מה כל כך רוחני במכות?
מה קשר בין אוסף של תנועות מסוגננות ללחימה? מה הקשר שבין פילוסופיה להחלפת מהלומות? כיצד תסתיים קטטה בין אלברט איינשטיין ומייק טייסון? אהוד פירר ניסה לברר את התשובה לשאלות הללו ונשבה בקסם הטאי-צ'י צ'ואן. חלק ראשון
כשהגעתי לסין בפעם הראשונה, לפני כאחת עשרה שנים, אחד הדברים שהותירו עלי רושם חזק במיוחד היה המראה של מתרגלי הטאי-צ'י: מדי בוקר, בין השעות שש לשמונה, היו הפארקים והגנים הציבוריים מתמלאים בהמוני אדם בגילאים שונים המתנועעים באיטיות, שקועים איש איש בתוך עולמו הפנימי. קשה היה שלא להתרשם מן התנועות האיטיות והמסוגננות, מהדיוק ומהריכוז שהפגינו המוני המתרגלים. מצד שני, גם קשה היה שלא לתהות: למה לעזאזל הם עושים את זה? מה מביא אנשים רבים כל כך, באחת המדינות הלחוצות ביותר בעולם, להקדיש בכל יום לפחות שעה מזמנם לביצוע של תנועות איטיות ומסוגננות, תנועות שהנן אולי בעלות ערך אסתטי אך עדיין, חסרות משמעות מכל בחינה אחרת?
כמובן שעד מהרה נמצא מי שהתנדב להסביר לי שלא מדובר כאן בתנועות חסרות משמעות; הטאי-צ'י הוא ידע לומר, איננו סתם אוסף של תנועות מסוגננות. מדובר באמנות לחימה עתיקה ומורכבת שיש לה היבטים לחימתיים, פילוסופיים ובריאותיים. אותו אדם אף ידע להסביר שמתרגלי הטאי-צ'י עוסקים באמנותם בכדי לפתח לא רק את בריאותם ואת יכולת הלחימה שלהם אלא גם את אישיותם, את החשיבה האסטרטגית שלהם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים שונים.
אבל הדברים עדיין לא היו ברורים: ראשית, מה הקשר בין כל אותן תנועות איטיות ומסוגננות לבין לחימה? ויותר מזה, מה מביא אנשים שאינם מתאבקים או לוחמים מקצועיים, להקדיש כל כך הרבה זמן ומשאבים לתרגולה של איזושהי אמנות לחימה אזוטרית?
גם הדיבורים על הפן הפילוסופי או הרוחני של הטאי-צ'י ועל אמנות לחימה ככלי לפיתוח האישיות והחשיבה האסטרטגית, נשמעו מעט מוזרים, בלשון המעטה; אחרי הכול, מה בדיוק הקשר שבין פילוסופיה להחלפת מהלומות? מה יכול להיות כל כך רוחני במכות? אחרי הכול, במרבית הקטטות מנצח מי שהוא גדול יותר, חזק יותר ואגרסיבי יותר. התפקיד שממלאים רמת האישיות, המחשבה המעמיקה או התבונה האסטרטגית במצבים כאלו הוא לרוב זניח למדי. כל מי שמפקפק בכך מוזמן לערוך תרגיל מחשבתי קצר ולנסות לדמיין כיצד תסתיים קטטה בין אלברט איינשטיין ומייק טייסון.
יתכן והתהיות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי בסופו של דבר להחליט להתנסות מכלי ראשון באותה אמנות לחימה מוזרה. במאמר זה ברצוני לפרוס כמה מן התשובות שקיבלתי לשאלות הללו, במהלך השנים שבהן עסקתי בטאי-צ'י. כמובן שכל האמור לעיל לא מבטא בהכרח את 'מהותו' של הטאי-צ'י, אלא לכל היותר, רק את זווית הראיה האישית של הכותב.
המסורת מייחסת את המצאת הטאי-צ'י לחכם טאואיסטי מתבודד בשם צ'אנג פן-סנג, שחי כנראה במאה השתים-עשרה והתפרסם ביכולת הלחימה המופלאה כמו גם בכוחותיו העל-טבעיים. חוקרים ביקורתיים יותר ממקמים את ראשיתו של הטאי-צ'י ככל הנראה אי-שם בסביבות המאה השבע-עשרה. על פי חוקרים אלה הוא נוצר כתוצאה מן השילוב בין מגוון של טכניקות לחימה צבאיות או צבאיות-למחצה שהתפתחו במהלך השנים לבין שורה ארוכה של תרגילי נשימה, התעמלות ובריאות שנפוצו בכל רחבי סין ונודעו בכינוי יאנג-שאנג (אמנות החיים) או גם צ'י קונג. הטאי-צ'י צ'ואן אם כן הנו במהותו טכניקת לחימה בעלת מאפיינים בריאותיים, מנטאליים ופילוסופיים
בעולם אמנויות הלחימה מקובל בדרך כלל להבחין בין שיטות קשות לעומת שיטות רכות. שיטות קשות הנן כאלו העושות שימוש בכוח או במהירות. הן מבוססות על חתירה למגע, על התנגשות עם היריב ועל הפעלת עוצמה מהירה וממוקדת. שיטות רכות לעומת זאת מעדיפות בדרך כלל גישה עקיפה בהפעלת הכוח; בשיטות כאלו הדגש הוא יותר על טכניקה, על עורמה ועל השתלבות בתנועת התוקף, ולא על הפעלת כוח ממוקד. בשיטות מהסוג הזה, על פי רוב יעדיפו את השימוש בכוחו של היריב ולא את ההתנגשות הישירה אתו.
הבחנה נוספת המקובלת בעולמן של אמנויות הלחימה הנה זו שבין שיטות חיצוניות לשיטות פנימיות. שיטות חיצוניות הן כאלו שבהן העוצמה מתבססת על כוח השרירים ועל שימוש בטכניקה עדיפה. בשיטות שכאלה האימון נועד בעיקר כדי לבנות את מסת השריר וכדי לרכוש שליטה בטכניקה. בשיטות הפנימיות לעומת זאת, העוצמה היא פנימית. היא נובעת משימוש נכון בנשימה, מן הריכוז המנטאלי וכן מהפעלת הגוף כולו כיחידה אחת, בהתאם לעקרונות רפואיים כאלה או אחרים. בשיטות שכאלה האימון נועד, מלבד לצורך רכישת שליטה בטכניקה ובתנועה, גם לשם הפעלה נכונה של מערכות הגוף ולשם בנייתה של אותה עוצמה פנימית שאינה מבוססת על שרירים.
לעניינינו, חשובה במיוחד החלוקה השלישית, זו שבין שיטות לחימה לבין אומנויות לחימה. במונח 'שיטות לחימה' הכוונה לכל אותן שיטות או טכניקות שמטרתן היא בראש ובראשונה לחימה נטו; שיטות שנועדו לספק לאדם המתאמן בהן כלים להגנה עצמית או להכשיר אותו להתמודד עם סיטואציות אלימות. במקרים שכאלו, לבזבז זמן על טכניקות שאינן יעילות בקרב ממשי, כמו גם כאלו שדורשות שנים ארוכות של לימוד, יהיה חסר טעם. בשיטות כאלו הדגש יהיה מן הסתם על השגת יעילות קרבית מקסימאלית בזמן הכשרה מינימאלי. אולם, כאשר אנו לא מדברים על לחימה אלא על אמנות לחימה, המצב הוא שונה. באומנויות אלו המטרה הראשונית היא שיפור וטיפוח עצמי – הן ברמה הגופנית, הן ברמה הנפשית והן ברמה המחשבתית. במובן זה ניתן לומר שהלחימה עצמה מהווה רק מטרה משנית או רק אמצעי עזר, בדרך לאותה מטרה ראשונית של בניית האדם. ניתן לומר איפה שאמנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי הפילוסופיה העומדת בבסיסן, וכן על פי האופן שבה הן תופסות את הדרך הנכונה לשיפורו של האדם.
למה הכוונה? כיצד ניתן לשפר את האדם באמצעות לחימה? איזו פילוסופיה עמוקה בכלל יכולה להסתתר מאחורי אגרופים ובעיטות? כדי להבין את זה ננסה לחזור מעט אחורה, ולהבין את משמעותה של הפילוסופיה או החכמה בהקשר הסיני שלה.
בסין הקדומה, המונחים שבהם השתמשו בכדי לתאר את ההוגים הגדולים, היו 'החכם' (zi), או 'איש המעלה' (junzi). בניגוד למדען או לפילוסוף המערבי, הרי שהחכם הסיני לא בהכרח נתפס ככזה המצטיין בידע התיאורטי שלו. החכם, על פי התפיסה הסינית המסורתית, הנו פשוט זה שיודע כיצד לחיות נכון. הוא זה שמצויד בגישה הנכונה לחיים; החכם, או איש המעלה, הנו זה שבכל הנסיבות האפשריות תמיד ינהג באופן מושלם. ניתן לומר אם כן שהפילוסופיה במובנה הסיני הנה בראש ובראשונה 'חכמת החיים': החכמה כיצד להתנהל בעולם, כיצד להתייחס אל עצמנו וכיצד להתייחס אל המציאות הסובבת אותנו. וכך, הקונפוציאניזם הציב את האידיאל של האדם המקפיד לשמור על מידת האנושיות ועל היחס הנכון לעצמו, למשפחתו ולסביבה; הטאואיזם העמיד את האידיאל של האדם המתנהל בספונטאניות מוחלטת ומשתלב תמיד עם מהלכם של החיים; והבודהיזם הסיני – ובעיקר אסכולת הצ'אן - הציב את האידיאל של אדם המצוי תמיד במצב של ערנות מלאה ונוכח באופן מלא בכל מעשה, בכל רגע ובכל חוויה.
בכל התפיסות הללו, הדגש איננו על ידע כלשהו אלא בעיקר על תכונות אופי מסוימות שעל האדם להטמיע בתוכו. כל האסכולות הללו תמיד דורשות מן האדם לסגל לעצמו יחס כלשהו אל עצמו ואל העולם שסביבו. ניתן לומר גם שהרעיונות שעמדו בבסיסן של כל האסכולות האלו תמיד היו רעיונות מעשיים, כאלה הניתנים לבחינה וליישום בעולם החיצוני. כמו כן, על פי רוב הן האמינו שהדרך לרכוש את אותן תכונות אופי ולהטמיע אותן אינה רק באמצעות לימוד עיוני אלא בעיקר בדרך של תרגול מעשי, ממושך ויומיומי.
אם נחזור לעניינינו, אזי אפשר לומר שאותם עקרונות של הטמעת צורות חשיבה מסוימות, של סיגול יחס נכון למציאות, של תרגול מעשי בלתי פוסק ושל בחינה מתמדת של העקרונות על פי יכולת היישום שלהם בעולם המעשי, הם גם אלו שעומדים בבסיסן של רבות מאומנויות הלחימה הסיניות המסורתיות, ובבסיסו של הטאי-צ'י צ'ואן בפרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
