכלו בו".
מה את אוהבת בתקופה שלנו?
"אני אוהבת את השפע האדיר בשווקים ובסופרמרקטים. הלחמים, הגבינות, היינות, עשבי התיבול הטריים, הקפה, המסעדות המודרניות, השפים היצירתיים. חגיגה אמיתית שהתפתחה כאן, והלוואי שתמשיך להתפתח. ההתעניינות באוכל מכל העולם, הילדים בני החמש שמבקשים פרמזן מגורר על הפסטה, חוגי הבישול לילדים שבהם מלמדים הכנת סושי וטראפלס, ספרי הבישול הרבים ותוכניות הבישול. אני שמחה שההידלקות על תרבות האוכל הצליחה להדביק מדינה שלמה".
מה היא לדעתך התרומה שלך למטבח הישראלי?
"הכתיבה. ספרי בישול שהביאו את תרבות האוכל והבישול לישראל. אני מאמינה שהם השפיעו גם על הבישול הביתי וגם על התפתחות המסעדנות ותעשיית המזון בארץ. הספר שלי 'מהמטבח באהבה' נכתב לאחר שהות ארוכה בחו"ל, ואני הגדרתי אותו כספר של מאכלי עולם.
"בדיעבד הוא הפך לספר הכי ישראלי - מאות אלפי המשתמשים אימצו את המתכונים והטמיעו אותם לתוך המטבח הישראלי. לדעתי זו תרומה ראויה. הספר שלי 'ילדים מבשלים' הכניס הרבה מהשפים והשפיות הצעירים למטבח של אמא שלהם. לאחר שראו כי טוב, הם הפכו את העיסוק האהוב למקצוע שבעזרתו הם משמחים את כולם".
"אנחנו מבקשים מעקרת הבית החרוצה לא לקרוא ספרנו. הוא לא בשבילה".
(מתוך "ספר התענוגות", עמוס קינן, הוצאת "א. לוין אפשטיין", 1970)
אחרי מיתון קשה, הביאו עימן שנות השישים שגשוג ופריחה שלא פסחו גם על המטבח. כנראה שבשנים אלו נולדה הנהנתנות הישראלית. האבות המייסדים היו רבים, והחשוב מכולם היה אולי עמוס קינן ו"ספר התענוגות" שלו.
קינן הביא לכאן מראות וריחות אחרים שמעבר לים, אבל גם הטיף לאכול טרי ובריא יותר ובעיקר מקומי. מי שלמד היטב את התורה כבר אז, היה שאול אברון, בעליו של בר היין העברי הראשון "יועזר" היפואי, ולפני כן בעל מסעדת "הקיוסק" בנוה צדק, כתב כלכלי ב"מעריב", כתב אוכל שנים רבות, ומחברם, יחד עם אהרוני, של כמה מספרי הבישול היותר טובים שנכתבו כאן.
עכשיו הוא יושב עם עוד שני גברים אשכנזים כמוהו, שזוללים יחד סיר ענק של אוכל טריפוליטאי. לידם יושב בינו גבסו, הלוא הוא "ד"ר שקשוקה", שמשגיח שכולם יגמרו יפה מהצלחת. בדיוק כמו שהאמא הפולנייה שלהם היתה עושה פעם. "מנה כמו זאת לא תמצא בשום מקום בעולם", מצביע לנדאו על הסיר המכיל תבשיל מיוחד לפסח של מעי כבש ממולאים בחלקי הפנים שלו.
את נפלאות המטבח הטריפוליטאי קשה לפגוש במקום אחר בעולם. ד"ר אלי לנדאו הוא קרדיולוג בכיר, בשלן מדופלם, כתב אוכל בדימוס ושותפו של השף חיים כהן לאתר האינטרנט המושקע שלהם "מבשלים" ולשני ספרי אוכל נפלאים ("חיים כהן ואלי לנדאו מבשלים" ו"חיים כהן ואלי לנדאו מבשלים 2", שניהם בהוצאת "כתר").
חוץ ממנו ומאברון מסב לשולחן גם עבדכם הנאמן, שמנסה במשך שעות ארוכות לקבל את הזווית של אברון ושל לנדאו על מה שקרה כאן בשישים שנות מטבח מקומי.
לא ציפיתי לתשובות אקדמיות, וגם לא הופתעתי כשלשאלת הסיכום "אז יש בכלל מטבח ישראלי?", ענה אברון בנחרת ביטול, שעה שלנדאו הסתפק במשיכת כתפיים מנומסת. אבל המפגש הזה חיבר את כל הקצוות. שני הנהנתנים הללו העדיפו להתרכז, כמה לא מפתיע, במסעדות שהיו ואינן.
בעיקר מסעדות גורמה שהיו כאן הרבה לפני "יועזר" או "קרן". ולא רק הצרפתיות "קסבה" ו"אלהמברה", שרבים אולי זוכרים, אלא גם "טוטון" היפואית ו"גונדולה" של השף אלדו, ו"רוסלקה" הרוסו-צרפתית על שפת ימה של תל אביב ו"לה קורון", שאת בעליה ד"ר לנדאו החיה פעם, פשוטו כמשמעו.
וכך זכה לאירוע בו נסגרה המסעדה לכבודו ולכבוד משפחתו, שם ראה בפעם הראשונה והאחרונה את אמו משתכרת ומעשנת סיגר כי "אם צריך אז צריך". וגם "ורסאי" מרחוב גאולה בתל אביב, ששניהם טוענים בתוקף שהיתה הטובה מכולן, הכי קרובה למקור וכזו שגם בפריז היתה מתקבלת בכבוד.
לשאלה למה הם מתגעגעים, שניהם עונים ביחד: "לאוכל מזרח אירופי טוב, שפעם היה כאן והיום אין". ואז הם מספרים על "ליפסקי" היפואית, שהיתה פעם ה-מסעדה, ועל "קפה דן" ו"מרתף ראשון" ובעיקר על "מרתף הבירה", שם הגישו ברווזים צלויים וכבד אווז הרבה לפני שמישהו חלם על זה כאן.
אברון נזכר גם בעוף בגריל הראשון בעיר, שפתחו מול הבית שלו באלנבי ושכאשר אביו טעם אותו הוא הודיע שלא צריך יותר את הברווזים של "מרתף הבירה", כי העוף הזה לא פחות טוב. כך קרה שאמו של אברון החלה לקנות עוף בגריל, אבל רק בשביל אביו שלא מרגיש בהבדל, בעוד שהיא ושאול הקטן המשיכו לאכול ברווז כי הם דווקא כן הרגישו.
אברון הוא כנראה אחד הישראלים היחידים בדורו שגדלו על חמאה ולא על מרגרינה ועל שרימפס ולא על פילה דג. אמו נולדה בצרפת ולא ויתרה גם בארץ על תרבותה הקולינרית, כך שהוא בעצם נולד לתוך כל זה. אבל לנדאו לא נולד כזה. את חייו כסועד רציני החל כנהג של פונקציונרים במפלגת "העבודה", ובמחיצתם של יגאל אלון, פנחס ספיר וגולדה מאיר זכה לאכול במסעדות שבהן "לא שילמו, חתמו".
"דיין אהב לאכול", הוא מספר. "גם ספיר, למרות שלא הבין כלום. לגולדה יכולת לשים חרא בצלחת והיא כנראה לא היתה מבחינה, אבל גם היא הלכה למסעדות". לזיכרון אחד שלהם גם אני מתחבר: חוויית האוכל בכרם התימנים, שפעם חצתה עדות ומעמדות עם מסעדות כמו "שאול" ו"מגנדה" ו"ציון".
מטבח רציני היה כאן תמיד, הם אומרים, הרבה לפני שנות השבעים והחשיפה לעולם. "מה שמוזר זה איך הכול התקיים בכלל", אומר לנדאו. "זה היה סוד. לא רבים ידעו על קיומן של המסעדות האלה, ומי שפרנס אותן היה קומץ אנשים: משוגעים ופקידי מפא"י".
כשאני שואל את אברון מהי תרומתו להתפתחות המטבח הישראלי, הוא מושך בכתפיו. "חינוך", עונה במקומו לנדאו. "מה שבטוח זה שלא ניסיתי לחנך אף אחד", אומר אברון בתגובה, והוא כנראה צודק. אני צריך לדעת, הייתי השף הראשון של בר היין שלו. הוא באמת לא ניסה לחנך אף פעם אבל הו, כמה שאני למדתי".
ארז קומרובסקי, האיש שהפך לשם נרדף ללחם, הוא גם בעליהם הגאה של ארבעה ספרי בישול מוצלחים ומדור בישול ב"גלובס". הוא החל את דרכו כטבח, ובדיוק כמו סירקיס, הוא חש שאת החוב הכי גדול הוא חב לארצות הברית ש"פתחה לו את הראש". את מרבית זמנו מעביר היום קומרובסקי ביישוב מתת שבגליל, שם הוא מגדל ירקות אורגניים ומלמד בישול גלילי. קשה מאוד לעצור את שטף הדיבור שלו ובעיקר את האש היוקדת בו. וגם לא צריך.
למה אתה מתגעגע?
"אני מתגעגע לאוכל של סבתא שלי; לגבינה הרזה העטופה בנייר, 'טיב טעם', שלמרות שהיא עדיין קיימת נדמה שאף אחד כבר לא משתמש בה יותר; למרק העוף מהרגליים של התרנגולות; לסיפון סודה עם מיץ פטל; לביצה רכה עם כפית, שפעם היו אוכלים והיום מגישים אותה ב' כתית' עם שמן כמהין וכבד אווז; לשוקו עם הלחמנייה - לנשכחות קולינריות שעושות נעים".
מה הזיכרונות הקולינריים שלך?
"שנות השבעים היו שנים מוזרות, שבהן כבר לא היה מודרני ללכת לשוק והמודרנה היתה קופסאות שימורים. בשנות השמונים המודרנה היתה 'סנפרוסט'. שנות השבעים היו תקופה של הגמוניה של המטבח הצרפתי. את האיטלקי עוד לא הכירו.
"השתמשו בחמאה ולא בשמן זית. המטבחים נפתחו, הרבה בעקבות רות סירקיס שמילאה תפקיד מכריע במעבר למתכונים קצת יותר מתוחכמים. בישול שמעבר למה שכל עקרת בית הביאה מהמשפחה של האמא שלה. למדו לעשות רוטב בשמל, סלט ולדורף. קצת יותר מודרני, פחות יידישאי או תוניסאי. רגע מכונן בבישול הישראלי. כל הכבוד לה על הראשוניות הזו".
מה השפיע עליך יותר מכול?
"השנים שלי בקליפורניה, שם נפתח לי הראש. בשנות השמונים התחילה שם המהפכה של גבינות העיזים, היין, שמן הזית, הלחם והבישול הקליפורני, שהוא אינטגרציה בין אוכל אמריקני של פעם עם מטבח צרפתי, איטלקי, מקסיקני, סיני - האבא של הפיוז'ן.
"מה שקרה שם היה נבואה למה שקורה בארץ עכשיו. יקבי הבוטיק, בתי הבד, המחלבות, המעבר מתעשייה גדולה לבוטיק, ל'הנד מייד'. אירופיזציה . ואת אירופה אנחנו מקבלים דרך הפילטר של קליפורניה. ודע לך, היו כאן מאפיות כבר בשנות העשרים והשלושים. בקיבוצים, ברמת השרון.
"תנורי אבן, אופים אירופאים וגם לחמים מיוחדים של עדות המזרח. התעשייה הגדולה הרסה את זה בשנות השבעים וזה חזר בשנות התשעים. 'לחם תושייה' היו שם לפניי. המהפכה שלי היא של טבח שהתחיל לעשות לחם כמו טבח, עם עגבניות וחצילים וגבינה".
יחד עם חיים כהן אתה נחשב ל"נביא המטבח הישראלי", אבל אני בכל זאת רוצה להתעקש ולשאול אם יש דבר כזה בכלל?
"זה כמו שישאלו אם יש מטבח סורי או קליפורני או מצרי. יש רטרו, לא רק קדמה. אני מבשל עם עכוב, כמו טבריינים וצפתים שבישלו עם חוביזה וזעתר ומרווה. בישול שבא מהאדמה שלנו באופן אמיתי. לא בזיליקום ולא ג' ינג'ר. זו שפה אבולוציונית שנכנסים אליה עוד ועוד משפטים ומילים וסלנג חדש, אבל הבסיס שלה הוא משהו שלא הומצא היום. את מה שנותנים האזורים השונים בצרפת ובאיטליה אצלנו נותנות העדות".
מה יישאר איתנו ומה יעוף החוצה?
"הגפילטע בדרך החוצה כי הוא לא מתאים לכאן, אבל הכרוב הממולא יישאר וגם מרק העוף. נשמור מכל עדה את מה שבאמת מתאים ונחבר לזה את מה שיש פה. גם הצרפתים הושפעו מהגרמנים ומהאיטלקים ומהספרדים. במטבחים שקיימים מאות שנים תהליך ההגדרה כבר נעשה, אנחנו עדיין בתוך ההגדרה. קוסקוס וחריימה זה ישראלי היום".
מה יקרה כאן בעוד חמש או עשר שנים?
"יש לי תזה די עצובה - התהליך של הבישול הישראלי ימשיך לקרום עור וגידים, אבל התהליך הגלובלי של תזוזה לעבר המזרח הרחוק, יגבר מאוד. הצעירים אוכלים סושי ותאילנדי. הפוליטיקה של הכוח משפיעה על האוכל יותר ממה שאנחנו מודעים לו. אבל הג' ינג'ר לא יפרק לנו את המטבח".
האם יש שיתוף פעולה?
"יש דו קיום. ב'אל באבור' (המסעדה הערבית המפורסמת באום אל פאחם, ח"ג) יש שרימפס עכשיו, ההשפעה היא הדדית. התוניסאים השפיעו על אמא שלי הפולנייה".
וממה אתה מושפע?
"אני הלכתי לאדמה. הבנתי שהאוכל בא משם. זו הבגרות הגדולה ביותר. אני שולט על חומרי הגלם ונסמך על מסורת עתיקת יומין. אוכל הגורמה הטוב ביותר נעשה תמיד איפה שמגדלים אותו".
דורעם גונט, איש המתכונים של עיתון "הארץ" בשלוש השנים האחרונות, כותב כבר עשר שנים על אוכל, אבל רק בשנים האחרונות באופן סדיר, ומבשל מאז ימי התיכון שלו. גם הוא אומר ששהותו בבלגיה ובארצות הברית והחשיפה שחווה שם למוצרי מזון חדשים השפיעה עליו מאוד.
גונט הוא תוצר קלסי של חברת השפע בה אנו חיים כיום. המדור שלו לא יכול היה להתקיים אפילו בשנות התשעים. כותרת המשנה של ספרו "איש גבוה מבשל" (הוצאת "מודן") היא "אוכל שמכינים בבית", אבל בבית של גונט זה כבר מובן מאליו שיש אנדיב, חומץ מירין, עלי ליים וגלנגל. למרות שממש לא כל המתכונים בספר הם כאלה, גונט מתכתב בבירור עם מדפי הסופר של שנות האלפיים.
מהכתיבה שלך עולה מישהו שמאוד אוהב להתנסות במוצרים חדשים.
"אני מבשל מהראש, מדעי, מחפש. אולי זה קשור לאבי הרוקח, שרקח גם במטבח מאכלים".
לאיזה קהל פונים המתכונים שמכילים חומץ מירין ואנדיב?
"קשה לי לדעת. אני מניח שזה לקהל מגוון. זה קרב אבוד מראש לנסות ולנחש מי קורא ומה הוא רוצה, אז אני מנסה לקלוע לטעמי ונדמה לי שאני קולע גם לטעמם של אחרים.
"הספר, למשל, הצליח. אני מניח שאלו אנשים עם פנאי וטעם ורמת חיים דומה לשלי, והם באים מעדות ומגילים וממינים שונים. אני מתייחס לזמן שלנו. כשאהרוני הוציא את ספר הבישול הסיני שלו היה קשה לכתוב ג'ינג'ר, היום אפשר לכתוב אורז לסושי ומירין. ב'קואופ' המגעיל של השכונה שלי יש בלסמי לבן. אני מעודכן ומסתובב, אבל אני לא נוסע כל יום לקנות מוצרים אקזוטיים בשווקים. אני קונה בסופר".
אז זה מדור מהסופר?
"כן ולא. אני חושב שאני פונה לאנשים שחיים בישראל של 2008, עושים קניות נורמליות של אנשים נורמלים בישראל ולא בחנויות מתמחות. אבל זו עובדה שיש המון חנויות לציוד ולחומרים מיוחדים. ו'מזרח ומערב' היא היום לא חנות אחת נידחת בשוק הכרמל, אלא רשת של יבואן שמקבל מדף משל עצמו ברשתות הסופרמרקט.
"המצאי משפיע, זה ברור. אני מתכתב עם המדף. היו חומרים שלא האמנתי שאפגוש פה. פסיפלורה ראיתי בוונצואלה ב-1999, והיום פסיפלורה זה כבר כמעט מוקצה מחמת מיאוס. הכול תופס כאן כל כך חזק ומהר כי הישראלים רוצים הכי הרבה, הכי גדול, הכי טוב והכי מהר. התאוצה שהנושא הזה תפס היא מדהימה. לא בכל עיר מערבית יש מבחר גדול כל כך של מוצרי מזרח רחוק קולינריים כמו אצלנו".
למה אתה מתגעגע?
"אולי לירקות ולפירות, שקיבלו צורה וחיי מדף ארוכים על חשבון הטעם. אבל באופן כללי, אם אתה מציע לי לחזור שלושים שנה אחורה, אז בהחלט לא. כשהייתי ילד היו מביאים שוקולד מחו"ל, והיום יש בארץ שוקולד לא פחות טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
