אותנטיות על פני נוחות: מחוז איזבל גואטמלה
קהילה בעלת זהות אפריקאית אתנית וברורה, דקלי קוקוס וחופים לבנים צחים המעניקים ניחוח קריבי, מטעים רחבים מלאים בננות צהובות ושפע חי וצומח. ביקור במחוז איזבל. שבוע גואטמלה
אגם איזבל, הגדול בגואטמלה, תופס חלק נכבד משטחו של המחוז הדרומי יותר. בשנת 1651 הוקמה בנקודת המפגש של האגם עם נהר ריו דולסה (Rio Dulce) המנקז אותו מצודה קטנה בשם סן פליפה (San Felipe), שנקראה על שמו של המלך הספרדי. חרכי הירי, החומות הבצורות והתותחים החלודים הפזורים סביב מעידים על אופייה הפרוע של התקופה הקולוניאלית.
הספרדים חששו משודדי ים שינצלו את המעבר הנוח בנהר ויבזזו את הכפרים שעל גדות האגם. את ספינות הפיראטים שחלפו בעבר בנהר רחב הידיים (שנראה בעצמו כאגם קטן) מחליפות כיום יאכטות מפוארות, השייכות לעשירי גואטמלה ולאמריקאים שסטו מעט דרומה מטיולי הקריביים הסטנדרטיים יותר.
שתי גדות הנהר מכוסות ביערות וחלק מהשטח שמסביבו הוכרז כשמורת טבע. בתחומי המים המתוקים שוחות פרות ים – יונקים אדירים המכונים גם מנאטי (Manatee). בשטח היבשתי המיוער מהווה הטפיר את הגדול שבין היונקים. עם זאת, במדינה שבה כ-56% מהאוכלוסייה נמצא מתחת לקו העוני, נהוג גם ציד של בעלי חיים מוגנים.
במעבר היערות מגדלים חוואים באופן לא חוקי תנינים לצורכי מאכל. הביצים שמטילות הנקבות נלקחות ומועברות למדגרה. התנינים הקטנים יוצאים מהביצה כאשר לועם פתוח, מוכן לנשיכה, וחושף שורת שיניים קטנות וחדות כסיכות. כאשר יגדלו מעט יועברו לכלובים הגדולים יותר עד לבגרות. בתיאבון.
מילת המפתח במחוז איזבל היא בננות. מאיזור החוף ומערבה, עד להרים המטפסים לכיוון עיר הבירה, עמוסים המישורים במטעים. בגואטמלה בכלל ובמחוז איזבל בפרט מעוררת המילה בננות הרבה משקעים מהעבר. לראשונה הגיעו הבננות לאיזור בשנת 1870, והאקלים החם והלח המאפיין את החוף הקריבי היה אידיאלי לפרי הצהוב. כך הפכו מטעי בננות לחלק מנוף האיזור.
בשנת 1889 הוקמה חברת הפירות המאוחדת (UFC – United Fruit Company) של בוסטון, שהחלה לקנות שטחי אדמה גדולים במרכז
עד לשנת 1930 הפכה חברת הפירות המאוחדת למעסיק הגדול ביותר במרכז אמריקה, ולמעשה לגורם הכלכלי המשפיע ביותר על מדינות האיזור. העיסוק בקטיף הבננות הפך לחשוב ביותר במדינה ומכאן הכינוי "רפובליקת בננות", שהוענק לגואטמלה ולמספר מדינות נוספות ביבשת.
בשנת 1944, בעקבות מהפכה צבאית, נסללה הדרך לבחירות דמוקרטיות. איגודי העובדים, משוחררים מצווי הדיקטטורים, דרשו שיפור בתנאים, וממשלת גואטמלה החלה לדרוש שחלק גדול יותר מהכנסות חברת הפירות המאוחדת יוחזר למדינה לצורך שיפור תנאי המחייה של הפועלים. אולם בוושינגטון נשמעו צלצולי אזהרה, שכן חלק מבכירי הממשל האמריקאי, ובהם מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס, החזיקו במניות החברה.
בקיץ 1954 הודיע נשיא גואטמלה, חקובו ארבנז גוזמאן, שהיה מנהיג מפלגת השמאל הסוציאליסטית, על רצונו להלאים חלק מאדמות המדינה (חלקן בבעלות חברת הפירות המאוחדת), כדי להחזירן לבעליהן המקוריים. במסדרונות הפנטגון נתפסה הממשלה החדשה של גואטמלה כהתגלמות הרשע המאיים על דרך החיים האמריקאית.
שיקולים פוליטיים חברו לאינטרסים אישיים, וממשלת ארצות הברית ארגנה הפיכה צבאית נגד המשטר בגואטמלה שהוגדר כקומוניסטי. שכירי חרב "אנטי קומוניסטים" שאומנו בידי אנשי הסי-אי-איי חצו את הגבול מהונדורס, הגיעו לעיר הבירה ורצחו את הנשיא.
החרב המאיימת בדמות דיקטטורה צבאית בגואטמלה הוסרה מעל צווארה של החברה האמריקאית. בשנת 1958, בעקבות ביקורת בארצות הברית על התנהלותה המונופוליסטית של החברה, נאלצה זו להתמזג עם חברות מקומיות, ועד שנת 1972 מכרה את כל האדמות בהן החזיקה בגואטמלה.
גואטמלה היא מדינה שבה האדם מודע היטב לעוצמתו של הטבע: רעידות אדמה, הרי געש, מפולות בוץ. ממש באמצע דרכו של נהר דולסה מהאגם לחוף, בצמוד לגדה הדרומית, ממוקמים מעיינות חמים הנובעים מהסלעים הגדולים.
המעיין, הנובע מעומק רב ונוגע בשכבות חמות מתחת לפני הקרקע, מזרים מים לוהטים המתערבבים במהירות במי הנהר ויוצרים זרמים חמים וקרים. דגים המחבבים את החמימות נמשכים במפתיע דווקא לחלק זה של הנהר.
חלקו המזרחי של הנהר הוא היפה ביותר. כאן מצטמצם רוחבו והוא זורם בקניון צר יחסית, בין קירות זקורים ועטורי צמחייה. במקום בו מתערבבים מי הנהר המתוקים במי הים הקריבי (חלק מהאוקיינוס האטלנטי) נמתח החוף הטרופי של מזרח גואטמלה.
דקלי קוקוס וחולות לבנים משמשים אתרי לינה וקינון לשקנאים ועופות ים נוספים. בנופים אלה הוקמה העיירה ליווינגסטון (Livingston), ששמה הוענק לה כמחווה למושל הבריטי ששחרר את העבדים באי סן וינסנט שבאיים הקריביים.
בשנת 1635 נטרפו מול חופי סן וינסנט שתי ספינות ספרדיות עמוסות עבדים שהובאו מניגריה. הניצולים הגיעו לאי וחיו שם עד סוף המאה ה-18. בשנת 1797 הכריזו הבריטים ששלטו באי על שחרורם, והעבירו אותם אל חופי הים הקריבי של מרכז אמריקה, כיום גואטמלה ובליז.
רוב תושבי ליווינגסטון (כ-16 אלף איש) שייכים לאוכלוסייה שחורה זו, הידועה בשם "גָריפוּנַה", ומחזיקה בזהות אתנית ברורה ושונה מאד משל שאר תושבי גואטמלה. שפת הגריפונה נחשבת בגואטמלה כשפה רשמית יחד עם הספרדית ושאר שפות בני המאיה.
הזהות האפריקאית נותרה גם במוזיקה בעלת מקצבים אפריקאיים. מדי ערב בוקעים מהמועדונים צלילי להקות קצב, שרבות מהן ממשיכות להשתמש בכלי נגינה מסורתיים כמו מראקאס (דלועים עם זרעים), שריון צב המשמש כלי הקשה וקונכייה גדולה, המשמשת כלי נשיפה שצליליו עמוקים.
בין כלי הנגינה שמקורם מאפריקה ניתן למצוא את המרימבה, שהפכה לכלי הנגינה הלאומי של גואטמלה. הייחוד במרימבה של גואטמלה הוא תיבות העץ הקטנות או הדלועים המוארכים, היוצרים תיבות תהודה ייחודיות.
בשעות אחר הצהריים מהווה הכנסייה נקודת מפגש לרבים. ההשפעה הספרדית העבירה רבים מהמקומיים אל חיק הדת הקתולית, אך כמו במקומות אחרים בגואטמלה גם כאן עוברים חיי הדת שינוי והכנסייה האוונגלית, הנתפסת כמוזיקלית וכמודרנית יותר, אוספת אל חיקה יותר ויותר מאמינים.
גיא ניומן הוא מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
