להטיל צל כבד: אופנה גותית
לא רק איימי וויינהאוס חזרה לשחור. הסגנון הגותי מטיל צל כבד וסקסי על הרחובות ועל מסלולי התצוגות, וכולם - ממלאך המוות, דרך ג'וני דפ והלוליטות היפניות ועד לתערוכה המוצגת כעת ב-FIT, משתתפים בחגיגה המלנכולית
כנראה שהייתה באוויר יותר מדי אופטימיות קוסמית. הטרנד הגותי האפלולי שב אלינו, ולא צריך לשאת עיניים מעלה לאופנה העילית כדי להיות בטוחים שמדובר במגמה שלא נעצרה בחלונות הראווה היוקרתיים ובמגזינים הנחשבים, אלא מצליחה לגעת גם בפשוטי העם של המאה ה-21 או במילים אחרות, אפשר להסתכל ברחוב ובבלוגי האופנה באינטרנט, ולראות השפעות גותיות שונות שחודרות למלתחה שלנו.
מראה ויקטוריאני-רומנטי בשילוב תחרה, מחוכים והרבה מאוד שחור, הוא פן אחד של הלוק הגותי שיכול להתאים לתיאור הקולקציות של מעצבים רבים לחורף הנוכחי. בתצוגה של בית האופנה שאנל, למשל, צעדו דוגמניות חיוורות, כמעט ללא איפור, על המסלול; אצל איב סן לורן השפתיים שלהן נצבעו באדום-דם, ואילו אצל ויקטור ורולף העיניים שלהן אופרו בשחור כבד, שהזכיר דמויות מסרטים ישנים של דרקולה.
"גותי הוא כינוי בעל היסטוריה מוזרה, המעורר אסוציאציות ודימויים של מוות, הרס והתנוונות", כותבת היסטוריונית האופנה ד"ר ואלרי סטיל במבוא לספר "Gothic: Dark and Glamour", המעניק שיעור קצר בהיסטוריה למי שלא יודע מהו גותי ומי היו הגותים.
עם שקיעתה של האימפריה הרומית השתלטו על חלקים רבים מאירופה עמים גותים שבאו מאזור גרמניה של היום. הגותים היו עובדי אלילים ששמו לעצמם למטרה למוטט את האימפריה הרומית,
ד"ר סטיל אצרה תערוכה מסקרנת הנושאת את שם ספרה, ומוצגת בימים אלה במוזיאון של בית הספר הגבוה לאופנה FIT שבניו יורק. היסטוריונית האופנה מציינת שאף שהוקדשו מחקרים רבים לגותיקה באמנות, בארכיטקטורה, בקולנוע ובספרות, ניתנה מעט מאוד תשומת לב להשפעתה על האופנה.
^יש לא מעט שחור בתערוכה שאצרה סטיל, המציגה יותר מ75- מערכות לבוש של מעצבים. מוצגים בה
עיצובים של טיירי מוגלר, גארת פיו, ג'ון גליאנו לדיור, קום דה גרסון, קארל לאגרפלד לשאנל, ז'אן
פול גוטייה, קלווין קליין ואן דמולמסטר (שזכתה לכינוי "המלכה השחורה של האופנה הבלגית") לצד שמלות אבלים (Mourning dress) ותכשיטים נלווים מהתקופה הויקטוריאנית, אשר גם הם מזוהים עם מה שמכונה "גותי".
בשנת 1997 מעצבים כמו אלכסנדר מקווין (שבאופן מסורתי העיצובים שלו תיאטרליים ואפלים) הציגו קולקציות במראה גותי, ובאותה שנה הציג המעצב הבלגי אוליביה תייסקינס oliver theyskens עיצוב שערורייתי של שמלה ויקטוריאנית ששולבו בה שערות אנושיות.
אך אף ששחור הוא המאפיין הגותי הבולט ביותר, לא כל מה ששחור הוא גותי, ולא כל אופנה המוגדרת גותית היא בהכרח שחורה. ההגדרה החמקמקה לגותי היא הרבה מעבר לצבע. היא סוג של אסתטיקה שחובקת בתוכה את המשמעויות השונות של השחור: מוות, פולחנים שונים, אופל, מורבידיות וגם אצילות.
זאת משום שעד המאה ה-19 רק העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות בגדים שחורים. גם בוהמיינים, דוגמת המשורר שארל בודלר ואחרים, לבשו שחור, וגם בו ברומל (Beau Brummell), איש חברה שעשה מהפכה בלבוש הגברי בתחילת המאה ה-19 וידוע כדנדי האנגלי הראשון.
נראה כי הביטוי העכשווי החשוב ביותר לגותי הוא תת התרבות הגותית שצמחה בבריטניה בסוף שנות ה.70- הזמרת סוזי סו (Siouxsie Sioux) הייתה אומנם מזוהה עם הפאנק (ואף ניגנה עם להקת הסקס פיסטולס), אך לאחר שהרכיבה את להקת סוזי והבאנשיז, היא החלה לאמץ מראה יותר מקאברי וקודר.
פניה היו חיוורים והיא הייתה מאופרת בכבדות בשחור מסביב לעיניים. לא משנה מה לבשה, היא הקרינה את אותו מבט מיוסר שהפך אותה עם השנים לתמצית כל מה שמכונה גותי. המבט המיוסר שואב גם הוא ממקורות הגותיקה, ושייך לנשים האבלות שלבשו שחור בתקופה הוויקטוריאנית.
להקות נוספות שביססו את הגותי גם כזרם מוזיקלי היו באוהאוס, ספסימן, ג'וי דוויז'ן, סיסטרס אוף מרסי, הקיור ועוד רבים אחרים.בני הנוער אשר אימצו את המראה זיהו בו לא רק דרך חדשה לביטוי עצמי דרך הבגדים שלבשו, אלא גם אלטרנטיבה לסגנון החיים שהכירו עד כה.
אם לחזור לרגע לזמן הווה, גם אצלנו אי אפשר להתעלם מגל ילדי האימו (מהמילה emotion) שרואים בשנים האחרונות, לבושים בבגדים שחורים ובמכנסי סקיני, עם שיער צבוע שחור, פוני שנופל על הפנים ומסתיר את חלקן והבעה כללית של תשעה באב. אף שהם לא "מאה אחוז גותיים" ושהמקורות שלהם לא בהכרח נעוצים בעולם הזה ובתכניו באופן ישיר, אפשר לזהות אצלם אלמנטים גותיים רבים, והם בהחלט עושים בהם שימוש פרקטי.
הדמות הבולטת ביותר במה שמכונה "הקולנוע הגותי" היא זו של הבמאי טים ברטון. במשך 20 שנה הוא יצר סרטים שדיברו באופן ישיר יותר ופחות על קבלת האחר והשונה, והדמויות במרכזם היו בעלות מראה גותי.
למשל, "ביטלג'וס" (1988) ו"המספריים של אדוארד" (1990), בכיכובם של ג'וני דפ ווינונה ריידר, המדבר על הבידוד של השונה, שהוא חלק בלתי נפרד מחוויית גיל ההתבגרות כפי שנתפסה על ידי ברטון. הסרט עזר להגדיר מחדש את האסתטיקה הגותית בפרברים של ארצות הברית, והפך מקור להזדהות לבני נוער רבים שהחשיבו את עצמם כגותים.
סרט קאלט נוסף בעל מאפיינים גותיים הוא Heathers 1989), קומדיה שחורה בכיכובם של כריסטיאן סלייטר ווינונה ריידר. בסרט מגלם סלייטר נער מורד שתמיד לובש שחור, המשכנע את ריידר לרצוח את חבריה המעצבנים לכיתה.
הסגנונות השונים של הגותיקה, אשר התפתחו בשנים האחרונות וטשטשו מעט את המראה הגותי הקלאסי, מוצגים גם הם בתערוכה. לצד האולד סקול גות, המזוהה עם הפריחה של תת התרבות בין השנים 1979 ל-1983, קיים הגות הוויקטוריאיני, הרומנטי יותר, ולעומתו התעשייתי והנוקשה יותר.
השורשים של הסייבר גות, לעומת זאת, מגיעים מתרבות הרייבים. מבחינה אופנתית, המראה עדיין גותי, אך משתלבים בו צבעים זוהרים של מסיבות, ולעתים גם משקפי goggles שאותם חובשים על המצח.
סגנון נוסף של גות שצובר פופולריות בשנים האחרונות דווקא ביפן, הוא הלוליטה גות: נערות צעירות
נראות כאילו "ג'יין אייר פוגשת את משפחת אדמס". הפנים שלהן מזכירות בובות פורצלן ויקטוריאניות, והסטייל שלהן משלב הרבה תחרה וצבעוניות של שחור ולבן ולעתים גם ורוד.
כבר בסוף שנות ה-90 החל סגנון זה להיראות ברחובות יפן, והיום הוא כבר מתחיל להתמסד בתעשיית האופנה המקומית. לא מפתיע שדווקא ביפן קיבל הגות תפנית מעניינת בדמות אותה לוליטה, עם החיבה העצומה שיש שם לדמותה הפופולרית והלא ממש מיוסרת של "הלו קיטי". נדמה כי אם בעתיד תעבור קיטי גלגול גותי, היא תיראה ממש כמו אותן ילדות יפניות.
קשה להצביע על הסיבה שבגללה המראה הגותי חוזר למסלולי התצוגה כמו גם לאופנת הרחוב. התערוכה ב-FIT נפתחה בחודש שעבר בדיוק ביום בו נפתח שבוע האופנה בניו יורק, ונראה שגם עיתוי זה לא מקרי.
כמו המסלול הטבעי לתרבות, גם כאן מדובר בטרנד שצמח בשוליים וקיבל ביטוי חדש ו"נקי" יותר, ואז
"עוכל" וחזר לרחוב בגרסה מלוטשת יותר. אולם בניגוד לטרנדים אחרים, להשפעות הגותיות שאנחנו רואים על הבגדים יש שורשים רחוקים בהיסטוריה מעבר למה שהוגדר כטרנדי ב"ווג" האחרון.
עבורנו זה אולי עוד טרנד חולף, אבל בני נוער וצעירים רבים מרחבי העולם מצאו בגותי דרך חיים אלטרנטיבית שקיבלה את השונה, הרבה מעבר לסטריאוטיפים המוכרים של ללבוש שחור, לשתות דם ולסגוד לשטן.
המאה ה-4 לספירה - הגותים הברברים תוקפים את האימפריה הרומית
אמצע המאה ה-19- אדגר אלן פו מפרסם מעשיות אימה גותיות ושירי אהבה קודרים
תחילת המאה ה-20- בשנת 1920 יצא "הקבינט של ד"ר קליגרי", סרט אילם גרמני, שנחשב לאחד מסרטי האימה הראשונים שהם בעלי אסתטיקה גותית
סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת - התפתחות תת התרבות הגותית, הסטייל הפוסט-פאנק של סוזי והבאנשיז חודר לאופנה
סוף שנות ה-90 ותחילת המילניום - התפתחות של סגנונות גות חדשים, החל בתעשייתי ועד ללוליטה גות היפני.
נא להמתין לטעינת התגובות
