ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

בליפ למתקדמים: האם המדע מתקרב לתיאוריות ניו-אייג'יות?

אחד מחוקרי התא הנודעים בעולם עומד מאחורי רעיון המזוהה יותר עם רעיונות ניו אייג'יים אך זר לחלוטין לזירה המדעית, לפיו ממלאת התודעה תפקיד מרכזי ביצירת היקום - וטוען כי המדע בוחר נקודת מוצא שגויה לחלוטין להבנת העולם. האם בשלה השעה למיזוג מהותי בין הרוח למדע?

 

יש בסצינה הניו אייג'ית הנוטים להרחיב במקצת את הספקטרום של תיאוריית הקוואנטים, הדנה בלבדית בעולמות התת-אטומיים, ולטעון כי אפשר להתבסס עליה ולהסיק שאנחנו בוחרים לעצמנו באיזו מציאות לחיות מתוך שפע של אפשרויות שמתקיימות במקביל. יצירות ניו אייג'יות פופולריות אחדות, דוגמת הסרט "בליפ" והספר "הסוד", הם דוגמאות למי שלקחו רחוק מאוד פרשנות מדעית מודרנית, ולדעת רבים מסקנותיהם שנויות במחלוקת.

אבל כעת נשמעות גם בזירה המדעית הטהורה טענות שמתחילות להתקרב לרעיונות שעד כה נחשבו שם מוקצים מחמת אי-הבנה, תמימה יותר או פחות. פרופסור רוברט לנזה, מחבר הספר "ביוצנטריזם"  טוען טענה שאינה נשמעת זרה בסצנה הרוחנית: התודעה שלנו ממלאת תפקיד מרכזי ביצירת היקום. מה שמבדיל את לנזה ממורים רוחניים שמביעים את אותם הרעיונות, הוא שמדובר באחד מחוקרי התא הנודעים בעולם, אדם שבעשר השנים האחרונות עסק בשכפול תאי גזע ובחקירתם.

"בהתייחסותו אל המרחב והזמן כאל דברים פיזיים, המדע בוחר נקודת מוצא שגויה לחלוטין להבנת העולם", הוא אומר. כצפוי, גם רעיונותיו של לנזה זוכים להרמת גבה במקרה הטוב, או לביקורת נוקבת במקרה הטוב פחות. מאמר שלו שהתפרסם לפני שנתיים בכתב העת The American Scholar זכה לביקורות שכינו את רעיונותיו "הבלים פילוסופיים פסיאודו-מדעיים" והגדירו אותם כ"לא טובים יותר מכל דת שהיא".

בפסקת הפתיחה של אותו מאמר, לנזה מצטט את האנתרופולוג והיסטוריון המדע האמריקני, פרופסור לורן אייזלי: "כאשר ישבתי ערב אחד עם ידידי המשורר וצפינו באופרה מצוינת שהוצגה באוהל תחת אורות חשמל, המשורר לקח את זרועי והצביע בדממה. הרחק למעלה, מגשש דרכו בלילה, עש ענק נסחף מאור לאור מעל ראשי השחקנים. 'הוא אינו יודע', לחש חברי בהתרגשות. 'הוא נע מבעד ליקום זר המואר באור בהיר אך נסתר מעיניו. הוא בתוך מחזה אחר; הוא אינו רואה אותנו. הוא אינו יודע. אולי זה קורה גם לנו ממש עכשיו'".

אבל לנזה, כמי שעוסק בשכפול תאי גזע, כבר מורגל בביקורת. על התגובות למאמרו שטוען שהיקום הוא פרי החיים שמתקיימים עליו ולא ההפך, אמר לנזה לאלאן בויל מ-msnbc: "התגובות שלהם דמו במידה רבה לאלה שלהן היית מצפה מכמרים שמגיבים לחקר תאי גזע". עם זאת, תפישתו של לנזה מתיישבת, לפי דעתם של מדענים אחרים, עם מכניקת הקוואנטים, שאחת ממסקנותיה העיקריות מייחסת לצופה (או למכשירי המדידה) תפקיד מפתח בעיצוב המציאות כפי שאנו (כלומר, הצופים) – חווים אותה.

בספר "ביוצנטריזם" לנזה, ושותפו לכתיבה האסטרונום בוב ברמן, מתייחסים להשערות מדעיות שמרמזות על הקשר בין היקום כפי שאנו מכירים אותו לבין התודעה שלנו, ומנסים ליצור תיאוריה כוללת שתאחד בתוכה רעיונות כמו טלפורטציה קוואנטית, ניסויים בהיפוך זמן וכן את פרשנות היקומים המקבילים של סטיבן הוקינג על מכניקת הקוונטים, הקובעת שהעולם "שלנו" הוא רק אחד מני אינספור יקומים מקבילים הנוצרים כל העת.

המוציאים לאור של "ביוצנטריזם" טוענים שהספר הופך על פיה את התפישה המהפכנית לפיה החיים יוצרים את היקום ולא להיפך. על פי הפרדיגמה החדשה הזאת, החיים אינם רק תוצר לוואי של חוקי הפיזיקה. "הספר לוקח את הקורא למסע ביקום זר שנראה בלתי סביר, אך בה בעת ככזה שלא ניתן לחמוק ממנו.

"זהו היקום שלנו. פרספקטיבות שונות, פיזיקליות וביולוגיות, משחררות את המדע המערבי מהכלובים שבהם סגר את עצמו בנוחות שלא מדעת. ביוצנטריזם מנפץ את הרעיונות שהיו לנו על החיים, על הזמן, על המרחב ועל המוות. הוא משחרר אותנו מההבנה שהחיים הם פעילותה של תערובת פחמן ועוד כמה יסודות. הוא מעלה את האפשרות שהחיים הם בני אלמוות ביסודם".

למעשה, כאמור, לנזה אינו אומר דברים שטרם נשמעו, אבל הוא אומר אותם כמדען. ריצ'רד קון הנרי, פרופסור לפיזיקה ולאסטרונומיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, כתב בביקורת על הספר "ביוצנטריזם": "למה רוברט [לנזה] צריך לומר את כל הדברים האלה? זה מפני שאנו, הפיזיקאים, איננו אומרים אותם – או שאם אנו כן אומרים אותם, אנו עושים זאת בלחש ובפרטיות – מזיעים בזעם כשהמילים יוצאות מפינו. זו אמת, כן; תקינה פוליטית, לא, לעזאזל!"

לטענתם של לנזה וברמן התיאוריות שמנסות להסביר את היווצרות היקום לוקות בחסר ואינן רואות את התמונה השלמה. "האם ייתכן ש'התיאוריה של הכול'שאותה חיפשו זמן רב כל כך מחסירה רכיב שהיה קרוב מדי אלינו עד שלא יכולנו להבחין בו?" הם שואלים. "חלק מההתרגשות והשמחה שנבעו מההכרזה שהגנום האנושי מופה או מהרעיון שאנו קרובים להבנת המפץ הגדול מקורן בתשוקה האנושית המובנית לשלמות ולטוטאליות.

אבל רוב התיאוריות הללו שוגות בכך שאינן לוקחות בחשבון גורם משמעותי: אנו יוצרים אותן. זהו יצור ביולוגי שמעצב את הסיפורים, שעושה את התצפיות, שנותן לדברים שמות. שם נמצא עיקר מרחבי ההתעלמות שלנו, התעלמות מכך שהמדע לא התעמת עם הדבר האחד שהוא בה בעת גם המוכר ביותר וגם המסתורי ביותר – התודעה.

לנזה ממחיש כיצד התודעה יוצרת את הממשות, או, במילים אחרות, איך הכול בראש שלנו ותלוי רק באופן פעולתם של כמה תאים: "בעזרתה של מעט הנדסה גנטית אפשר לגרום לכל דבר אדום לזוז, או להשמיע קול, או אפילו לגרום לך לחוש רעב או רצון לעשות סקס... אנחנו חושבים על המרחב ועל הזמן כאשר אנחנו הולכים ברחוב, כמו על ענייני יומיום, על תשלום חשבונות. אבל כשאתה מסתכל על הניסויים שנערכו במסגרת תורת הקוואנטים, למשל, הם מספרים לנו משהו אחר. למעשה הם מספרים לנו בדיוק את ההיפך", טוען לנזה.

ואמנם, לנזה יודע בדיוק לאן הוא מכוון. למיסטיציזם היה מקום נכבד כבר בראשית התפתחותה של תיאוריית הקוואנטים, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. מתברר כי ראשוני המדענים שפיתחו את התיאוריה היו ערים לחלוטין להיבט התודעתי של נוסחאותיהם, וכי ניהלו ביניהם ויכוחים נוקבים באשר לתפקיד שממלאת התודעה במדע ובממשות באופן כללי.

חואן מיגל מרין, היסטוריון מאוניברסיטת הארברד, פרסם בכתב העת המדעי לפיזיקה  European Journal of Physicsמאמר הדן במחלוקת המיסטית ההיסטורית בקהיליית הפיזיקה הקוואנטית המוקדמת. מרין כותב שב-1920 בגרמניה החלה להיווצר מחלוקת בקרב הפיזיקאים כתגובה לתיאוריה החדשה של מכניקת הקוואנטים.

באותה תקופה המדע והדת לא היו כה מופרדים זה מזה כפי שהם היום, ומדענים רבים היו דתיים או ששאבו השראה מהפילוסופיה המזרחית. לטענתו של מרין, מי שיבין את הפרשנות המקורית למכניקת הקוואנטים יוכל להבין טוב יותר את התיאוריה עצמה. "מדע כנגד דת היא בחירה מאולצת ומאוד מאוחרת, שמייסדי מכניקת הקוואנטים לעולם לא היו מכירים בה ועוד פחות מכך מקבלים אותה", אמר מרין לאתר PhysOrg.com.

המחלוקת בין הפיזיקאים נסובה סביב שאלה עתיקת יומין על טבעה של הממשות. אינשטיין, הריאליסט, שאל פעם: האם הירח מתקיים רק בזמן שמסתכלים בו? הוויכוח על ענייני תודעה בתיאוריה הקוואנטית החל, על פי מרין, ב-1927 כאשר אינשטיין האשים את נילס בוהר בעירוב מיסטיקה עם מדע.

בוהר התכחש מצד אחד להשפעת הצופה על המציאות, וטען שהתהליך הקוואנטי מתרחש ללא השפעת הצופה (או מכשירי המדידה), אך מצד שני הוא צידד בפומבי ברעיון שהרחבת התיאוריה הקוואנטית תוכל לסייע בהבנת התודעה האנושית.

מנגד, ביטל אינשטיין כל ממד של סובייקטיביות במדע. אינשטיין שאף לכך שתיאורית הקוואנטים תבוסס על ריאליזם. וולפגנג פאולי צידד במידה רבה בעמדתו של בוהר, למרות שאינשטיין כינה אותו "בני הרוחני". יחד עם קארל גוסטב יונג רקח פאולי את מושג הסינכרוניזציה - מקבילתה הפסיכולוגית של הסופרפוזיציה (מצב בלתי נתפש המאפשר קיומם במקביל של שני מצבים סותרים, למשל חי ומת) ממכניקת הקוואנטים. פאולי חיבב את ההיפותזה של "המיסטיציזם הבהיר" (lucid mysticism), עירוב של שכלתנות ודת. הוא סבר כי ייתכן שתיאורית הקוואנטום תוכל לאחד בין גישות פסיכולוגיות, מדעיות, פילוסופיות ומיסטיות שדנות בתודעה. מתברר שפאולי אף הושפע מהפילוסוף שופנהאוארשהושפע בעצמו מדתות המזרח.

בין החלוקים בדעתויהם היה גם המתמטקאי מקס פלאנק,  נוצרי מאמין, שהגדיר את המחלוקת כוויכוח בין הנצרות והמדע האובייקטיביים לבין המיסטיציזם של שופנהאואר חובב הבודהיזם וההינדואיזם. מבחינתו של פלאנק הן הדת הנוצרית והן המדע מבוססים על אובייקטיביות. פול דיראק, מנגד, דחה כל שימוש במינוחים דתיים ואמר כי "דת היא גיבוב של טענות שווא חסרות בסיס במציאות".

הוויכוח בין הפיזיקאים התרחב אל הזירה הציבורית. ב-1929 האסטרופיזיקאי ארת'ור אדינגטון, שהתפרסם בכך שאישש את תיאורית היחסות של אינשטיין באמצעות מדידות של ליקוי חמה, פרסם את הספר "טבע העולם הפיזיקלי", המצדד במיסטיציזם ובשל כך לכד את תשומת לבה של העיתונות העולמית.

בשנים הבאות וורנר הייזנברג ואדווין שרדינגר נטו לכיוון המיסטי, והרגיזו בכך את אינשטיין ופלאנק. ב-1958 שרדינגר, שהושפע בנעוריו משופנהאואר, פרסם סדרת הרצאות תחת הכותרת Mind and Matter, תודעה וחומר, וטען כי יש הבדל בין אמצעי מדידה לתצפית אנושית. לדבריו, רישומים של תרמומטר לא יכולים להיחשב כפעולה תצפיתית מפני שאין להם שום משמעות בפני עצמם. לפיכך, נדרשת כאן התודעה שהופכת את הממשות הפיזיקלית לבעלת משמעות.

על פי מרין, המחלוקת שככה במחציתה השנייה של המאה הקודמת, כאשר התרבות של מדע הפיזיקה חדלה להיות גרמנית ובכך נפרדה מ"הצייטגייסט" הגרמני והפכה לאנגלו-אמריקאית. רוב הפיזיקאים בני זמננו נוטים לכיוונו הריאליסטי של אינשטיין. ההשקפה השלטת אומרת שהתצפית אינה גורמת לאטום להתקיים בנקודה הנצפית, אלא שהצופה מגלה את מיקומו של האטום.

אפשר, אם כן, לטעון כי יצירות ניו אייג' פופולריות היוו איזה תמריץ לבדיקה מעמיקה יותר של אותם רעיונות שנזנחו בעשורים האחרונים על ידי המדענים. ואפשר לקוות שהכלים המדעיים המצויים בידיהם כיום יאפשרו בחינה מעמיקה יותר של הנושא, ולחתור לקראת המדע השלם: כזה שידע להכיל בתוכו גם את התודעה האנושית. 


לקריאה נוספת  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...