היהודי הנודד והמסלסל: ראיון עם גיל רון-שמע
כמעט רצח במקסיקו. מעצר באיומי נשק בגמביה. נדודים עם קרקס בהודו. הופעה בסלון של מדונה. ועוד תחנה בעולם, ועוד אחת. מסע ההרפתקאות הבלתי ייאמן של גיל רון-שמע הוליד להקה, דיוואן הלב, ואלבום חדש שמצליח לחבר בין האיסלאם הפרסי לפיוטים של רבי שלום שבזי
"אתם סוכני מוסד", סינן השוטר גמבי כשהוא מדפדף בדרכוני הישראלים. גמביה המוסלמית,
המדינה היבשתית הקטנה באפריקה, מבותרת במחסומים עם אוחזי קלצ'ניקוב רעולי פנים.
המהומה התלקחה לאחר שבניירת האורחים חסרה חותמת ממחסום שעל פניו חלפו. "דפקו עלינו חיפושים, פירקו לצלם את הקלטות, זרקו אותנו למעצר, ראינו את עצמנו נקברים בגמביה", מספר גיל רון-שמע, מייסד להקת "דיוואן הלב".
ככל שנקפו השעות לחצו הגמבים על דוושת ההיסטריה. בחקירות הנצח נאמר לחשודים: "באתם בשליחות השירותים החשאיים של ישראל. רציתם למכור נשק, לקנות סמים, שכחתם שאנחנו פרו-פלסטינים". ניסו להסביר שהם בסך הכל מוזיקאים. הנה הזיפים. בבקשה, הראסטות. כלום. ואז שלפו את הכלים ופצחו ב"שר הממונה" של רבי שלום שבזי. "שר הממונה גינת אגוז קום פתח נא / לקראת ידידי ומהרה / חבר תנא שונה הלכות ומשנה". הפיוט של גדול משוררי תימן כישף את האפריקנים. כשבאו לקחת את הזמרים לעוד חקירה, לא רצו השומרים לוותר עליהם. בסוף העלו אותם טיק טק על מוניות וזרקו אותם לסנגל. לגיל רון-שמע יש כל הסיבות לשיר "לא רוצה לגמביה", אבל לעובדה אחת לא יתכחש: "המוזיקה שוב הצילה לנו את התחת".
לא בפעם הראשונה שהתחת של גיל רון-שמע נזקק לישועה. הוא נפל קורבן לשוד אכזרי במקסיקו, נתקע במדבר עם בנו של הרוצח צ'רלס מנסון, שרד בכפר אינדיאנים אבוד בישימון, היטלטל עם קרקס בדרכיה העקלקלות של הודו, הדף צוענים שניסו להגיע לכיסיו בפראג, הופיע עם ננסים חשדנים ומנופחי אגו במצרים, פגש מחתרת שהפכה לכת אמנים בג'ונגל בסנגל, ורק כבונוס של סוף מסלול תלאות, כציון דרך להכרה גלובלית, היתה גם הופעה בסלון של מדונה.
ועכשיו, ציון דרך טרי - הדיסק הראשון של דיוואן הלב. אף שהם מופיעים כבר חמש שנים, רק עתה הרגישו בשלים להגיש חוויית אודיו משובחת של טקסטים שנלקחו מעבר קדמוני. "הדור שלכם", רון-שמע נוזף בי ברכות, "נושא כוויות בעור, חש דחייה מאוצרות התרבות שלנו, קל לכם יותר להעריץ משהו שמגיע מהודו או מאמריקה".
14 פיוטים מוגשים באלבום הבכורה של הדיוואן. במסורות השמיות, הדיוואן הוא שם למקום אסיפה בלתי רשמית. התכנסות מחוץ לבית הכנסת או המסגד שבה שרים יחד גברים ונשים. כך ש"דיוואן הלב" הוא קודם כל מפגש. מחדש את שירת הקודש מימי הלוויים והתנאים בגליל, מגבש מסורת של פיוט ותפילה, נותן כבוד לדממה. שלא כמו בכל הופעה אחרת, כאן האמנים מבקשים לא למחוא כפיים. "הדיוואן רוצה לאפשר למוזיקאים להחלים מכל הטירוף של הבמה", הוא מסביר לי, "הבמה זה וולטאז' אנרגיה שקורע את הנפש. אתה מקבל כמות של אהבה שמטשטשת לך את השכל. בא לי לתת לשקט לדבר, ליצור פינה נקייה מכל הג'ננות".
ביום שבו נפגשנו צחצח גשם מקרי את הסרפדים בגנו האגבי ובמטבח בעבע מרק חומוס. בדיוואן, אי אפשר לקרוא לזה סלון, ישב השכן צחי. הפיק צלילים מהורהרים מהנאיי - חליל מקנה סוף. על כריות הסבה ושטיחון צמר לבן היה מוטל גוני-נבל מערב-אפריקאי. על הקירות רבצו תופי מסגרת, לרגליהם המתינו תוף מרים ותוף פרסי שנקרא זארב. כ-50 תופים מתופפים כאן יחד. ממצרים, ממרוקו,
וחוץ מההגדרה הזאת ניסה לשמור את דמותו מעורפלת במידה, מסגלת עצמה לתבניתו המתעתעת של הרגע. "לא רוצה שיזהו אותי כמשהו ספציפי, אבל אני הכל. מוסלמי, יהודי, בודהיסט, איש עסקים, אמן, אבל אם תתפוס אותי באחד מאלה - אני בכלל לא זה". הוא תרגם את המשורר הפרסי-סופי ג'לאל א-דין רומי, הוא חבר באגודות סופיות, אך אינו מגדיר את עצמו כסופי (הסופיזם הוא זרם מיסטי באיסלאם, ששם דגש על אהבת האל במקום על קיום הלכות הדת).
תרגמת משורר פרסי, אתה חולה על מוזיקה פרסית, על כתב פרסי, אנחנו אוכלים פיסטוקים פרסיים. אולי אתה סוכן איראני?
"ככל שהפרסים יותר מאיימים עלינו, אני יותר מתאהב בתרבות שלהם. מקווה שאני לא נופל פה לתסמונת שטוקהולם. אבל באוסול, כל מי שמתעסק באסתטיקה יודע להעריך אותם. למשל סולם המוזיקה הערבי. הפרסים לקחו וסלסלו והביאו לרמות שבא לך לבכות".
בשנים האחרונות הם באמת נותנים לנו סיבות לבכות.
"לא מתעסק בכל האפוקליפסות האלה. אדם קורה לו מה שמרחב הדמיון שלו מייצר. הגורל - אתה שותף לו. אני דווקא רואה שלום. אני מסתכל על הדברים לפני הפרידה של יצחק וישמעאל. ובמובן הזה אני גם סופי וגם מוסלמי".
מה אתה לוקח מהאיסלאם?
"קודם כל את קבלת האוכל, את הנדיבות. גם כלפי מי שברמה האישית הוא אויב. אני אוהב את המוזיקה, המיסטיקה, האסטתיקה המוסלמית. מקשירת הטורבן ועד הערבסקות".
אתה לא שואל את עצמך איך על הרקע הזה צמחה קנאות רצחנית כזאת?
"באיסלאם יש שיכרון מעמקים כפי שהיה ביהדות ובנצרות. שחטנו את כל מה שרץ סביבנו: כנענים, יבוסים, חיתים, אמורים. עם המונותאיזם עלה בנו צורך לגדוע בני אמונות אחרות. אחר כך עשו את זה הנוצרים. האיסלאם חווה את זה עכשיו. אבל אין קשר בין מחבל בתנועה הלאומית הפלסטינית לאיסלאם".
אבל קשר אחד מאוד ברור לו: זה שבין כמיהתו המאוחרת לחבורות סוד לבין פרדסי ילדותו בשרון. בתחילת שנות השבעים היה רמות השבים מושב קטן בתוך פרדס והם היו חבורת ילדים שנדדה בין שמוטי לוולנסיה. רכבו על חמורים, בישלו על מדורה דגים מהירקון, חפרו מחילות וגילו קליעים שהשאירו הבריטים. נברו בשדות וחשפו גווילים טורקיים. "למדתי שחבורה מפתחת נפש, מולידה אווירת סוד משותף. למדתי לקבל חברים עם כל החסרונות כי בסופו של דבר כולנו חוזרים לאותו פרדס". וזה יאמן אותו לנדודים עם מוזיקאים צוענים, לשירה באחוות סתרים סופיות, לנסיעות בוואן מחניק עם להקה מתנמנמת.
אבל חלק מהמסלול הזה הביא עוד מהבית. אביו, רחמים רון, היה ממייסדי "בת שבע" ורקד אצל מרתה גרהאם ואלווין איילי. סזאר שמע, סבו מצד אבא, הוא איש בן 97 שמטפח קריירת ציור בפריז. אמו מאירה מציירת על פורצלן וכ-40 שנה היתה מתעמלת קרקע. אביה, רפאל ספיר, היה דור שמיני לגאון מוילנה, מראשוני שער הגולן, כותב מחזות לתאטרון "המטאטא" ונאומים ליעקב חזן.
כשהיה בן ארבע התחיל גיל לצייר. בעיקר סיפורי אדם וחווה, קין והבל. בגיל שמונה התחיל לכתוב. עם "נחלאווים" אחרים, עגולי משקפיים ומצטטי מרקס, נזרק אל האינתיפאדה הראשונה. ג'בליה, שאטי, עזה. "פתאום המציאות הסתחררה סביבי, נקרעתי מבפנים". המפלט הלא צפוי הגיע כשהגרעין בחר בו להיות קומונר בנוער העובד, "הופ, אלוהים הציל אותי".
לאחר מלחמת המפרץ הקפיא את לימודיו בניסן נתיב ונזרק למסע הגדול. התחיל אצל דוד שחי בסן פרנסיסקו, שיחק בלהקת "לה מאמא" והיה תלמיד של אושו. המשיך לסיוט שהמתין בחוף באזור באחה-קליפורניה במקסיקו. בוקר אחד התנפלו עליו ועל ארבעה אמריקאים שטיילו איתו 40 כפריים חמושים בסכינים ואלות. חבריו התנגדו, נאבקו, אך הוא החליט להיכנע לחיים. "אחד השודדים השכיב אותי, הצמיד סכין לגרוני. אני זוכר את שיניו השחורות, את הצלב הגדול שירד מהשרשרת שלו והתנדנד לי מול הפנים". גיל החזיר מבט לעיניו של המקסיקני וראה צומת. "או שאני נותן לטסטוסטרון שלי לעבוד וגומר פה או שאני נשאר בעולם הזה". הכניס יד לשק השינה, שלף חגורת כסף עם 2,000 דולר, דרכון, המחאות, כרטיס אשראי ומסר אותם.
הוא בטח חי מזה עד היום.
"גם אני".
ההוא חמס גם את התרמיל, גם את הנעליים והסתלק. כעבור 40 דקות, תחת 43 מעלות שמש מקסיקנית התעורר. "קלטתי שאין לי כלום, שאני כלום. לא שם, לא זהות. מיסטר נובאדי". וחוץ מזה ישב לו על הצוואר ניצול אמריקאי. בריאן מנסון היה אחד מ-17 ילדיו של צ'רלס מנסון, הרוצח של שרון טייט.
"מטרוף גמור". למנסון היה שבר פתוח ברגל וגיל גרר אותו שלושה ימים. אכלו עלים ונמלים, שתו מי גשם מפחיות מזדמנות על גדרות תיל. מרוטים, מטוגני כוויות בכפות רגליהם העירומות, הגיעו לכביש 101 שמוביל מצפון אמריקה לגואטמלה. "ואז, מתוך הקרעים ומתוך הדם, הבנתי שיהיה לי טוב רק אם אדאג שיהיה לי כסף, שתהיה לי יצירה. ההתגלות הזאת, אני מבין היום, הובילה אותי לחיי האמנות".
ההבנה מלאת התקווה מימשה את עצמה כבזק. לאחר מאות נהגים מתעלמים עצר להם זוג היפיס יהודים מסטולים שברחו מהחתונה של עצמם בקליפורניה. הם נוסעים כמה ימים יחד, עד שהוא מבקש לרדת. עוצרים, מדליקים מדורה, מעשנים יחד מקטרת אינדיאנית ארוכה, נפרדים לאחר שהחתן מכבד אותו בזוג נעלי אולסטאר וב-50 דולר. "התמלאתי באנרגיית חיות מטורפת, הבנתי שהכל נפתח מחדש".
הוא פוגש אינדיאנים שהולכים שלושה ימים במדבר כדי לשתות בירה בפאב נידח, חוזר איתם לכפרם, ניזון בעיקר מתירס ומגלה את הצמחונות שלו. בלילות הוא שומע את הדולפינים עושים אהבה בנאקות אדם. בימים הוא מצטרף לאינדיאנים לאמבטיות מים חמים בסלע, לתקיעה בקונכיות על החוף. נצרבים בו סממני מוזיקה אינדיאנית שישתמש בהם בעתיד.
אבל טראומת השוד ההוא עדיין תקועה לו בבית הבליעה. מעוררת צורך דחוף, כמעט נואש לחפש נחמה במוזיקה. להתחבר לצד המרפא שלה, החברי, הרחום. בשובו לסן פרנסיסקו לוקח אותו חבר ישראלי. יושבים יחד בדיוואן, מסובין על כריות, כיסאות נמוכים, שרים, מנגנים, מדברים על אלוהים. כל מה שנקרא אצל החסידים "שיחת נפש". אלא שאצל הסופים חלק גדול מהפולחן הוא חזרה על שמות האלוהים. ואם אתה אמן-חילוני, רציונליסט, אזוטריקן, מיסטיקן - אתה חייב לעבור לטראנס. "אללה הוא. . . אללה הוא. . . אללה הוא. . ." וזה יכול להימשך שעות. בהתחלה לא הבין מה רוצים ממנו, אחר כך התחיל להיפתח. "ראיתי שזה מוביל אנשים למקום טוב, אבל לא אגיד לך שאני סופי".
יהודי יכול בכלל להיות סופי?
"יכול. בנו של הרמב"ם היה. חוץ מזה, הסופיות נוגעת באיזו פנימיות אוניברסלית נטולת צורה, נטולת שם, שמובילה אל מצב נטול שם".
מה לקחת ליומיום שלך מהפילוסופיה הסופית?
"לקחתי את התנועה הסופית. ממנה באים הריקודים, המוזיקה. הם מאמינים שהתנועה מביאה ברכה. ברור להם שבעמידה במקום יש סכנה לגוף, לנפש, אין התחדשות. לי מתאימה התנועה".
מאין לאין אתה נע?
"מהעיר שאני חולה עליה לכפר שאני מת עליו, מהכפר לחו"ל. אני אשכרה היהודי הנודד". תוך כדי תנועה הוא נתפס לג'לאל א?דין רומי. זה קורה בעיירה מייסו שבדרום הודו, כשבעל הגסטהאוס מתרגם לו שיר ושמו "האדם ההולך". מדובר באיש שכבר אינו יכול להפריד בינו ובין הדרך, והמסר של רומי נטמע בו. הוא קורא את שיריו האחרים של הסופי ומרגיש חדירה לאינטימיות שלו. כאילו עמד והביט בו. שורות כמו: "היום כמו כל יום אחר אנחנו מתעוררים ריקים ומפוחדים. . . קח כלי נגינה, תן ליופי שאנו אוהבים להיות מעשנו. . .".
את התוף הראשון הוא קונה ברחוב הודי במשהו כמו עשרה שקלים. בן 20 שבפעם הראשונה מעז לנגן. "התוף, יש לו פעימה ואני הרגשתי חיבור ללב". אחר כך הוא מסתובב במקדשים, שומע את התופים, את החצוצרות. ולא רק זה. הודו מעירה גם את הזיכרון הקולקטיבי מהבית. רועי הצאן שהוא רואה מהרכבת מזכירים את הדמויות מהאגדה, השדות הירוקים מזכירים את ארץ גושן. הוא מרגיש כנווד בארץ האפשרויות התרבותיות הבלתי מוגבלות. הכל אפשר לעשות בהודו. לצלם סרטים, לעצב תלבושות, להקים תפאורה, לעבור עם להקת מנגנים מכפר לכפר, לשכור במאה דולר איש עם כרכרה ושני גמלים ולהעמיד קרקס. "כל מה שאני עושה היום התעורר לי שם, בחוויה ההודית".
בהודו מתחילה להתגבש הקבוצה של שבע. שם הוא מכיר את מוש בן-ארי ואת אבישי בר-נתן. את אודי בן-כנען הוא מביא מגבול פולין-רוסיה ואת ענטר מהעיר העתיקה בעכו. אבל עם הצמיחה של "שבע" מגיע הקרע. בינו לבין עצמו. בין החיים לצד קופים בהודו ובין המחויבות להופעה. בין המסעות והטבע הטוטאלי לבמה. ועל הבמה מתחילים לזהות את מסוגלותה של שבע להביא לכאן מזרח שעד אז היה רחוק. רחוק מאוד. לחבר אותו לשורשים השמיים. מתחילה להיווצר סביבם חבורה. איפה אתם מחר? האם אתם יכולים להופיע בקבלת שבת? גם אריק איינשטיין ומוני מושונוב מתחילים להגיע לגליל כדי להגיד מילים כמו: בוא'נה אתם הממשיכים של הכנענים. "ויום אחד התיישבנו עם כובע כזה שבו אוספים כסף, למוש כבר היה ילד ואמרנו לעצמנו:'מה, אתם רוצים להסתובב ככה?'". לקחו את ארי רום, "חבר שידע להתעסק עם כסף", והקימו רשמית את שבע. עם מע"מ ופנקסנות וניירת והתבססו באמירי הגליל.
בהופעה הראשונה התייצבו כ-7,000 איש , כל שבט המזרח. בהופעות הבאות הסתפחו אלפים שלא ידעו את מנאלי ורישיקש, "ונהיה רנסנס מאוד גדול בגליל עד שסבא אמר: 'הנה חוזרים הבילויים'". השילוב בין שירים עבריים קדומים למזרח לא התקבל תמיד במחיאות כפיים. כששרו את שיר המעלות תבעו אותם עשרה רבנים על "ביזיון התרבות היהודית". בגין שורה כמו: "רעי אחבק אותך", הואשמו בהטפה להומוסקסואליות. פעם אחרת נשאלו מאין החוצפה לשיר תהילים עם הרכב שיש בו ערבי.
אבל כל טענות ההבל האלה לא עניינו אנשים כמדונה, למשל. לפני כחצי שנה הפתיע אותה בעלה גאי ריצ'י והזמין את שבע להופיע ביום הולדתה. בסלון ביתה בלונדון התחככו מנכ"ל סוני רקורדס, מנכ"ל האחים וורנר לצד סטינג, גווינת' פאלטרו ושון קונרי. כשמדונה נכנסה והבחינה בדרבוקה היא התנפלה על ריצ'י בחיבוקים: "You brought me Sheva".
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה החברים פגשו את מדונה. בעבר היו איתה פעמיים בראש השנה במרכז הקבלה של הרב ברג במלון אינטרקונטיננטל בתל אביב. רון שמע מגדיר אותה כ"בעלת תפישה גאונית של ביזנס ושואו. פדנטית בטירוף עם נוכחות מאוד 'בלדית'". פעם שאל אותה איך זה שהיא מוקפת כל כך הרבה ישראלים (מנהל אישי, מורה ליוגה) והמטריאל גירל השיבה: "לאמריקאים או לאירופים לוקח שנה עד שהם מרגישים איתי נוח. אבל אתם, אם אסתיר לישראלי את הטלוויזיה בחדר הוא יאמר לי: 'זוזי, אני רואה כדורגל'. ואחר כך גם יצחקו ויפליצו. אוהבת שלידכם אני יכולה להישאר אסתר, לשמוע כאחד האדם את המוזיקה שלכם".
אבל לאחר הפסגה הזאת לכל אחד מהשבע "היה חשוב להרגיש שהוא מקבל את ההכרה, שלא בגד במהותו הפרטית. לגיל רון-שמע בער לומר שהוא מכאן: ישראלי, עברי, כנעני. נטוע פה חזק ולא איזה מעופף מהמזרח. וזה הוליד תנועה עמוקה משהיתה בשבע לכיוון המקורות. אל הטקסטים המקודשים, לדיוואן של רבי שלום שבזי, לתהילים, לניגון החסידי. וכל אלה מעוטרים ב"זיכר" הסופי, לרקדנים, לזמרים ללוחמים שכיתתו חרבותם לטאם-טאם.
כשהטאם טאם במועדון זאפה מכה 7, מתחילים לטפטף אנשי הדיוואן. זה ערב ט"ו בשבט וגיל רון שמע מקדם את חבריו ב"חג שמח". בחדר טס פירות יבשים ובקבוק יין. במקום מדורה בוהק שולחן הביליארד. חובטים חבטה מקרית בכדור מזדמן, יושבים. אין לחץ. "עם אמנים אחרים אתה צריך להוכיח את עצמך", אומר לי איש כלי הקצב והתופים ארז מונק, "ופה לפני המופע אני מה זה'קול'. כי זאת משפחה, כי אין פה אמן מפורסם שאתה צריך להוכיח את עצמך לפניו".
דביר כהן, זמר נשמה ופייטן, מסביר שדיוואן זה להרגיש נוח. משהו להתרווח עליו. אפילו ברומנית דיוואן זה ספה. כבר מגיל שלוש למד שירת תורה אצל סבו שלום רצאבי. בגיל ארבע עלה לתורה "ואתה צריך שכל בית הכנסת ישמע אותך, אחרת זה בושה לסבא". זה היה הגיל שבו התחיל לשיר עם ינון דרוויש, שכנו בשכונת נווה עמל התימנית בהרצליה. היו נפגשים אצל המורי שמואל עוזרי. "זה היה חדר קטן מאחורי בית הכנסת שבו המורי החזיק שוט קטן על הקיר", נזכר דרוויש. דביר הפסיק לשיר כשהתחלף לו הקול וחזר רק כעבור עשר שנים, בשובו של יינון מברזיל. "דווקא השירים הפורטוגזיים שהביא אתו נתנו חיות חדשה לשירה התימנית". רון שמע האזין ונדלק. "לפעמים אנשים שרים יחד ודורסים זה את זה. אבל פה ליינון קול רך וצלול ולדביר קול חזק ונמוך והם הסתלסלו נהדר".
ליאת ציון גדלה בבית ששומעים בו מוזיקה ומגיל ארבע התחילה לשיר. היתה בלהקת חיל האוויר ולמדה ברימון. ירדה למדבר, ומצאה את הדיוואן. כשהיה בן 13 נגע אלון אמאנו-קמפינו לראשונה בגיטרה. עם גיל רון-שמע ייסד את דיוואן הלב, ובשאר הזמן הוא פסיכולוג קליני שמטפל בילדים.
אתה משלב מוזיקה בתרפיה שאתה עושה?
"למטופלים אני עושה תרפיה בכלים שלמדתי. מוזיקה היא התרפיה שלי".
בעשר בערב נראים האנשים במועדון כמטופלים בחדר המתנה. לא פעם ראשונה בדיוואן, וברור להם שזה הטיפול שיעלה אותם בשלום על משכבם. קשה לקרוא להם גרופיס, כי הדיוואן מגיע גם אליהם. שמחות, מפגשי שבת בבתים שמסתיימים בשירה מאולתרת. עכשיו הם פותחים בבת קול. מין "הו" ממושך שבא לנקות אותך, לגרום לך להקיא מקרבך את זכר הנהג שעקף מימין. אחר כך נשמע קול החליל לא רק פשוט ועדין. גם נבוך. כמגשש את דרכו אליך. כשהגיעו ל"כאייל תערוג" אפשר היה להשחיל כרית ביני ובין הכיסא. היה בשורות האלה מתהילים משהו שגרם לך ראשית ריחוף, אילץ אותך להביט רחוק יותר.
כמה נשים הלכו רחוק יותר. התרוממו, נענעו את שיפולי בטנן, פיתלו את ידיהן כנחשים. הגברים הלכו הורדת ידיים עם הדיוואן. די שמו זין על תחינת האמן "לגמור בשקט ולהתחיל בשקט", כלומר ללא מחיאות כפיים.
כשהגיעו ל"שמעתי שמעך" (שמות, פרק ל"ד), הרגשתי שמשהו מתרכך בי. ממוסס את הגרעין הקשה, הקר, זה שמטייל לכולנו בסרעפת. ה"ניי, ניי, ניי" החוזר חיבר אותי לתיפוף על הפחים בחתונות תימניות בשעריים, שכונת ילדותי. החזיר אותי אל סבא עזריאל שלא שכח את רומניה ובכל שבת היה שם את האחיות בארי עם ה"איי, איי, איי, רומיינייע, רומייניע, רומיינייע". נכנעתי . מחאתי כפיים בטירוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
