אבודים בקריוקי: תרבות חיי הלילה בסין
גל פרחי רק רצה לשתות כוס קרירה של בירה אך הוא מצא את עצמו סביב שולחן עם 60 בירות, לא פחות. אחרי כמה כוסות הוא כבר שר עם כמה מקומיים מלוא הגרון קריוקי
אחד החברים הצביע בגאווה על עמדת הדי-ג'יי, שם עמד והרקיד מאות אנשים קיבוצניק מבארי כשמעליו מתנוסס בגאווה דגל הרפובליקה העממית של סין. זה היה המפגש הראשון שלי עם חיי הלילה הסיניים.
כתבתי בעבר על ארוחות הערב הסיניות, שמתקיימת בדרך כלל במסעדה עם הרבה אנשים, ובהן כבר לקחתי חלק. אחרי הארוחות הללו, שאורכות שעות וכוללות כמויות אדירות של אלכוהול, ממשיכים הסינים לבילוי לילי. הפירוש הסיני לעניין הוא או בילוי במועדון או קריוקי הנקרא כאן KTV – בניגוד לאופציות הרבות בבילוי הישראלי, כאן לא תמצאו בר שקט או פאב שכונתי.
למרות השוני בין שתי צורות הבילוי, יש להן מרכיב מרכזי משותף – האלכוהול. האלכוהול בסין הוא מצרך בסיסי, וניתן למצוא אותו בכל מקום ובכל שעה. האלכוהול העממי כולל שני סוגים: בירה הנמכרת ברחוב בשלושה יואן לבקבוק של חצי ליטר, וכמובן הבאי ג'יו (Bai Jiu) שהוא מעין וודקה סינית עם 40% אלכוהול בטווח מחירים של החל מיואנים בודדים לבקבוק ועד בקבוקים יוקרתיים שמגיעים לאלפי יואן.
האלכוהול הוא מרכיב חשוב בבילוי, כיוון שעל אף המוזיקה החזקה והעיצוב החדשני, במועדונים הסיניים כמעט שאף אחד לא רוקד. אל המועדון מגיעים בקבוצה, יושבים מסביב לשולחן ומשחקים משחקי שתייה, כאשר
להיות זר במקום כזה הופך את החוויה לזולה בדרך כלל, כי בדרך לשירותים או לכל מקום אחר תופס אותך לא פעם מישהו ומזמין אותך לשתות משהו. ההגדרה של לשתות משהו היא קצת מעורפלת, וכך מצאתי את עצמי יושב עם חמישה סינים מול שולחן שהיו עליו יותר מ-60 בקבוקי בירה וכמה בקבוקי קוניאק וויסקי, מרוקן איתם את הכוס פעם אחר פעם ומקווה שהם לא ישימו לב שאני לא אחזור מהשירותים.
הקריוקי הוא סיפור אחר לגמרי. מסתבר שהוא בכלל רעיון יפני, אשר הגיע לסין לפני 25 שנה בערך. כיום לא תמצאו עיירה, כפר או יישוב, ואין זה משנה עד כמה הוא מרוחק מהמרכז, שאין בו חדר עם טלוויזיה ומיקרופון. הרעיון של לעמוד ולשיר, כשברקע מתנגנת המוזיקה, נשמע רעיון גרוע – בטח כשהמילים בסינית. אבל כשחברים סינים מזמינים אותך למקום כזה, האפשרות לסרב היא כמעט אינה קיימת.
בניגוד לכפרים, שם הקריוקי נמצא בחדר אחד ואתה שר מול כולם, בעיר יש מועדוני קריוקי ברמות שונות. הרעיון הוא פשוט: שוכרים עם כמה חברים חדר, מזמינים לפחות 12 בקבוקי בירה ומתחילים לשיר. חוסר הבושה או החשש ממה אחרים יגידו אצל הסינים הוא מדהים, ולמרות הציניות שסחבתי איתי בפעם הראשונה, קשה שלא להיסחף אחרי חבר'ה בני 30 פלוס שעומדים מול מסך טלוויזיה עם מיקרופון ביד ושרים.
גם כאן הזמן והאלכוהול משחקים תפקיד מרכזי, ואחרי כמה שעות של האזנה מצאתי כמובן גם את עצמי עומד ושר שירי פופ באנגלית משנות ה-80. וכמו בארוחה הסינית, גם כאן את הבעלות על האירוע לקח על עצמו אחד מהחבר'ה, וכל תנועה לכיוון הארנק התפרשה כעלבון או לפחות לחוסר נימוס. לוקח קצת זמן, אבל אחרי פעם פעמיים מגלים שיש דרכים אחרות ולא פחות מהנות להעביר ערב עם כמה חברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
