לה פמילייה: המוזות של איב סאן לורן
המוזות של איב סאן לורן, שהשבוע מלאה שנה למותו, היו חלק בלתי נפרד מעבודתו. לולו דה לה פאלז, בטי קטרו, פאלומה פיקאסו וקתרין דנב גילמו חלקים שונים בפאזל שהרכיב את הפנטזיה
ייתכן שזאת השפעה של תערוכת הקיץ המסורתית של מוזיאון "המטרופוליטן" בניו יורק, "הדוגמנית כמוזה: גוף ואופנה", שנפתחה באחרונה ושג' ייקובס הוא היו"ר שלה-אך לא יהיה מופרך לומר שהמוזות של איב סאן לורן מרכיבות גם היום, 40 שנה אחרי, את האישה האולטימטיבית שלו. אם אפשר היה לשאול את המעצב המנוח, הוא לבטח היה מהנהן בחיוב ובמבט מבויש.
המוזות של סאן לורן היו חלק ממעגל התמיכה שלו, והצטרפות למשפחה הזו לוותה בהבנה שהרצונות והשאיפות האישיים נדחקים הצידה לטובת אלו שלו, מסבירה אליסיה דרייק, מחברת הספר The Beautiful Fall.
לדבריה , "הוא תמיד היה עסוק בבעיות שלו, ולא ממש הטריד את עצמו באלו של אחרים". חבריו ידעו שכך הדבר וחיו עם זה. במובן מסוים, הם היו מסנוורים מהיצירתיות והגאונות של אחד מגדולי מעצבי האופנה של המאה ה-20, שהשבוע מלאה שנה למותו.
קצת כמו במאפיה, ברגע שהתקבלת אל "המשפחה", לא הייתה דרך חזרה. סאן לורן דרש מהמוזות שלו נאמנות מוחלטת, סיפרה בעבר הדוגמנית בטי קטרו, מי שהפכה להיות חברתו הקרובה. אותה פגישה גורלית שבה סאן לורן הביישן וההומוסקסואל "התחיל" איתה, הייתה ראשיתה של חברות כבת 40 שנה, וקטרו ליוותה אותו נאמנה עד יום מותו. עם שיער בצבע פלטינה, רגליים שלא נגמרות ומשקפי שמש כהים שמאחוריהם נהגה להסתתר, היא דאגה בעיקר לשעשע את סאן לורן ולהיות "קלילה ומבעבעת כמו כוס שמפניה", כהגדרתה .
הדגמים היו מהפכניים לאותה תקופה ועדיין מזוהים עמו-כשהזליגה בין המגדרים נוכחת גם כיום בקולקציות הנשים והגברים של "איב סאן לורן", בראשותו של המעצב הנוכחי, סטפאנו פילאטי.
בסרט הדוקומנטרי על חייו, His Life And Times, מעיד סאן לורן: "תמיד מצאתי את הסטייל שלי דרך נשים. גם כשאני משרטט סקיצה לבגד, אני אף פעם לא יודע מה תהיה התוצאה ותמיד מתחיל בפנים של האישה".
הוא צפה בגברים והבחין בביטחון ובעוצמה שהבגדים שלהם מעניקים להם, והחליט להעניק זאת גם לנשים. האישה של סאן לורן לא לבשה חליפת מכנסיים מתוך התרסה, ממניעים פמיניסטיים או כדי להיראות פחות נשית. להפך, היא רצתה להיות אולטרה נשית גם במכנסיים ובז'קט גברי.
בעוד קטרו, כאמור, הסתפקה בחברות ברמה האישית עם סאן לורן, לולו דה לה פאלז, אולי המוזה הגדולה ביותר שלו, הפכה להיות חלק בלתי נפרד מההתנהלות המקצועית של בית האופנה. סאן לורן ובן זוגו ושותפו לעסקים פייר ברז'ה הופנטו מהיצור ההיפי שהגיע מלונדון ב-1968 והתאהבו בה במבט ראשון. תחילה רצה אותה סאן לורן קרובה אליו בחייו הפרטיים, אחר כך גם בעבודה. היא הפכה את סאן לורן לפחות מרוכז בעצמו. "כולם היו מסביב לאיב כדי לומר לו כמה הוא גאון. אני הייתי שם כדי לרגש ולנער אותו", אמרה .
דה לה פאלז הפכה לימים להרבה יותר מהמוזה של סאן לורן. היה לה תפקיד פעיל בעבודתו. היא יעצה לו בהכול: בחירת הבדים, הדוגמניות, הסטיילינג. היא חיה ונשמה את הקולקציות שלו. כאשר סאן לורן החל להסתגר ולהתבודד, הוא נשם דרכה את העולם החיצון. היא בוודאי הייתה אומרת שפשוט הצליחה להמשיך להצחיק אותו, גם בתקופות הדיכאון, אך ללא ספק היה בה הדבר שייצג את רוח התקופה, אותו Je Ne Sais Quoi חמקמק .
כמו דה לה פאלז, גם קומץ דוגמניות-על
בריאיון עמו, הוא מצביע כדוגמה על קייט מוס, המדגמנת למעלה מעשור וממשיכה להיות "הדבר הנכון". " קייט מגניבה ובעוד היופי שלה הוא עניין סובייקטיבי, את דעת הציבור ניתן למדוד. אנשים עדיין מתעניינים בחיים שלה, במראה שלה, והיא ממשיכה להיות רלוונטית", הוא אומר. "אני חושב שהמפתח לכל זה הוא הטעם הדמוקרטי שלה באופנה, השילובים שלה בין אופנה גבוהה לנמוכה".
מוזה נוספת של סאן לורן הייתה הדוגמנית המפורסמת ורושקה, בעלת המראה האקזוטי, שיופייה יוצא הדופן גילם פן נוסף בפאזל של סאן לורן למונח נשיות. בתערוכה מוצג תצלומה המוכר מ"ווג" (1968), שבו היא מופיעה בז'קט הספארי האייקוני של המעצב.
גם תמונתה המפורסמת של טוויגי, שבה היא נשענת בפרובוקטיביות על מסך טלוויזיה, מוצגת בתערוכה.
הדוגמנית בעלת המראה הנערי הייתה מהפכנית כבר בלוק האחר שלה. בשמלת מיני חושפנית של סאן לורן הצעיר והמורד במוסכמות, פעמה המהפכה המינית של הסיקסטיז. "בהרבה מובנים דוגמניות יכולות לבשר שינויים חברתיים של דור שלם", מסביר יוהאנן.
טוויגי הנערית הייתה שונה מאוד מפאלומה פיקאסו שופעת הנשיות. השפתיים שתמיד נצבעו באדום דם, שיערה השחור והסטייל הנועז הקסימו את סאן לורן. היה בבתו הצעירה של פאבלו פיקאסו משהו מסתורי, לא מפוענח ומפתה. לורן רצה גם אותה בקירבתו, והזמין אותה לעבוד בבית האופנה שלו על קו תכשיטים.
סאן לורן הטביע את חותמו על כל דבר שנגע בו, לעתים גם על שמלות שלא הוא עיצב. כך למשל, בנשף החתונה של דה לה פאלז, שהפגיש בין הקליקה של סאן לורן לבין זו של מתחרהו, המעצב קארל לאגרפלד, נכחה גם ביאנקה ג'אגר. ידידתו הקרובה של סאן לורן משכה באותו ערב תשומת לב מיוחדת, כשהייתה היחידה שלבשה שמלה של מרק בוהן ל"דיור" ולא של סאן לורן, שהלביש את כל יתר המוזמנות לאירוע.
ג'אגר והשמלה זכו עוד באותו הערב למגע ידיו של סאן לורן, שפירק סידור פרחים וקישט אותה בעליו. המילה "מוזה", שהפכה כיום למילה נרדפת להשראה, קיבלה, אם כן, משמעות אחרת אצל סאן לורן. הוא העצים את המוזות שלו בתלבושות שיצר, והעוצמה הזאת חזרה אליהן ביתר שאת עטופה בסילואטות נהדרות, בבדים ובטקסטורות מרהיבות.
אומנם כל מעצב סופג השראות, אבל מה שהבחין את סאן לורן מאחרים היה מה שעשה עם ההשראות שלו. והוא עשה מהן קולקציות מדהימות שבהן ראו בטי, לולו, ופאלומה את הפנטזיה שלהן על עצמן - יפות יותר, נחשקות יותר.
גם בסרט "יפהפיית היום" (Belle De Jour 1967,), שהפך את קתרין דנב הצעירה לכוכבת הקולנוע הצרפתי, נוכחת הפנטזיה. הקוטביות בדמות שהיא מגלמת קסמה לסאן לורן, שהלביש אותה בסרט. דנב מגלמת אישה בורגנית המגשימה את הפנטזיות הארוטיות שלה בשעות הפנאי, רק כדי לחזור בערב לתפקיד הרעיה הנאמנה.
הדמות החצויה לא הייתה זרה לסאן לורן. רוב חייו הוא נע בין קטבים מנוגדים. בלילות, היה חסר עכבות כשהסתובב בין מועדונים מפוקפקים בפריז. ביום, הקפיד על כללי יופי ואסתטיקה נוקשים אותם דרש מהסובבים אותו ובעיקר מעצמו. את דנב הכיר ב-1965, כשביקשה שיעצב בעבורה שמלה לטקס הצגתה בפני מלכת בריטניה.
הייתה זו תחילתה של חברות ארוכת שנים ובאופן כללי תחילתו של הרומן בין האופנה העילית לקולנוע הצרפתי. החיבור של סאן לורן לתעשיית הקולנוע בצרפת, וכך בעצם להמונים, היה בעבורו בעל חשיבות רבה. הוא הצר פעמים רבות על "חוסר הדמוקרטיה" של ההוט קוטור וטען כי האופנה ה"מוכנה ללבישה", זו שמשוחררת מכבלי ההוט קוטור, היא שיכולה באמת לתפוס את רוח הזמן. "אופנה אמיתית מקורה באנשים צעירים הגודשים את הרחובות", הצהיר בעבר, ובכך חזה מראש את הרלוונטיות הפוחתת של ההוט קוטור כיום.
כל אחת מהמוזות של איב סאן לורן הייתה שונה מהשנייה ביופי, בצבעים ובקימורים של הגוף. כל אחת גילמה פנטזיה נשית אחרת בעבורו. קטרו הב?לונדינית הייתה המיזוג בין הנשי והגברי, בלולו הייתה הפראות והאינטלקטואליות הבוהמיינית, ואילו בפאלומה ראה את הפיתוי והסכנה של הפאם פאטאל.
סאן לורן שלט במידת הקירבה של המוזות שלו אליו, כשהוא סופג מהן עוד ועוד. במובנים רבים, למרות שהן היו חברות נפש שלו, הוא לא הרשה לעצמו להכיר אותן לעומק, אולי כדי להשאיר מקום לפנטזיה להמשיך ולהתקיים דרך העי?צובים שלו, אולי כדי שהיא לעולם לא תתנפץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
