יש מכשפות אמיתיות: מחקר חדש על כישוף מודרני
לא בטוח שהן מחוללות מגפות, שוכבות עם המתים, אוכלות בשר אדם וחוטפות ילדים, אך מכשפות בהחלט קיימות. למעשה, הכישוף נחשב לדת מוכרת בכמה מוסדות רשמיים, בהם צבא ארה"ב ומערכת המשפט האמריקאית. ספר חדש חוקר את הנושא
אולם מכשפות בהחלט קיימות, ולא רק בדמיון. למעשה, הכישוף נחשב לדת מוכרת בכמה מוסדות רשמיים, ובהם צבא ארצות הברית ומערכת המשפט האמריקאית. מחברי הספר הזה מכירים כמה מכשפות, ואף אחת מהן אינה דומה לדימוי הסטריאוטיפי (אלא אם כן נתקלים בה במקרה במסיבת תחפושות).
מכרים אחרים אולי יאמרו לכם שמכשפה היא אדם הניחן בכוחות על-טבעיים. מכשפות רבות אמנם טוענות שיש להן כוחות על-טבעיים, אבל זאת אינה הוכחה לכך שהן אכן ניחנות בכוחות כאלה, ובכל מקרה אין די בכך להפיכת אדם למכשפה. כישוף הוא הרבה יותר מזה. כמה אנשים ינחשו שמכשפות עוסקות בווּדו, אך זו תפיסה שגויה הן של הכישוף והן של הווּדו. וּודו הוא דת המשלבת נצרות ועבודת אלילים אפריקאית, ופולחניה נועדו דווקא להילחם בכישוף.
התשובות הבאות הן מועילות ומדויקות יותר: (1) מכשפות הן קוסמות: זו הגישה האנתרופולוגית; (2) מכשפות סוגדות לשטן: זו הגישה ההיסטורית לַכישוף האירופי; (3) מכשפות סוגדות לאלים ולאלות ועוסקות במאגיה למטרות טובות: זו הגישה המועדפת על רוב העוסקים בכישוף היום. לכל אחת מן הגישות הללו יש הצדקה.
רוב הספרים הפופולריים הממלאים את מדפי תורת הנסתר בחנויות הספרים לא יועילו במיוחד למי שמבקש להתעמק בסוגיה. הספרים החדשים גדושים בהסברים על קלפי הטָרוֹט, על אסטרולוגיה, על פולחן השטן, על תקשור, על מֶדְיוּמים, על קריסטלים, על ויג'ה (לוחות סיאנס), על קריאה בכף היד, על חוצנים, על סמים פסיכדליים – וגם על כישוף. כישוף ותורת הנסתר אינם היינו הך, ומכשפות רבות עושות כל מאמץ להבדיל את תחום עיסוקן מתורת הנסתר. עם זאת, כמה מן הספרים החדשים אכן מנסים לרדת לחקר העניין.
הטעות הרווחת ביותר בעניין הכישוף היא הסברה ש"אין באמת מכשפות". סטיבן ג'יי גולד, פליאונטולוג ומסאי נודע, גינה שוב ושוב את הנטייה האנושית ליצור דיכוטומיות – את התביעה לתשובה ברורה של "כן" או "לא", אשר חוסמת את הדרך לתובנות מעמיקות יותר. התשובה לשאלה אם מכשפות אכן קיימות תלויה באופן שבו מגדירים מכשפה.
לפני שנמשיך, מן הראוי לסלק כמה טעויות נפוצות. "רופא אליל הוא מכשף" – נהפוך הוא, רופא אליל עוסק במאגיה, ותפקידו דווקא להילחם באיומי הכישוף או בתוצאיו. "הכישוף הוא אותו דבר בכל העולם" – למעשה קיימים הבדלים עצומים בין צורותיו של הכישוף הנוהֵג בתרבויות שונות. יתרה מזאת, כפי שנַראה, יש הבדל היסטורי עצום בין הכישוף האירופי לבין הכישוף בתרבויות אחרות. "תופעת הדיבוק קשורה לכישוף" – אדם אחוז דיבוק הוא מישהו שרוחות רעות תקפו אותו מבפנים, פלשו לנפשו; אדם אחוז אובססיה הוא מישהו שרוחות כאלה תקפו את גופו מבחוץ. בשני המקרים הללו הקורבן אינו כורת מרצונו ברית עם הרוח הרעה.
לעומת זאת, בימי הרנסנס והרפורמציה באירופה, כשהכישוף נחשב שטני, אנשים שנחשדו בכישוף זימנו לכאורה את הרוח הרעה מרצונם החופשי, במילות השבעה או באמצעים אחרים. כמעט כל המכשפים והמכשפות בני זמננו נמנעים לחלוטין מהשבעות מעין אלה. סברה שגויה נוספת היא ש"מכשפות עורכות מיסה שחורה (Black Mass)" – המיסה השחורה אינה מוכרת בהיסטוריה של הכישוף האירופי ובוודאי אינה חלק מן הרפרטואר של המכשפה המודרנית.
הפעם היחידה בהיסטוריה שבה נערכה מיסה שחורה הייתה בחצרו של לואי ה-14 (וגם אז הייתה זו מעין סאטירה וולגרית על הקתוליות). כמה מעובדי השטן (Satanists) בני זמננו עורכים מיסות שחורות בערך מאותן סיבות, אולם כאמור אין כל קשר בין פולחן השטן לבין הכישוף המודרני. "הכישוף מאפיין את ימי הביניים" – אדרבה, האישומים בדבר כישוף שטני צצו רק בשלהי ימי הביניים, וציד המכשפות הגדול התרחש בתקופת הרנסנס, הרפורמציה והמאה ה-17.
"האינקוויזיציה הייתה אחראית לציד המכשפות" – זו חצי אמת לכל היותר. המכשפות הועמדו לדין לרוב ברמה המקומית, בידי חברים ברשויות אזרחיות וכנסייתיות שהיו בדרך כלל בעמדה זוטרה. ככל שהאינקוויזיציות (מעולם לא הייתה אינקוויזיציה אחת ויחידה) הפכו רשמיות יותר, החל במאה ה-16, הן קבעו כללים קפדניים להסדרתם של הליך ההעמדה לדין של מכשפות ושל ההוכחות הנדרשות; הכללים הללו הובילו לא פעם דווקא לביטול ההרשעות המקומיות ולשחרור הנאשמות והנאשמים. כך גם מן הבחינה החילונית. ככל שההליך המשפטי החילוני הפך רשמי וריכוזי יותר, כך בוטלו הרשעות רבות יותר. במידה רבה מאוד, ציד המכשפות לא נבע מיוזמתן של האליטות הדתיות או החילוניות, אלא דווקא מיוזמתם של תושבי המקום.
"כישוף הוא נושא טיפשי וחסר חשיבות" – כלל וכלל לא, ומכמה בחינות. בתקופת ציד המכשפות, בשנים 1750-1450, עונו כ-110 אלף בני אדם שהואשמו בכישוף ובין 40 ל-60 אלף בני אדם הוצאו להורג. העובדה האכזרית הזאת ודאי אינה חסרת חשיבות. כמו כן, מספר המכשפים והמכשפות המודרניים זינק מאז שנות ה-60, והיום הכישוף הוא בגדר תופעה דתית חשובה. יתרה מזאת, לאמונה בקיומן של מכשפות יש השפעות פסיכולוגיות וסוציולוגיות עמוקות, אשר ניתן לזהותן במספר רב של תרבויות לאורך פרקי זמן ממושכים. אנתרופולוגים, פסיכולוגים והיסטוריונים רואים היום בכישוף נושא רציני, כפי שאפשר ללמוד מן הגידול העצום שחל בספרות המקצועית העוסקת בתחום זה מאז ראה ספר זה אור לראשונה ב-1980.
לא אחת נוהגים לחשוב שכישוף כרוך בכוחות על-טבעיים. אך הגבול בין הטבעי לבין העל-טבעי משורטט בכל פעם מחדש. כך ריסנו לעתים מדענים את החתירה לידע, כשהכריזו שנושאים מסוימים אינם ראויים לחקירה מדעית. במציאות, כל דבר שקיים מוכרח להיות טבעי, בין שהמדע מצליח להוכיח את קיומו ובין שלא. לדוגמה, אם מלאכים – או חוצנים – אכן קיימים, אזי הם חלק מסדר הדברים הטבעי ביקום. המושג "על-טבעי" הוא אפוא מושג מעורפל מכדי שאפשר יהיה להגדירו, למעט במובן הטכני שהוא זכה לו בתיאולוגיה הנוצרית.
המושג "בלתי מדעי" הוא מושג נוח יותר, אם כי גם כאן הגבולות עדיין מטושטשים למדי, שכן מה שנחשב בלתי מדעי בתחום מסוים ובזמן מסוים עשוי להיחשב מדעי בתחום אחר ובזמן אחר. הדבר החשוב הוא להימנע מן האמונה התפלה השלטת בתקופתנו, שלפיה רק דברים הניתנים להוכחה "מדעית" הם בגדר אמת. רבות הן הדרכים המובילות אל הממשות. אין סיבה לראות במאגיה זן מדעי נחות. התיאוריה בת המאה ה-18, שגרסה כי האנושות מתקדמת באופן טבעי מקסמים לדת ומדת למדע, עודנה רווחת בקרב פוליטיקאים (וכן בקרב מדענים), אך אינה מקובלת על מרבית המלומדים. ספרו המונומנטלי בן שמונת הכרכים של לין תורנדייק, היסטוריה של המאגיה והמדע הניסויי, שראה אור במאה ה-20, לא נקרא כך לשווא: תורנדייק ידע ששורשיו של המדע נעוצים במאגיה (כמו גם בדת), ושרוב המדענים הגדולים במאות ה-16 וה-17 עסקו במאגיה – עניין שזכה לאישוש בהמשך המאה ה-20 בספרה של פרנסס ייטס ג'ורדאנו ברונו והמסורת ההרמטית.
כאן כדאי להתעכב על המושג "מאגיה גבוהה", הנבדל מקסמים פשוטים. מאגיה גבוהה מבוססת על האמונה ב"קוסמוס" (kosmos ביוונית), יקום מסודר ולכיד שהיסודות השונים המצויים בו קשורים כולם זה לזה – אדם שקוטף פרח פוגע בכוכב המרוחק ביותר. ויש לכך הוכחות מדעיות, לדוגמה "אפקט הפרפר" המפורסם: השינוי באוויר שיוצר משק כנפיו של פרפר יחיד בצרפת עשוי לחולל שרשרת אירועים שתוביל לבסוף לסופת טורנדו בקנזס. ביקום שכל חלקיו קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה, ולו השפעה קלושה בלבד, קיימת זיקה בין כל אדם ואדם ובין הכוכבים, הצמחים, המינרלים ותופעות טבע אחרות.
המאגיה הגבוהה והמלומדת של האסטרולוגים ומגלי הנסתרות בראשית העת החדשה אינה חלק אינטגרלי מן ההיסטוריה של הכישוף. בתקופת ציד המכשפות הגדול באירופה כמעט לא נמצאו אנשים שהואשמו הן בעיסוק בכישוף והן בעיסוק במאגיה גבוהה. הכישוף והמאגיה הגבוהה היו ונותרו שתי מסורות מובחנות. עם זאת, הכישוף בהחלט מסתמך במידת-מה על השקפת העולם המאגית, הגורסת שקיימות זיקות סמויות בין כל היסודות ביקום. ההנחה היא שהכוחות שמכשפים או קוסמים מפעילים הם כוחות טבעיים, שהם יכולים להשתמש בהם כאשר הם עומדים על הזיקות הסמויות הללו ומסוגלים לשלוט בהן.
אל מול המערכת המתוחכמת של המאגיה הגבוהה ניצבת המאגיה הנמוכה, כלומר המאגיה של הקסמים הפשוטים, המשמשת אמצעי כמעט טכני להשגת מטרות מעשיות. הקסמים הפשוטים הם מאגיה אוטומטית: מבצעים פעולה מסוימת ומקבלים תוצאות בהתאם. אדם אחד מחולל קסמים, ואילו אדם אחר משתמש באמצעים טכניים: שניהם מבקשים לדשן את השדה – זה שוחט בו תרנגולת בחצות הליל, וזה מפזר בו גללי שוורים לעת ערב.
ישנם אנתרופולוגים שאינם מבחינים בין קסמים (sorcery) לבין כישוף (witchcraft). אחרים מאמצים הבחנה אפריקאית בין שני סוגים של מגים מזיקים – אלה שמשתמשים במסגרת לחשיהם הרעים בעצמים מוחשיים כגון עשבים ודם, ולעומתם אלה שפוגעים באחרים באמצעות תכונות בלתי נראות הטבועות בהם (הם עשויים למשל לנופף במטה ולזמר זמירות כדי להרוג מישהו). האנתרופולוגים הללו מגדירים את המג מן הסוג הראשון "קוסם" (sorcerer) ואת המג מן הסוג השני "מכשף" (witch). ההבחנה הזאת אמנם תקפה, אך בחירת השמות באנגלית היא שרירותית.
רוב ההיסטוריונים מבחינים בין הכישוף שבו עסקו לכאורה באירופה המכשפות בעת החדשה המוקדמת ושהיה סוג של פולחן השטן (diabolism), כלומר סגידה לרוחות רעות, לבין מעשי הקסמים הנוהגים ברחבי העולם, שאין בהם משום סגידה לרוחות אלא ניצול שלהן. משמעותה המקורית של המילה האנגלית wicca, המופיעה בכתב יד מן המאה ה-9, הייתה "קוסם" (sorcerer), אולם בתקופת ציד המכשפות היא שימשה מילה נרדפת למילה הלטינית maleficus (מָלֵפִיקוּס), שפירושה "מכשף הסוגד לשטן". האנשים העוסקים היום בכישוף אינם שותפים לדעתם של האנתרופולוגים וגם לא לדעתם של ההיסטוריונים. חלקם רואים בכישוף בבחינת שריד של פגאניוּת קדומה, שדוכאה זה מכבר בידי הנוצרים.
אחרים מדייקים יותר וטוענים שהם יצרו דת חדשה, שאפשר לכנותה "ניאו-פגאניוּת" (כלומר "אלילוּת חדשה"). הבדל חשוב בין המכשפים בימינו לבין המכשפים בעבר הוא שהמכשפים היום אינם מאמינים באל הנוצרי או בשטן הנוצרי. העובדה שהם סוגדים לאלות ולאלים – או לטבע, או ליקום – ואינם עוסקים במאגיה נמוכה גם מבדילה אותם מקוסמים
מכיוון שהשימוש במונחים הללו מעורפל, עלינו לחדד את משמעותם. המונח "קסמים" (sorcery) הוא העיסוק בקסמים (או במאגיה נמוכה) ברחבי העולם – למטרות טובות או למטרות רעות, באמצעים טכניים או באמצעות פנייה לרוחות. המונח "כישוף" (witchcraft) מתייחס הן לכישוף השטני כביכול בתקופת ציד המכשפות והן לכישוף הניאו-פגאני בימינו. חשוב לחזור ולהדגיש שאין כל קשר בין האנשים שהואשמו בסגידה לשטן בימי הרנסנס והרפורמציה לבין הניאו-פגאנים בני זמננו. ההקבלה בין המכשפות והאמונות השטניות כביכול הללו תקפה במידה מסוימת בחברות אחרות; בתרבויות מסוימות מאמינים שמכשפות מחוללות מגפות, מקיימות יחסי מין עם המתים, אוכלות בשר אדם וחוטפות ילדים. אבל המחשבה שקיים בחברה המערבית קו רצוף המחבר בין קוסמים קדומים, מכשפות בימי הביניים ומכשפות בנות זמננו אינה נתמכת בראיות תקפות.
מעשי הקסמים נפוצים בחברות רבות. אלמלא היה להם תפקיד מועיל, הם היו ודאי נעלמים. אחד מתפקידיהם של הקסמים הוא הפגת מתחים חברתיים. קסמים פשוטים, אלה שמבוצעים למטרה טובה, הם לעתים קרובות חלק מהרקמה החברתית המקובלת על הכלל. האמונה בקסמים עוזרת להגדיר ערכים חברתיים ולשמרם. היא יכולה לתת פשר לאירועים מפחידים ולתופעות מבעיתות. היא מעניקה לפרט מידה של כוח בעולם מבלבל ומפחיד. קסמים עשויים לשמש גם כמערכת צדק מוזרה, דרך לתקן עוולות או להשיב לאדם כגמולו: בדרך כלל החלשים הם שמטילים קללות על החזקים, היות שזו דרכם היחידה לפגוע בהם – אולם הם עשויים לעתים להשיג תוצאה הפוכה מן הרצוי, שכן קורבן הקללה עשוי דווקא לזכות בעקבותיה בתשומת לב ואהדה.
בימים של בלבול והתפוררות ערכים עשויים הקסמים והכישוף למלא תפקיד נוסף, שכן הם ממקדים את החרדות המפוזרות ומעניקים להן זהות מוגדרת. בתנאים הללו הופך החיפוש אחר שעיר לעזאזל לנוהג רווח ונמרץ, כפי שהיה בתקופת ציד המכשפות באירופה, אז הושלכו חוסר הביטחון והפחדים של החברה על פרטים מסוימים שאפשר היה אחר כך לענותם או להוציאם להורג. אפשר לנקוט גישה דומה ולבחון כיצד משתלב הכישוף במבנה הכולל של החברה. אנתרופולוגים זיהו במסגרת הקסמים הנוהגים בחברות שונות דפוסים אופייניים של האשָׁמה, שמקורה במתחים השוררים בתוך יחסים חברתיים מסוימים. האמונה בקסמים עלולה דווקא להחריף מתחים חברתיים ולהאריכם, ולא להפיג אותם; היא יכולה להתעורר עקב מחלוקות וסכסוכים בין משפחות או עקב מאבקי סמכות בתוך משפחות או קבוצות. אנתרופולוגים מציינים ש"ההאשמות בכישוף אינן דבר אקראי", אלא הן מתנהלות לאורך קווים חברתיים בני הבחנה.
העניין בהיסטוריה של הכישוף זכה לתחייה מחודשת בארבעת העשורים האחרונים. לגישות רבות יש ערך ניכר. אי-אפשר לעקוב אחר כולן בלי לטשטש את הטענה המרכזית, והיא שהמושג "כישוף" מתפתח במרוצת הזמן ושלהתפתחותו יש דפוסים היסטוריים מובחנים. ההתפתחות הזאת מתחילה במעשי הקסמים הנוהגים ברחבי העולם.
מתוך הספר: "ההיסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופאגאנים" מאת ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר, הוצאת רסלינג. תרגום: אילת אטינגר ואוהד זהבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
