אור של כוכבים: על תערוכת Glamour of the Gods

תערוכה לונדונית מציגה פורטרטים של כוכבי עבר הוליוודיים, ומזכירה מאיפה הגיעה ההשראה לאופנת החורף הקרוב. "המטרה של הצלמים לא היתה להיות אמנים", אומר מנהל האוסף סיימון קרוקר

יערה קידר | 20/10/2011 8:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אליזבת טיילור
אליזבת טיילור Elizabeth Taylor, 1948 by Clarence Sinclair Bull. Copyright: John Kobal Foundation, 2011
על שער גיליון "ווג" הבריטי מראשית הסתיו ניצבת קייט מוס, לבושה שמלה בסגנון שנות הארבעים מקולקציית החורף האחרונה של מיו מיו, לשפתיה אודם אדום ומבריק, לאוזניה עגילי אר דקו, ושערה מעוצב ברוח אותה תקופה. המראה, המבט החולמני והתנוחה אומרים כולם זוהר הוליוודי. מבט בתצוגות החורף האחרונות, לצד אותו שער, עשוי להסביר לא מעט מהצלחתה של תערוכה המוצגת בימים אלה בלונדון, שזכתה לשם "זוהרם של האלים" ("Glamour of the Gods").

"זו התערוכה הכי פופולרית שהוצגה בתשלום בנשיונל פורטרט גלרי מאז ומעולם", מספר סיימון קרוקר, יושב ראש קרן ג'ון קובל, הבעלים של אוסף התצלומים המוצג בתערוכה, שתוצג עד 23 באוקטובר. "אחד הדברים המופלאים שאני רואה בתערוכה הוא כמות האנשים הצעירים שמגיעים אליה. צעירים בשנות ה-20 לחייהם , שקרוב לוודאי אינם מכירים 80 אחוז מהכוכבים המצולמים בה, מתבוננים בתצלומים במבטים משתאים".

שיטוט בתערוכה אכן מגלה לא מעט ממקורותיה של אופנת החורף הקרובה, ובייחוד את חותמן של שנות הארבעים ששלטו במסלולי התצוגות של חורף 2011. על קירות התערוכה מוצגים תצלומים איקוניים של כוכבי וכוכבות הוליווד כפי שתיעדו צלמי האולפנים בין שנות העשרים לשנות השישים של המאה הקודמת. בין רגעי האופנה שנלכדו בולטים פורטרטים של אודרי הפבורן, מרלין מונרו ובריז'יט בארדו, שצלליות בגדיהן, האיפור והתסרוקות שלהן רלוונטיות מאי פעם. תצלומים רבים נוספים נראים כאילו נלקחו מהפקת אופנה עכשווית, כמו דיוקנה של לואיז ברוקס הנעלמת אל תוך רקע שחור שממנו נראים רק פניה, כף ידה ושרשרת פנינים ארוכה ובוהקת.
1956 by Clarence Sinclair Bull © John Kobal Foundation, 2011
גרייס קלי 1956 by Clarence Sinclair Bull © John Kobal Foundation, 2011

האוסף המוצג היה פרויקט חייו של ג'ון קובל, שנפטר בשנת 1975. קרוקר, שליווה במשך 25 שנים את קובל באיסוף קפדני של נגטיבים ותצלומים הוליוודיים, מספר כי נאספו 18 אלף גטיבים לצד 3,000 הדפסות וינטג'. כסופר שכתב לא מעט ספרים על סרטים הוליוודיים ראה קובל בצילומי האולפנים של התקופה ערך אמנותי בתקופה שאיש לא התייחס אליהם כאל יותר מצילומי יח"צ לסרטים.

Marlene Dietrich on the set of Manpower, 1941 by Laszlo Willinger, Copyright: John Kobal Foundation, 2011
Marlene Dietrich on the set of Manpower, 1941 by Laszlo Willinger, Copyright: John Kobal Foundation, 2011 מתוך התערוכה Glamour of the Gods
"בתקופה שבה צולמו התמונות הסרטים שלטו בתרבות ובמדיה", אומר קרוקר. "האולפנים הפיקו כל שנה מאות סרטים בהוליווד, ולכל אולפן היו כ-15 צלמים בסטודיו השייך לאולפן, שכל עבודתם היתה לתעד את השחקנים למטרות יחסי ציבור. התמונות האלה נשלחו לכל העולם, ממערכות עיתונים ועד למעריצים, ולא ניתנה חשיבות לקרדיט הצלם. האולפנים עצמם לא ניהלו שום רישום מסודר אחר קרדיטים, וכשג'ון התחיל להתעניין בתחום ולנסות להתחקות אחר הצלמים, הם אמרו לו שממילא רובם מתים ולא הבינו למה זה חשוב בעצם".

העובדה שלא ייחסו אז חשיבות לקרדיט מעידה על חוסר חשיבות גם לצילומים?
"המטרה של הצלמים היתה להיות חלק ממנגנון של יחסי ציבור, לא להיות אמנים. מה שהיה חשוב זה הכוכבים, האולפן, וכמובן הסרט שאותו מקדמים. זה לא שלא כיבדו אותם - היתה להם דרישה והאולפנים אפילו ניסו לגנוב צלמים טובים זה מזה, אבל הם נחשבו לבעלי מלאכה מצוינים, אנשים טכניים, שלא יוחס שום ערך אמנותי לעבודתם".

פגישה מקרית של קובל עם ג'ורג' הארל, אחד הצלמים הבולטים של התקופה, היתה קפיצת דרך משמעותית עבור האוסף. הארל הכיר לו את צלמי התקופה שהיו עדיין
בחיים, ואלה עזרו לו לנהל רישום קרדיטים מסודר לתמונות. בהמשך קובל אף עודד אותם ליצור תצלומים חדשים, ואותם הציג בתערוכות. קרוקר מספר שגם הצלמים עצמם לא האמינו שישנו ערך אמנותי לעבודתם. "הוא איתר את הצלמים ואיחד אותם. משום שהם אהבו אותו, ומפני שההתלהבות שלו הדביקה אותם, הם הסכימו לשתף פעולה. אבל בכנות - הם חשבו שהוא קצת משוגע. הם ידעו שהתצלומים שלהם טובים, אבל הם לחלוטין לא חשבו שיש להם שום ערך נרחב יותר. לג'ון, לעומתם, לא היה שום ספק".

 Louise Brooks, 1929 by Eugene Robert Richee © John Kobal Foundation, 2011
לואיז ברוקס Louise Brooks, 1929 by Eugene Robert Richee © John Kobal Foundation, 2011

מה הוביל לשינוי?
"ג'ון עצמו היה מי שיצר את המהכה בתפיסה כלפי הצלמים האלה. הוא היה הראשון שהביא את התצלומים האלו לחלל מוזיאוני, אל תוך תערוכות וגלריות, והוא התייחס למשימה הזו במלוא הרצינות. כשהצליח להציג את התערוכה הראשונה של האוסף במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ב-1976, מבקרי האמנות החשובים בעולם ביקרו אותה והיללו אותה. ומשם התערוכה המשיכה לכל העולם. "זה היה הרגע שבו קרה השינוי. אנשים הסתכלו על התמונות אחרת והבינו שלא מדובר רק בצילום יחסי ציבור, אלא בתמונות אמנותיות, בעלות ערך. כשהם ראו את אותם תצלומים מודפסים כראוי, ממוסגרים, ובקונטקסט הנכון, הם הסתכלו על זה אחרת לגמרי".

מה גרם לכם להחליט על פתיחת התערוכה דווקא עכשיו?
"רצינו להזכיר לאנשים מאיפה הכל התחיל. הצילומים ההוליוודיים שימשו כבסיס לכל מה שקרה אחריהם, מצילום פורטרטים ועד אופנה. חשוב לנו להזכיר לכולם מיהו ג'ון, ולמה תפקידו חשוב בעולם הצילום, עד היום.

"ההכנסות של הקרן מגיעות היום משימוש אדיטוריאלי בתמונות ובהדפסות. אלה משמשות אותנו להענקת הפרס שאנו מעניקים בעשר השנים האחרונות עם ה'נשיונל פורטרט גלרי'. פרס ג'ון קובל לצלם הצעיר היא התחרות המרכזית לצילום כיום באנגליה, וצלמים ידועים למדי באנגליה הפכו ידועים בזכות הפרס הזה".

במה שונה התערוכה החדשה מתערוכות העבר?
"ג'ון, בחייו, הציג כ-30 תערוכות שונות של צילום, אבל הוא מעולם לא הציג תערוכה שהציגה באופן נרחב את אוסף הווינטג'. היה לו חשוב לקדם את הצלמים שצילמו באותה תקופה דווקא דרך תצלומים חדשים שהם צילמו, כי הוא רצה להספיק לעשות זאת כל עוד הם היו בחיים. עכשיו הם כבר כולם מתים".

Marlon Brando for Streetcar Named Desire, 1950 by John Engstead, Copyright: John Kobal Foundation, 2011
מרלון ברנדו Marlon Brando for Streetcar Named Desire, 1950 by John Engstead, Copyright: John Kobal Foundation, 2011

שמה של התערוכה, "זוהרם של האלים", מבוסס על המוטו הידוע של אולפני MGM "יותר כוכבים מבגן עדן". "כוכבי הוליווד נוצרו כיצורים מיתיים, אלים יווניים שאי אפשר לגעת בהם. באמריקה של שנות השלושים, בזמן השפל הגדול, הקולנוע אפשר לאנשים לברוח מן המציאות למשך שעה וחצי ולהרשות לעצמם להישאב לתוך עולם של יופי מוחלט, אל זוהר מופלא".

איך אתה מסביר את ההצלחה של התערוכה?
"אני חושב שאנשים תמיד מוקסמים מהוליווד, אבל הדבר הכי בולט בתערוכה הוא איכות הצילומים. זו רמה יוצאת דופן, בייחוד לעומת מה שאנשים רואים היום במגזינים. אני באופן אישי מאוכזב מאוד, בעיקר בחמש השנים האחרונות, מרמת הצילום הממוצעת של כוכבי הוליווד. המהות היום עוסקת בלצלם 'אדם מפורסם' ולא בליצור צילום שעומד בפני עצמו".

מה הופך את אותם צילומים לרלוונטיים כל כך עבור עולם האופנה כיום?
"אם מסתכלים על צלמי אופנה בעשור האחרון רואים שהכל התחיל בהוליווד, בייחוד בעבודות של ג'ורג' הארל או סינקלייר בול. באותה תקופה הוליווד הכתיבה את האופנה. היום האופנה מניעה את עצמה ומשפיעה על הוליווד, אבל בתקופה ההיא זה היה הפוך. מעצבי האופנה, חברות הקוסמטיקה ואפילו המכוניות היו חתומים על חוזים עם האולפנים, וחוזה כזה הפך מעצב לכוכב על. שמלה שלבשה ג'ין הארלו בסרט מכרה עשרות אלפי יחידות בזמן קצר מאוד. ואנחנו מדברים על תקופה שלא היו בה פפראצי".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים