האם טאי צ'י הופך אותך לאדם טוב יותר?
האם מתרגלי טאי צ'י הם מנהלים טובים יותר, מדינאים מוצלחים יותר או אסטרטגים דגולים? אהוד פירר תוהה מה באמת ההשפעה הפנימית של אמנות הלחימה
בחלק הראשון של המאמר ראינו שאומנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי העקרונות העומדים בבסיסן, ועל פי האופן שבו הן תופסות את ההתנהלות הנכונה במצבים של עימות. אם נעבור מהמקרה הכללי של אמנויות הלחימה אל המקרה הפרטי של הטאי-צ'י צ'ואן, אזי אפשר להצביע על מספר עקרונות שעומדים בבסיסו: הידועים שבהם הם עיקרון השחרור, התנועה מן המרכז וכן האופי הדיאלוגי של הלחימה.
בניגוד לשיטות לחימה שבהן המתאמן נדרש לפתח את שריריו ואת כוח הסיבולת שלו, לחשל את גופו ואת רוחו ולהפוך את עצמו למעין מבצר בלתי חדיר, הרי שבטאי-צ'י הגישה היא הפוכה; אמן טאי-צ'י נדרש להיות רך וזורם ככל האפשר, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית. עליו להימנע ככל האפשר מהפעלת כוח, להימנע מלהתנגד לתנועתו של היריב ולהימנע ככל האפשר מכל התנגשות איתו. במקומות רבים אופן התנהלותו של איש הטאי-צ'י צ'ואן מתואר ככזה הדומה יותר לזרימת המים, מאשר ליציבת הסלע. אם לנסות לתרגם את הדברים לפסים מעשיים, ניתן לומר שלעקרון השחרור, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטאי-צ'י, ישנם שני היבטים מרכזיים: האחד הוא הרעיון בדבר התנועה המתבצעת ללא כל מאמץ, והשני הוא הרעיון של הכוח הפורץ החוצה, בלא כל חסימה.
מקובל לומר כי מתרגל טאי-צ'י צריך אם כן לחתור לשחרור פיסי ומנטאלי מוחלט, הן בשעת האימון והן בשעת הקרב. עליו להימנע מלאמץ שום שריר בגופו שלא לצורך והוא נדרש לדעת להתגבר על כל התקפה במינימום של הפעלת כוח. הדבר קשור לאחד הרעיונות הבסיסיים במחשבה הטאואיסטית, הרעיון בדבר 'אי-עשייה' (wu-wei). בהקשר הטאואיסטי משמעות הדבר היא שעל האדם להניח לדברים להתרחש. שאסור לו להתערב במהלך האירועים או לכפות את רצונו על המציאות. בהקשר של הטאי-צ'י, משמעות הדבר היא שעל המתרגל להניח לתנועה להתרחש כמו-מעצמה; עליו להימנע ממאמץ מיותר ולהימנע מלערב כוונה או מחשבה בתנועתו. ניתן לומר שעליו לשחרר את גופו לחופשי. שעליו לתת לו לבצע את התנועות באופן שיהיה מדויק – אך יחד עם זאת גם ספונטאני.
דבר זה מביא אותנו להיבט השני של רעיון השחרור וזה התפיסה שיש להניח לכוח לפרוץ מעצמו מתוך הגוף, ללא כל הפרעה. התפיסה העומדת מאחורי הדברים היא שמאמץ מיותר, מתח בלתי הכרחי או מחשבה שאינה במקום, כל אלה חוסמים את תנועתו החופשית של הגוף. חלק ממטרת התרגול הנה לשחרר את החסימות הללו. לתת לתנועה לפרוץ מעצמה בדיוק ברגע הנכון, מבלי לבזבז כוח על חסימות מיותרות.
אם כן, בתרגול של טאי-צ'י הדגש הוא בין השאר על רכות ועל שחרור. גם במגעו היומיומי עם העולם אמן טאי-צ'י אמור, ברמת העיקרון לפחות, להתנהל בצורה 'רכה', כלומר ללא תוקפנות וכוחניות. אבל כמובן, שחרור אינו בהכרח שווה לרפיסות. גם ברמה הפיסית, גופו של איש טאי-צ'י אמור להיות משוחרר, אבל נטוע היטב במקום. בכתבים הקלאסיים של הטאי-צ'י מקובל להשוות את גופו של אמן הלחימה למוט של פלדה, מלופף סביב בצמר גפן. דבר זה מביא אותנו לעיקרון נוסף שהנו בעל חשיבות עליונה בטאי-צ'י וזהו עיקרון המרכז.
אחד העקרונות המרכזיים בתרגול הטאי-צ'י הנו הרעיון שכל תנועה של הגוף, אף הקלה והבלתי מורגשת ביותר, צריכה לנבוע מתוך מרכז המסה. הגוף כולו, בזמן התרגול, אמור להיות רפוי ומשוחרר לחלוטין. עליו לנוע ללא כל מאמץ. המרכז לעומת זאת, צריך להיות קבוע במקום, כמו מוט של פלדה שנעוץ עמוק באדמה. משמעות
לעיקרון זה, מלבד השפעתו על אופי התנועה ועל היציבה, יש כמובן השלכות על אופי הלחימה: ראשית, אם הגוף כולו מעורב בכל תנועה אזי מאחורי כל תנוחה או כל מכת יד נמצאת כל עוצמתו של הגוף. בכל תנועה ותנועה בטאי-צ'י המתרגל נדרש להשתמש בכל המסה של גופו. כמו כן, כשם שהמתרגל צריך לחוש היכן מרכז הכובד שלו, עליו ללמוד גם להרגיש את מרכז הכובד של היריב שמולו. עליו לדעת כיצד לערער את מרכז הכובד של היריב, כיצד ללחוץ עליו וכיצד להוציא אותו משיווי משקלו.
כאן אנו מגיעים לעיקרון נוסף שתופס מקום מרכזי בפילוסופיית הלחימה של הטאי-צ'י, וזהו האופי הדיאלוגי של הלחימה. כפי שראינו למעלה, על פי הטאי-צ'י צ'ואן הבסיס לכל התקפה יעילה היא היכרות מעמיקה של התוקף עם עצמו – וכן היכרות מעמיקה עם היריב, עם מרכז הכובד שלו ועם תנועתו. ניתן לומר כי בניגוד לשיטות שבהן המתרגל נדרש בראש וראשונה לפתח יכולת להכות במלוא העוצמה – כאשר לצורך העניין אין זה משנה האם הוא מכה את האוויר, את שק האגרוף או את היריב – הרי שבטאי-צ'י, המתרגל נדרש בראש ובראשונה לדעת להקשיב.
בזמן התרגול האישי עליו לדעת להקשיב לסביבה ולגופו שלו. בעת התרגול בזוגות לעומת זאת, עליו לדעת להקשיב לגופו ולתנועתו של בן-הזוג. מתרגל טאי-צ'י מיומן צריך לחוש את האופן ואת הכיוון שבו נע היריב והוא צריך לדעת להגיב באופן ספונטאני לכל תנועה שלו, לעתים אפילו לפני שהיא מתבצעת. לשם כך עליו לפתח את השחרור הפיסי והמנטאלי, את המודעות לגופו-שלו ואת הרגישות לסביבה. באופן זה אמן לחימה מיומן יידע כיצד להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, כיצד להשתלב בתנועתו של היריב וכיצד לנטרל את ההתקפה שלו תוך מינימום של הפעלת כוח.
אם נסכם, ניתן לומר שהלחימה בטאי-צ'י אינה מתבססת על מסה ועל עוצמה אלא על שחרור, על הקשבה ליריב ועל היכולת לנטרל את התקפתו במינימום של מאמץ. כמו כן, ניתן לומר גם שעל פי דרך החשיבה האופיינית לאומנויות הלחימה הפנימיות ההתמודדות מול גורם כלשהו – בין אם זו התמודדות פיסית ובין אם זו התמודדות מנטאלית, בין אם במצבי מלחמה ובין אם במצבים של שלום – איננה רק פונקציה של עוצמה, או של היכרות עם טכניקות כאלה או אחרות; על פי התפיסה הזו זוהי אמנות. אמנות שיש ללמוד אותה ולהתעמק בה ושאפשר, באמצעות עבודה נכונה והפנמה של עקרונות מסוימים, גם לקנות בה שליטה.
כאן אולי אפשר לעצור רגע ולהפליג במחשבות. כידוע, על פי רבות מאסכולות המחשבה הסיניות ישנו קשר הדוק בין אתיקה לבין פוליטיקה. על פי תפיסתן של אסכולות אלה, אותם עקרונות שצריכים להנחות את התנהלותו של האדם הפרטי הם גם אלו שצריכים להנחות את התנהלותה של החברה או המדינה; אותם עקרונות שצריכים לעמוד בבסיס יחסו של האדם הבודד אל עצמו ואל סביבתו, הם גם אלו שצריכים לעמוד בבסיס יחסה של המדינה אל אזרחיה, אל בעלות בריתה ואל אויביה.
כתוצאה מן התפיסה הזו למשל, בסין הקיסרית נדרשו פקידי הממשלה, כחלק מהכשרתם, לעסוק בקלאסיקה הקונפוציאנית ובשירה, מתוך אמונה שעיסוק כזה יפתח את מידת האנושיות שלהם ויאפשר להם גם לנצל תכונות אלו לשם ניהול נכון של המדינה. כאן ניתן כמובן לתהות: האם ניתן לומר דבר דומה על אמנויות הלחימה? האם ניתן לגבש תפיסה אסטרטגית, ברמה הלאומית או הגלובלית, המבוססת על עקרונות הטאי-צ'י? ויותר מזה: האם עיסוק בטאי-צ'י עשוי להפוך את האדם לאדם טוב יותר? למנהל טוב יותר? אולי אפילו למדינאי או לאסטרטג מוצלח יותר?
קשה לענות על כך באופן חד משמעי. סביר להניח שעבור כל מי שחי בארץ בשנים האחרונות, יש משהו מאד קוסם במחשבה על אסטרטגיה צבאית או מדינית המבוססת על מניעת התנגשות ישירה, על הקשבה לעצמך, הקשבה ליריב ונטרול כל איום תוך הפעלה של מינימום כוח. יש גם משהו מאד קוסם במחשבה שבאמצעות תרגול יומיומי של תנועות איטיות ומסוגננות האדם עשוי להפוך לא רק ליותר משוחרר, סובלני וקשוב אלא גם לאסטרטג מוצלח יותר ולמעין 'איש מעלה' היודע לחוש את זרימת האירועים ולפעול על פיהם באופן ספונטאני.
אבל כמובן שבפועל הדברים מסובכים יותר. מרד הבוקסרים שפרץ בסין בראשית המאה העשרים הוכיח כי אמני לחימה דגולים עשויים להיות חסרי כל הבנה מדינית ואסטרטגית והם עלולים, במידה והם מגיעים לעמדת הנהגה, להוביל את עמם לאסון היסטורי. באותה מידה, כל מי שהזדמן לו להכיר אנשים העוסקים באמנויות לחימה יוכל להעיד שיש ביניהם אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים. נראה שבסופו של דבר, ערכה של הפילוסופיה של הטאי-צ'י, בדומה לערכן של שיטות פילוסופיות בכלל, תלוי בעיקר באופן היישום שלה, כמו גם באדם המיישם אותה.
*
לחלק הראשון של המאמר, ולגירסה המקורית באתר האייל הקורא. אהוד פירר מתאמן מזה כעשר שנים בשיטת טסו-נאן מאן-פאי, במסגרת "המרכז הישראלי לטאי־צ'י"
נא להמתין לטעינת התגובות
