תעשה לי ילד: תלאותיה של רווקה בת 37 שרוצה להיות אמא
ליל קיץ אחד, אחרי עוד דייט חד פעמי ואולי לא, תקתוק שעון רם וצורם העיר אותי. זה היה השעון הביולוגי שלי. עשר שנים אחרי והנה אני: בלי בן זוג ועם רצון עז לתינוק. שרון ארזי החליטה להפסיק לחפש בן זוג ולהתחיל לעשות ילדים. פרק ראשון
שלום, קוראים לי שרון ארזי ואני רווקה. יש לי שם בדוי, אין לי ילדים ובקרוב כל זה הולך להשתנות. לא הכל - השם הבדוי יישאר, כנראה שגם הרווקות, אבל אני עומדת להיות אמא לילד. או ילדה. מתי זה יקרה, מתי צאצאי הראשון (וקרוב לוודאי שגם היחידי) יצא לאוויר העולם? את זה עדיין איני יודעת. המסע שלי אל עבר האמהות החד-הורית העביר הילוך ונכנס לשלב המעשי, אבל אולי כדאי שנתחיל מההתחלה.
לפני עשר שנים בערך, כשהייתי בת 27, הזריזות שבין חברות הילדות שלי החלו להתחתן, וזמן לא רב אחר כך גם להביא לעולם ילדים. באותם ימים הולכים ומתרחקים הייתי סטודנטית, כמעט כמו תמיד גם אז לא היה לי חבר, והזאטוטים הוורדרדים וחסרי האונים שנצמדו לשדי האמהות הצעירות נתפשו אצלי כגימיק, לא כמשהו שהולך להישאר שם לתמיד ולהותיר אותי הרחק מאחור.
לא הייתי מוטרדת, להפך - הרגשתי כאילו אוקיינוס עצום של זמן נפרש לפני ושאני מוזמנת לשוט לכל הכיוונים ובעיקר אל האופק. אם הסירה הקטנה שלי תנחת על אי גברי בים, אנוח על חופיו. אם הגבוה-נאה-אינטליגנט-מסוקס-ובעל-חוש-הומור ואני נראה כי טוב, נצ'פר את היקום בשרונים קטנים ובשרוניות פעוטות, יוצאי חלצינו.
לאוקיינוס שנפרש מולי קראו תל אביב. היו בו איים, הרבה איים. אולי אפילו קצת יותר מדי. אבל כולם קטנים ונוטים לשקוע, חופיהם מסולעים, ללא מקום לרבוץ בו. לפחות לא בשבילי. אני המשכתי לשוט והזמן המשיך לזרום. יש משהו בתל אביב שמעורר את התחושה
ליל קיץ אחד, אולי אחרי עוד דייט חד פעמי ואולי לא (מי זוכרת, מי סופר) תקתוק שעון רם וצורם העיר אותי. זה היה השעון הביולוגי שלי. איך עד אותו רגע לא שמתי לב שהוא שם? איך התעלמתי ממנו למרות שבכל חודש מחוגיו המחודדים דקרו לי את הרחם מבפנים, גרמו לי לכאבי תופת ולעוד ביצית להתבזבז?
החברות שלי המשיכו להתקדם בדירוג שלהן בליגה: רווקות, רווקות עם בן זוג, נשואות בלי, נשואות בלי שעברו עם הבעל לאיזה פרבר עם דשאים וג'יפים, נשואות עם אחד, עם שניים, עם שלושה. וקיבינימאט, כבר לא נשאר עם מי לשתות קפה בעיר הזאת. וכשכבר שותים קפה (בדרך כלל אצלן בסלון בין כורסת הנקה לספונת פו הדוב), צריך לפעור עיניים מהתפעלות אל מול המתוק-הזה-כמה-שהוא-דומה-לך ולהקשיב בנימוס להבדלים שבין האגיס לפמפרס. ולהעביר את המגבונים. ולהרים את המוצץ. כן, רעשים ציניים היו דרך אחת להסוות את תקתוקו של השעון. הדרך השנייה הייתה לטוס (שוב? כן, למה לא) להודו.
ולא שבתי עוד אל תל אביב. עזבתי את הדירה שלי בעיר הגדולה, שבאורח בלתי ניתן להסבר, השמש הפלורנטינית הייתה חורכת אותה בכל שעה משעות היום, למרות שכל החלונות שלה פנו לכיוון מזרח. עזבתי את העבודה. עזבתי את גוש דן. כשחזרתי לארץ עברתי לגור קרוב לאמא. תת המודע שלי הבין עוד לפני: זוהי תחילתה של תקופת קינון. האחים שלי, שתקינות פוליטית מעולם לא הייתה מתכונותיהם הבולטות, הודיעו לי שאם לא אכפת לי, אז הם ממש רוצים אחיין.
הם רוצים אחיין, אני רוצה ילד. בשלב הזה נותרו שתי סוגיות גדולות שממתינות לפתרון: האם אני רוצה את הילד עכשיו, ולפיכך מוותרת, לפחות זמנית, על התסריט הקלאסי של חבר, חתונה, ירח דבש, פוצי-מוצי וילד משותף? ואם כן, אם ויתרתי על הדרך הקונבנציונלית, איך בדיוק אהפוך לאם?
האפשרויות, אתם יודעים, לא מאוד מגוונות, אבל בכל מקרה נשארתי עם המון חומר למחשבה.
בפעם הבאה: אולי עם הומו?
נא להמתין לטעינת התגובות
