ברוח המהפכה: סיפורה של קובה
ההרים שלה לא גבוהים מדי והנופים לא דרמטיים או עוצרי נשימה בצורה מיוחדת. אך החומר האנושי הוא שהופך את קובה למדינה המופלאה שהיא, ויש המייחסים זאת לרוח המהפכה. שבוע קובה

למרות הספרדית הרצוצה שלי, התחברתי איתם מיידית. תוך כדי הטיסה הם סיפרו לי על המוזיקה שלהם בפרט ושל קובה בכלל, על המועדונים – וביניהם על קפה קאנטאנטה, מוסד מוזיקה מכובד בהוואנה, בירת קובה, שאליו מגיעות מידי לילה הלהקות הנחשבות יותר באי. השיחה עם חברי הלהקה עזרה לי להעביר מספר שעות חביבות בטיסה הטראנס אטלנטית, ממנה יצאתי עם מידע שלא יסולא בפז.
בימים הבאים, כאשר נסעתי בכלי רכב שכור ברחבי קובה ולקחתי טרמפיסטים מקומיים רבים למחוז חפצם, נהגתי לשאול אם הם מכירים את הלהקה. כולם הכירו, והבנות אף הסתכלו עלי בהערצה. זאת משום שחברי הלהקה נחשבו לכוכבי זמר גדולים בקרב צעירי המדינה, בעיקר בזכות המראה המצודד שלהם.
כאשר חזרתי להוואנה, ראיתי פרסום הופעה של "קרלוס מנואל והקלאן שלו" בקפה קאנטאנטה, וכמובן ששמחתי והלכתי לראותם בהופעה חיה. ההופעה הייתה מדהימה, קצבית, סוחפת וחושנית. המקצועיות בה הם סחפו את הקהל, טלטלו אותו, עשו איתו מה שבא להם – גרמו לשיכרון חושים אמיתי.
בסוף ההופעה ירדו חברי הלהקה אל הקהל שהמשיך לרקוד לצלילי מוזיקה מוקלטת. התחבקתי איתם, טפחתי להם על השכם ואז הזמר לקח אותי הצידה ושאל אם אני רוצה לקנות דיסקים בכמה דולרים. הופתעתי. הזמר הנערץ בכבודו ובעצמו ירד אל העם, יסתובב בין תיירים וימכור דיסקים? הוא הסביר לי שזאת דרך נפוצה של מוזיקאים קובנים למכור אלבומים, ואין בכך שום בושה.

קניתי, ומרחוק המשכתי לעקוב אחר המוזיקה המצוינת שלהם. שנה לאחר מכן הייתי שוב בהוואנה וניגשתי לחדש את מלאי המוזיקה הקובנית שלי בחנות הדיסקים המצוינת והעדכנית בבית המוזיקה בשכונת מיראמר. בקול רם ומפגין ידע שאלתי את המוכר אם יש דיסקים של "קרלוס מנואל והקלאן שלו".
מבטים חודרים נשלחו אלי מכל עבר. המוכר היסה אותי וגרר אותי לפינת החדר. אסור למכור יותר דיסקים של הלהקה הזאת, אמר לי. מה קרה? מה הם עשו? הם יצאו לסיבוב הופעות
באותו רגע לא יכולתי שלא לתהות. האנשים הללו נראו לי המאושרים ביותר בעולם, הסלסה מילאה את חייהם, הם זכו לתהילת עולם בקובה ולהערצת הבנות היפות והמשוחררות בעולם. ובכל זאת בחרו לזנוח הכל, להיות מוקצים מארצם המדהימה ולצאת לגלות בארצות הברית – ארץ שמבטיחה להם עבודה קשה בשביל להתקיים ולהתקדם בחיים. באותו רגע הבנתי עד כמה יש חסך עצום בקרב התושבים כתוצאה ממגורים במולדת הקובנית.
קובה היא האי הגדול ביותר באיים הקריביים. כמו בומרנג היא נמתחת בקשת ממערב למזרח על פני 1,200 קילומטרים. זהו אי צר וארוך עם רכסים הרריים, לא גבוהים מדי, מפלי מים וחופי ים למכביר. הנופים לא דרמטיים או עוצרי נשימה, האנשים הם דווקא אלה שמעוררים את התחושה זאת. מספיק להתבונן בהם, לדבר איתם, לרקוד איתם ולספוג את התרבות שלהם כדי לקלוט עד כמה החומר האנושי בקובה מדהים לאין שיעור. יש המייחסים זאת לרוח המהפכה שנמצאת כל הזמן ברקע המציאות היומיומית זה 50 שנה.

תושבי קובה מיוחדים ושונים מתושביהם של ארצות רבות אחרות בעולם. אפילו צבע עורם לבדו מעורר עניין רב. קובה היא הארץ המעורבת ביותר בעולם, עם קשת הצבעים שבין שחור ולבן. אנשי הוואנה לבנים יותר, כמעט אירופים, אנשי סנטיאגו שחורים יותר והשחור נמזג בדם כולם, מעט קפה על הרבה חלב.
שונה הוא הצבע האדום האינדיאני שאולי מהול מעט בכולם, אבל נעלם מהר מאד מקובה כתוצאה ממספר גורמים. החל ממוות ממחלות שהביא האדם הלבן מאירופה, ועד להרג מדיכוי ההתקפות הנואשות של האינדיאנים שסירבו לעבוד עבור הספרדים. הצבע האינדיאני נעלם מהאי והותיר רק סיפורי המורשת.
קובה, ארצם של האינדיאנים, הפכה לארצם של הלבנים מספרד ואירופה כולה וארצם של העבדים האפריקאים שהובאו בכח הזרוע לגדל קני סוכר, בננות, טבק וקפה. נקודה מעניינת היא שקובה דווקא הייתה הארץ האחרונה שזכתה בעצמאות מספרד ושחררה את עבדיה.
מאז ימי ההתיישבות האנושית באי הגדול בין האיים הקריביים איימו כובשים זרים על המקומיים. האינדיאנים, בני שבט הטאיינו מקבוצת הארוואק השלווים ושוחרי השלום, היו תושבי האי, כשמדרום החלו בני שבט הקאריבה התוקפניים והאכזריים במסע ההשתלטות שלהם על הקריביים, שנקראו בעתיד על שמם.

הם דילגו מאי לאי והטאיינו כבר חיכו למר גורלם, כאשר לפתע הגיעו ארבע סירות גדולות עם מפרשים, כמו אלים זרים שהגיעו מהשמיים להציל אותם. הם קיבלו בשמחה את קולומבוס והספרדים שהשתלטו על האי, ורק אחרי עשרות שנים גילו כי הלבנים באו לגזול מהם את ביתם ואף הביאו עימם מחלות קשות שהמיתו אותם כמו זבובים.
הספרדים השתלטו על האי ונוצר באי מעמד חדש של קריאולים, תושבי האיים שנולדו במקום והתערבבו אט אט עם השחורים ומעט האינדיאנים שנותרו. ביניהם ובין הספרדים חל נתק שהלך וגבר, עד שאלה דרשו מהספרדים לתת להם עצמאות. משלא נענו הגיעה עזרה מהצפון בדמותם של האמריקאים, ששמחו להביס עבורם את הספרדים.
הספרדים כשלו בקרב ועזבו את האי, ואילו האמריקאים תקעו יתד ולא רצו לעזוב. אט אט השתלטו על החיים בקובה, המליכו שליטים, תקעו יתדות כלכליים ואילו העם הלך ודעך תחת השלטון המושחת. לכאן הגיעו פידל קסטרו וצ'ה גווארה ברגע הנכון, קיבלו את תמיכת רוב העם שלא היה שותף לחגיגה הצפון אמריקאית, ובשנת 1959 הושלמה המהפכה. סופסוף העם הקובני הפך אדון לגורלו – לכאורה.
המהפכה הקובנית מנתה הישגים רבים. כך למשל היא מחקה את האנאלפביתיות תוך שנים ספורות, ומספר המורים והרופאים בקובה הוא הגבוה ביותר לנפש מכל העולם, גם המערבי. כיום מייצאת קובה מורים ורופאים לוונצואלה תמורת נפט ולמקומות נוספים ברחבי העולם.

המהפכה אף הביאה, לכאורה, את השוויון. אולם בפועל, המשכורות נמוכות והרופאים, למשל, מוצאים את עצמם עובדים בשירות העם במקומות נידחים תמורת 20 או 30 דולר לחודש. החופש האישי מוגבל ולאזרח אין יכולת לבחור היכן לגור והוא תלוי בצרכי המדינה.
בקובה יש משטרה חשאית ומנגנון פיקוח עד רמת השכונה והרחוב. המשטרה מצרה את הצעדים, בודקת את נאמנות האזרחים ומוודאת שאין חתירה נגד המהפכה. התושבים משדרים, על פניו, השלמה עם המצב. אלה אנשים פשוטים, שנהנים ממילוי צרכים פשוטים.
משקה המוחיטו נשפך כמים והרום מטשטש את החושים, המוזיקה היא תרופה לכל מזור והריקודים החושניים מעוררים את היצר ומשקיטים את הבטן. בשיחות עמוקות לתוך הלילה, כשהשפעת האלכוהול פגה, יוצאת גם המרירות, המשכורות הנמוכות, חוסר האפשרות לצאת מהעוני, הדיבור על כך שאין לאן לשאוף מבחינה כלכלית וגם אין אפשרות לשנות או לצאת מהארץ – רק לצאת מהדעת.

הקובנים הם אנשים משכילים ומודעים לעצמם ולעולם. הם זהירים אולם חובבי שיחה, מכסים טפח אך חושפים טפחיים. הם מודים כי החיים אינם טובים תחת המהפכה, אבל המצב לא היה מזהיר גם תחת האמריקאים, השחיתות, המאפייה – דיכוי אחר אבל גם דיכוי. הם טוענים כי יש גם יתרונות למהפכה.
העולם היה רוצה לראות דרך ביניים של שוויון והשכלה לכל, אבל גם חופש הזדמנויות. קסטרו כבר זקן וחולה, ואת השלטון תפס אחיו הלא צעיר ממנו. המהפכה כבר בת 50 וצולעת, אבל עושה רושם כי לאחר מותו הצפוי של השליט האגדי, יחפשו הדורות הבאים את נוסחת האמצע, את הדרך שבין סוציאליזם וקפיטליזם. הדרך שתיתן להם אמצעים ויכולת למממש את חלומם ולא להשאיר אותו רק לרגעים המרירים אחרי ליל שיכרות במסבאה המקומית.
רונן רז הוא מנכ"ל ומדריך טיולים ראשי בחברת אקו טיולי שטח