אהבות פשוטות:יקב הרי גליל
מי שבאמת אוהב יין יודע שבאהבה כמו באהבה, יש ימים רגילים. בלי רעש וצלצולים. סתם פסטה או סלט לארוחת צהריים, עם כוס יין פשוט ליד. יקב הרי גליל ממלא את הכוס הזו הכי טוב שאפשר
נכון, אני גר בשכונה של שרי אריסון, אבל רק כי היא בחרה באופן מפתיע לגור דווקא בבבלי ולא בארסוף. לי, בניגוד לשכנה, אין בתים נוספים ברחבי העולם.
יתרה מזו, אם שרי היתה יודעת כמה עלה לי הבית, יכול להיות שהיא היתה מתחילה לארוז. בשכונה המג'ויפת שבה גרתי לפני כן לא יכולתי לקנות בזה שני חדרים וחצי. בבבלי קיבלתי עודף. זה היה כנראה הסוד הנדל"ני הכי שמור בעיר, אבל יש בבבלי שיכון קטן שלא ממש נראה כמו צפון תל אביב, יותר כמו צפון חולון, וגם זה כנראה זמני כי כל מיני יזמים כבר מידפקים על דלתנו ורוצים, אך לא, לבנות עלינו מגדל.
אחרי שחשפתי את העובדה שאיני משתייך לקהל היעד של העיתון שאני כותב בו, הגיעה השעה לגילוי מרעיש הרבה יותר: היין שאני שותה אינו בהכרח היין שאני כותב עליו בדרך כלל. כשאני קונה בקבוק בסופר, ואני עושה את זה לפעמים, אני רוצה לקבל עודף מ-50 . ממילא אין בסופר מבחר מרשים במיוחד, לפחות לא בסניף של בבלי.
ובכל זאת, במהלך יותר מ-15 שנה שבהן אני מתפרנס מאוכל ושתייה ולא רק מתקיים מהם, חלפו בפי ובקיבתי אי אלה יינות שקצת דפקו לי את הראש. ואני לא מתכוון לשכרות קלה, למרות שגם זה כבר קרה, אלא לסוג של נודניקיות מבאסת. משהו כמו "נחמד היין אבל יש לך משהו קצת יותר אלגנטי?"
אני מודה שקצת התקלקלתי. ב-50 שקל לא קל למצוא יין טוב. כזה שלא יעליב לך את החך ויצליח להצחיק ולשמח אותך גם בשבוע הבא. כזה שלא יימאס עליך אחרי פעמיים-שלוש. כל מה שביקשתי הוא יין נחמד, שאפשר לרכוש בלי
תאמינו או לא, אבל גם חברי הג'ט-סט לא שותים כל יום שאטו פטרוס לצהריים. לא רק כי זה לא מתאים, או כי אין להם באמת כל כך הרבה מזה, אלא גם מפני שאם אתה באמת אוהב יין, אתה יודע שבאהבה כמו באהבה, יש ימים רגילים. בלי רעש וצלצולים, בלי זיקוקים. בלי 95 אצל פרקר או רוגוב ובלי דאווין. סתם פסטה או סלט לארוחת צהריים, ומכיוון שאנחנו אוהבים קצת אלכוהול ליד ולא קולה, אז היד נשלחת לבקבוק בירה קרה או לכוס יין אדום, או שתיים.
את היין הבא אפשר למצוא בכל סופרמרקט בישראל. וזה טוב. כי היינות של יקב הרי גליל הם כל כך בסדר¬ שאפשר לשתות מהם כל יום. הם אמנם כבר עולים קצת יותרמ-50 שקל, אבל במציאות הכלכלית הנוכחית המתחילה להתרגל שוב למילה ההיא מהימים של ארליך, אינפלציה (זוכרים?) זה מה שצריך לשלם.
הם אמנם לא מזכירים בשום אופן קיאנטי או בורגון פשוט, שהם בעיניי מלכי היינות לצהריים, אבל אי אפשר לדרוש מהאדמה והאקלים שלנו להנפיק יינות רזים כל כך. חם כאן, והתוצאה היא, גם כשמשתדלים לעשות אחרת, יינות עמוסי נוכחות ועתירי כוח.
חוץ מאלי בן זקן והקסטל שלו, אף אחד עוד לא הצליח לייצר כאן משהו רגוע יותר, וקסטל לא מוכרים בסופר שלי. אם המצב היה שונה, ייתכן שהייתי מקבל את פרס הלקוח המצטיין ממנהל הסופרמרקט השכונתי.
אמנם הרי גליל הם לא יינות "חלשים" ו"חמוצים" כמו שאני אוהב, אבל בהתחשב בנסיבות הם הדבר הכי נוח וידידותי למשתמש שעלה על המדפים שלנו זה הרבה שנים. מכיוון שהאכסניה שלנו יוקרתית, וכאן לא מדברים בקול רם על יינות שנמכרים בסופרמרקט, אקדיש את המדור הפעם לאח הגדול, וגם לאחות החדשה, של הקברנה והמרלו והשיראז, והשיראז קברנה, והסוביניון בלאן המופתי והשרדונה נטול העץ והוויונייה, כולם חברים של כבוד בסדרה הבסיסית של הרי גליל.
יראון, יין הדגל שהופך לאט לאט ובלי שנרגיש לסדרה קטנה, הוא לטעמי אחד היינות הטובים ביותר שמיוצרים בישראל. למרות שהיין הזה מתעקש להחזיר עודף מ-100 שקל (88 שקל לבקבוק, אם אתם מתעקשים) הוא מצליח לתת תמורה שלא היתה מביישת הרבה יינות שעולים 200 שקל ואפילו יותר.
בשנתיים האחרונות הצטרפו אל היראון המקורי שמורכב, בבציר 2004 מ-72 אחוז ענבי קברנה סוביניון, 25 אחוז מרלו ועוד 3אחוזי סירה) גם יראון סירה, שהוא יין זני ב-100 האחוזים, ובאחרונה גם יין לבן בשם אביבים שעשוי מתערובת מפתיעה של 74 אחוז ענבי ויונייה והשאר שרדונה.
האדומים מתיישנים כ-16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות, רבע מהן חדשות, ואילו האביבים הלבן מותסס ואחר כך מתיישן כתשעה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי חדשות לגמרי.
סדרת יראון מצליחה לזגזג בין מזג האוויר הישראלי החם, שאם לא מרסנים אותו קצת או לפחות את היינות שהוא מוליד, הוא משחרר בדרך כלל לאוויר העולם מפלצות תהילה אדירות כוח ומעוטות סטייל ועידון, ובין הרצון היינני המובהק ליצור יין רגוע יותר, יין שמדבר איתך ולא צועק עליך, שמלטף לך את החך ולא רק עושה עליו רושם, שחושב איתך על החיים ולא מלמד אותך מה לעשות בהם, שהוא גם טעים אבל גם מפתיע, מסובך בלי להיות מתוסבך.
הרצון הזה קיים, לפחות אצל ייננים שיודעים מה הם עושים ולא דחוף להם לקבל ציון 2004 מפרקר והקולגות שלו. לא תמיד זה מצליח. מזג האוויר כאמור מפריע וגם האגו, אבל מדי פעם נולד כאן יין כזה. יקב הרי גליל לא נושא עיניים לעבר בורדו, אבל היינן הראשון שלו, גבי סדן, שליווה את היקב מיום הקמתו בשנת 2000 הוא חניך מובהק של יינות בורגון שבצרפת.
אין סיכוי לייצר משהו שמזכיר יינות כאלה, לא בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם או אפילו במחוזותיה האחרים של צרפת, אבל משהו מהאיפוק והעידון, מהאלגנציה והאינטליגנציה של יינות בורגון, חילחל לעורקיו של סדן ומצא את דרכו אחר כך ליינות של היקב הנפלא שבו עבד.
לפני כשנתיים עזב סדן, שהתחיל את דרכו ביקב האם, רמת הגולן, ויצא לדרך חדשה שטיבה עוד לא ברור. את מקומו תפס מיכה ועדיה, עוד חניך של ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקבי רמת הגולן.
היינות הראשונים של ועדיה, הצעירים של 2006 ו-2007 כבר מסתובבים על המדפים וכך גם האביבים הלבן הנפלא. את היינות האדומים מסדרת יראון שלו נפגוש בעוד כשנה׀שנתיים ובינתיים אפשר לא רק ליהנות מבציר 2004 המשובח אלא גם לחפש בקבוקי מגנום מבצירים קודמים, שנשמרו ביקב בתנאים אופטימליים עד לפני כמה חודשים והופצו אחר כך בכמות מוגבלת לחנויות היין.
לסיום, כדאי לספר שיקב הרי גליל הוא לא רק יצרן מצטיין וסימפטי במיוחד של יין ישראלי אלא גם אחד היקבים היפים בישראל ולטעמי אחד המבנים המרתקים בישראל בכלל, לא רק בתחום היקבים. המבנה נראה כמו סאונה פינית הפוכה קורות העץ נמצאות בחוץ דווקא. זהו יקב אולטרה-מודרני שעדיין שומר על איזו אווירה רומנטית חמקמקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
