ללמוד לומר לא: תושבי מנהטן לא יוצאים מהבית
לבקש מתושב מנהטן לרכוש מוצר אי שם בקווינס, זה כמו לבקש מתושבת ת"א לעשות קניות בגדרה. נופר חיימוביץ' ממליצה לא לבקש טובות מניו יורקרים
רוב הזמן מספרים לנו החברים על עוד מישהו שהם מכירים שחי בניו יורק, "ממש לידנו שם בשכונה, איפה שיורדים לסאבווי - אולי תקפצו לפגוש אותו". אלא שאז מתגלה האמת המרה - אותו קרוב מתגורר בכלל באלפאבת סיטי, שנמצאת בדיוק בפינה הכי קיצונית מהבית שלנו או אי שם עמוק בתוך קווינס, מרחק של שתי רכבות לפחות.
לכן תמיד אני מופתעת מחדש כשחברים או מכרים מבקשים מאיתנו לרכוש להם שלל דברים מוזרים כדי שנשלח אותם לארץ, או אפילו שולחים את החברים והמשפחה על מנת לעשות זאת בשבילם. משום שמעבר לכך שאת רוב הדברים שהם מתעקשים להביא מכאן (כמו מרשמלו, נייקי או איפור) יש גם בארץ ואפילו במחיר סביר, את הבקשות המיוחדות הללו בדרך כלל מוצאים במקומות הכי רחוקים מהבית.
הגישה של "אוי אתה נוסע לניו יורק? אתה יכול להביא לי משהו אחד קטן? אני אגיד לך בדיוק איפה זה" מביאה את האורחים בעיר למצוא את עצמם מתרוצצים ומבזבזים ימים שלמים בלחפש את חנות האברקרומביא הקרובה כדי לרכוש סווטשירט לבן עבור הבוס, את חנות הוויטמינים כדי לקנות ויטמין מיוחד לשכן, או חנות טלפונים ניידים שמוכרת טלפונים פרוצים לבת של החברה.
דוגמא נוספת היא למשל בקשה אישית מאיתנו לרכוש קרם פנים מיוחד שמוכרים אותו אך ורק בניו יורק. אמנם, אותו צרכן שביקש לרכוש את הקרם היה אחראי מספיק ושלח גם רשימה מאד ספציפית של החנויות שבהן ניתן להשיג את התכשיר הקוסמטי הנכסף. אולם אף לא אחת מהחנויות הללו הייתה בטווח נסיעה סביר מהבית - כלומר מרחק של שעתיים נסיעה אל הקניונים הרחק בלונג איילנד.
למרבה המזל, השנה וחצי שאני ואישי מתגוררים בעיר הזו כבר שפשפו אותנו היטב ואנחנו כבר לא נענים לכל בקשה וגחמה של הקרובים מהארץ. למעשה, הפכנו ל"מנהטנייטס" - האנשים שחיים במנהטן, ולעולם לא ייתפסו חוצים את הגשר או את המנהרה כדי לצאת לבילוי. זאת לעומת האנשים המכונים "ברידג' אנד טאנל" - אלה שצריכים לחצות את הגשר כדי להגיע למנהטן. כך, בעקבות ההסגר, נוצרו שכונות אופנתיות וחיי חברה עשירים בפרברים, דוגמת וויליאמסבורג בברוקלין, והצעירים לא צריכים לחצות את הגשר כדי לבלות.
יתרה מכך, במיקרוקוסמוס המנהטני יש היררכיה
בכלל, לכל שכונה יש את האופי שלה, ואלה שגרים בה לעולם יחשבו שהיא השכונה הכי שווה בעיר, הכי טרנדית והכי מוצלחת, ויגנו עליה בחירוף נפש בכל ויכוח שיעלה בנושא. מי שחי בשכונת הל'ס קיטצ'ן, למשל, יטען שהיא עשתה קאמבק היסטרי, בעוד שההוא מהארלם ידבר על הרנסנס המחודש. החבר'ה מהווסט וילג' יספרו על האוכלוסיה המדהימה ויתווכחו עם אנשי האיסט וילג' - שנמצא רק כמה בלוקים משם - איפה ממוקם הבר הכי טוב או הבוטיק הכי מחתרתי. מספיק לדבר עם מנהטנייט שלוש דקות כדי להבין בדיוק מאיפה הוא בעיר.
על כן, לשלוח אותי מהארלם לקווינס מול זה בערך כמו שאבקש מחברה מתל אביב שתיסע לרכוש לי בושם בחנות שנמצאת ברחוב הראשי של גדרה - לא בדיוק על הדרך מהבית למכולת. אז בהתחלה בעקבות ריבוי הבקשות מצאנו פתרון, והמלצנו למי שצריך משהו שיזמין אותו מהאינטרנט אלינו הביתה ואנחנו נשלח אותו לישראל. אלא שהפתרון היה נהדר עד שאנשים התחילו לשלוח לכאן בכל יום חבילות ענקיות שנתקעו פה חודשים.
אז אני מבינה שכנראה חליפת צלילה או מעיל סקי או אפילו סנובורד הם כנראה מאד זולים כאן, אבל בואו נהיה ריאלים - אי אפשר לבקש מאורח מזדמן לסחוב משטח סנובורד ענק לטיסה יחד עם המזוודות שכבר יש לו ולהעביר אותו כאילו כלום. ואם לא די בכך, ככל שהזמן עובר הבקשות הופכות הזויות עוד יותר - מלפטופ ואייפון ועד לאוהל לילדים, עגלת בוגאבו לתינוק, מיקסר של קיטצ'ן איידו וגם אופניים. או בקיצור: כל מה שנכנס למזוודה וגם מה שלא.
ולכן אני מזהירה מראש: לפני שעוצרים אותי מהמכס הישראלי, אצהיר שלרגע כבר ממש שקלנו להקים חברת שילוח סטייל פדקס. אחרי חודשיים פה הבנו את העניין, והחלטנו להגביל סופית את הדברים שנשלחים אלינו הביתה לדברים קטנים שאין עליהם מיסוי. ועוד אצהיר בזאת: למרות שאנחנו עדיין צעירים בעיר ועדיין אפשר לתפוס אותנו בדאון טאון לפעמים (ואפילו בוויליאמסבורג, רחמנא ליצלן), אנחנו חושבים שהשכונה שלנו אי שם באפר אפר ווסט היא השכונה הכי טובה והכי מוצלחת בניו יורק. אבל אל תגלו לאף אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
