תופעת בראשית: טיול עומק בגואטמלה
ביקור באחת הערים העתיקות והיפות ביותר במרכז אמריקה, מבט מקרוב בהר געש פעיל והיכרות עם אליל מקומי מעץ בכפר טיפוסי. רונן רז יצא למסע מרתק במדינה האינדיאנית. שבוע גואטמלה
- הכי אינדיאנית שיש: טיול בגואטמלה, חלק א'
למרות רעידת האדמה בשנת 1776, שהביאה להריסת חלק גדול מבנייני העיר העתיקים, אנטיגואה נחשבת לפנינה ארכיטקטונית חשובה, ושיטוט רגלי של מספר שעות בעיר הוא חוויה מענגת. מדובר באחת הערים העתיקות והיפות ביותר ביבשת אמריקה, ובתיה המקסימים והאיתנים מהתקופה הקולוניאלית עמדו ב-16 רעידות אדמה ובאינספור שיטפונות ושריפות.
העיר בעלת האופי העתיק היא חיה ותוססת. מחדשי העיר דאגו לשמר את הרחובות עם ריצופי האבן, את הבתים בעלי הקומה האחת עם החזיתות הצבעוניות ורעפי החומר ואת הסורגים המעוצבים של החלונות הפונים לרחוב.
מחדשי העיר אף דאגו לשמר את עשרות הכנסיות והמנזרים הקולוניאליים שחרבו ברעידות האדמה, ובכך נתנו נופך דרמטי מיוחד לעיר הזאת. זוהי עיר המוקפת הרי געש יפים אך מאיימים, ובתי המידות החרבים שלה מעידים ללא הרף על ההיסטוריה הקשה של המקום.
בעיר ניתן ביטוי מדהים ליופי שאפיין את השלטון הספרדי. נמצאות בה אינספור כנסיות, מנזרים וארמונות. אלה הם חלק מ-50 מונומנטים (כולל מזרקות וכיכרות), הפזורים ברחובות העיר ובנויים מאבני ריצוף עגלגלות. מבין כל הכנסיות המצויות באנטיגואה, היפה מכולן היא La Merced שנמצאת מספר בלוקים מצפון לפארק סנטרל.
כל חלק בחזית הכנסייה, שבנייתו הושלמה ב-1767, מכוסה בקישוט טיח, מעוטר בפרחים ובגפנים ובצורות גיאומטריות. כנסיות נוספות שכדאי לבקר בהן הן איגלסיה דה סן פרנסיסקו (Iglesia de San Francisco) ולאס קפוסינאס (Las
בתי קפה קטנים ומסעדות יפות פזורים בין הרחובות, ובעיקר סביב הכיכר המרכזית, ומציעים מגוון גדול של מאכלים – החל ממאכלים גואטמליים מסורתיים ועד למאכלים מערביים לחלוטין. בעיר אף ניתן למצוא שפע של חנויות אינטרנט, חנויות ספרים, גלריות, חנויות תכשיטים ומעדניות.
כל אלה משלימים את ההיצע המיועד לתושבי העיר הגדולה גואטמלה סיטי, רק 50 קילומטרים ושעת נסיעה בלבד מאנטיגואה, למאות תלמידים מערביים של בתי הספר לספרדית בעיר וכמובן לתיירים המקפידים להגיע, לבקר וליהנות מהעיר הזאת.
את המשך המסע מומלץ לבצע בטיפוס על הר הגעש הפעיל פאקאיה (Pacaya). בגואטמלה שרשרת של למעלה מ-30 הרי געש גבוהים, חרוטיים, ושלושה מהם פעילים – פולטי אש ועשן. שרשרת ההרים מסודרת בקו אחד המקביל לחוף הפסיפי של גואטמלה, ומזדקרת מתוך רכס הקימוט הרי הסיארה מאדרה.
השרשרת מרחיקה מגואטמלה צפונה לתוך מקסיקו, החוף המערבי של ארצות הברית ולתוך אלסקה, ונמתחת דרומה דרך הרי הגעש של מרכז אמריקה, ולתוך דרום אמריקה עד להרי הגעש הפעילים של צ'ילה בלב הרי האנדים.
למעשה, הקו הגעשי הזה ממשיך לתוך יבשת אסיה ומקיף את האוקיינוס הפסיפי. האוקיינוס הפסיפי אינו שקט כלל וכלל, והוא חלק מטבעת האש – האיזור הגעשי הפעיל ביותר כיום בעולם. בחודש ספטמבר החלה פעילות געשית מוגברת בהר הגעש פאקאיה, כאשר הלבה פרצה פתח חדש בשולי החרוט, והחלה להזרים נחלים של לבה.
אחרי נסיעה של כשעה מאנטיגואה מגיעים אל שולי ההר ומטפסים כשעתיים בין עצי היער אל האוכף הגבוה. כפריי המקום מציעים סוסים לרכיבה אל פסגת ההר לכל דורש ומתקשה. כשמגיעים אל האוכף מתחת לפסגה הגבוהה, ניתן לצפות בעיצומה של שקיעה יפהפייה, כאשר מחצית השמיים מתכסית בצבעים אדומים של עננים המוארים באור השמש האחרון.
כשמתקדמים לעבר ההר, המחזה המתגלה הוא של תופעות בראשית מסמרות שיער: שפכים שחורים וטריים של בזלת בת חודשיים מכסים את שולי החרוט הגעשי; נחלים אדומים של גחלי לבה זורמים בתוך החשיכה היורדת כמו אש זורמת, מתחככים ברעש עמום של טבע דינמי, מחיים תופעות שרק קוראים עליהם.
רק מי שחווה תופעות טבע חזקות מול עיניו כמו התנתקות קרחונים או אריות טורפים בסוואנה אפריקאית יכול להבין את תחושת החוויה החזקה, הסיפוק הרב והתרוממות הרוח שחווים לאחר צפייה בהר המתפרץ. התחושה תלווה אתכם גם כשתרדו בסופו של דבר מההר לאור פנסים, ועוד ימים לאחר מכן.
אגם אטיטלן (Lake Atitlán) נחשב לאתר הטבע היפה ביותר במדינה. האגם בוהק ומלוטש כמו מראה בבוקר, אך גועש וסוער בשעות אחר הצהרים בשל בריזה חזקה. הוא נמצא כ-120 קילומטרים ממערב לגואטמלה סיטי.
לאורך גדתו הדרומית מתרוממים שלושה הרי געש (Pedro ,Tolimán San ו-Atitlán – הגבוה מכולם שמתנשא ל-3,530 מטרים) שכאילו נוגעים עם פסגותיהם בעננים. לאורך גדות האגם נמצאים 13 כפרים מסורתיים עם תושבים אינדיאנים, ולכל כפר תלבושת משלו.
אגם הלוע המרהיב נוצר בחרוט געשי שהתמוטט והתמלא במים, ומאז ימי ההיפים בשנות ה-60 נוהרים מטיילים שוחרי שלווה אל האיזור כדי לשחות בלאגו דה אטיטלאן (Lago de Atitlán). בין היתר, יוצאים התיירים לטיולים בכפרים הקטנים והמסורתיים של הילידים, לחופי האגם ממערב ומדרום לו.
היעד הפופולרי ביותר לטיול של יום הוא הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlán), עם המקומיים הלבושים בססגוניות ועם האליל המקומי, הייחודי ומעשן הסיגר – משימון (Maximón). האריג המסורתי המקומי הוא אריג פסים בצבעי לבן עם שחור או חום, ועליו רקומים דגמי ציפורים צבעוניות.
הנשים לובשות את האריג כחולצות, "הואיפיל", ואילו הגברים לובשים אותו כמכנסיים המגיעים עד לברכיים. עבודת האריגה נעשית על ידי הנשים בדרך האינדיאנית המסורתית: נול מותניים הקשור לעץ מצד אחד ונמתח אל מותניהן מצד שני, ומערכת של מקלות קשורה אל החוטים, יוצרת את חוטי השתי ומהדקת את חוטי הערב במיומנות מורכבת הנרכשת מילדות, בעבודת בנות לצד אימותיהן.
בכפר אפשר לבקר בקואופרטיב מקומי שהקימה בחורה אמריקאית, שטיילה באיזור כהיפית בשנות ה-70 וארגנה את נשות המקום במטרה לשמר את העבודה המסורתית, ולתת פרנסה למשפחות מקומיות.
במקום יש מוזיאון קטן ויפה המספר את סיפור האריגים, מחוטי הכותנה הלבנים והחומים, דרך הטווייה לחוטים ושיטות האריגה השונות. הסמטאות מלאות במוצרי המקום – הואיפילים, כריות, שמיכות, שטיחים ועוד.
במעלה הסמטאות בבית מקומי קטן שחזיתו מקושטת, נמצא של משימון, אליל מקומי מוזר למראה שמאחוריו סיפור מוזר עוד יותר. מגולף בעץ, לובש חליפה ועניבה, כובע סומבררו לראשו ושפם מטופח מעטר את פניו. ללא ידיים ורגליים. הוא מייצג דמות של בוגד ויש הטוענים שהוא הדמות של יהודה איש קריות שבגד בישו.
משימון היה שמאן שבגד באמון שנתנו בו בני כפרו, ובעת שייצאו הגברים לעבודה עונתית הוא התעלל בנשים ובילדים בכפר. כשחזרו הגברים לכפר ושמעו על שקרה בהיעדרם, רתחו מזעם ובאמצעות משטה, סכין ג'ונגלים, כרתו את זרועותיו ורגליו. בעודו מדמם למוות, ביקש משימון את סליחת מוציאיו להורג, והבטיח להקדיש את זמנו שלאחר המוות למען אנשי הכפר.
משימון הפך להיות לאליל הפופולרי ביותר בעיירה סנטיאגו ועיירות נוספות בקרב כפרי ההרים של גואטמלה. מאמיניו מביאים לו מנחה של סיגריות ורום כמו שאהב לשתות בחייו; אנשי מסדר האחים שלו, הקופרדייה, שומרים על הבית בו הוא מתארח, מארחים לו חברה, שותים ומעשנים עימו; וכל האווירה סביבו נראית הזויה לחלוטין.
כך, קבוצה של גברים הלומי אלכוהול מדליקים סיגריות ונועצים אותן בפיו של אליל מעץ, שופכים לתוך פה העץ רום. יחד עם זאת, מדהים לראות את המאמינים המגיעים אל הבית, מתלבשים בבגדי האליל ומצפים לקבל ברכה ממנו.
העיירה ההררית צ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango), או צ'יצ'י כפי שהמקומיים מכנים אותה, היא עיירה קסומה וערפילית הממוקמת בגובה של 2,030 מטרים מעל פני הים. העיירה מוקפת עמקים ויושבת בצילם של הרים נישאים. למרות בידודה, הייתה מאז ומתמיד עיירת שוק חשובה, והשוק שלה מתקיים כל יום א' ו-ה'.
הקופראדיאס (cofradías – אגודות דתיות או מסדרי אחים שהקימו הספרדים וכל אגודה שומרת ומטפחת קדוש אחר של הכנסייה) מקיימות לעתים קרובות תהלוכות דתיות ביום זה. אנשי האגודות לבושים במטפחות ארוגות צבעוניות, בגדים צבעוניים, סנדלי עור ונושאים ניסי כנסייה כסופים.
המקומיים משלבים בין הפולחן המסורתי של בני המאיה לבין הדת הקתולית, והמקומות הטובים ביותר לחזות במסורת המשולבת הם כנסיית סנטו טומאס (Santo Tomás) ומקדש פאסקואל אבאח (Pascual Abaj), שהוקם לכבודו של אל האדמה של בני המאיה. קטורת, מזון, משקה וסיגריות מוצעים כאן לאבות הקדמונים כדי להבטיח את פוריותה של האדמה.
בצ'יצ'יקסטננגו התגלה כתב קדום בשפת קבוצת הקיצ'ה של המאיה, ובו סיפור המיתולוגיה ובריאת העולם על פי המאיה. הכתב, שהיה חבוי אצל זקני העדה, הובא לידיעת הכומר הקתולי המקומי חימנז, שהאינדיאנים נתנו בו אימון, והוא טרח לכתוב אותו בתעתיק לטיני בשפה המקורית ואף לתרגם אותו לספרדית.
זהו אחד המקורות החשובים ביותר לתרבות המאיה, לאחר שבישופים ואנשי דת קודמים יותר עמלו לשרוף את כתבי המאיה כדי להכרית תרבות שטן זו, לדבריהם, מהעולם. הספר נקרא פופול ווך – ספר "זקני העדה" ונחשב לתנ"ך של המאיה.
רונן רז הוא מנכ"ל ומדריך טיולים ראשי בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
