תיאוריות של הארה: חדשות הרוח של השבוע
הבודהא מבסוט. עם הסבר מדעי לחוויית ההארה הרגעית (קנשו) ותיאוריה סדורה להבנת תהליך השחרור הרוחני, אפשר לחשוב שרוחות חדשות מנשבות בעולם. תומר פרסיקו עם הניוז-אייג' של השבוע
לדת, כידוע, יש יחסי אהבה-שנאה עם המדע. מחד, תוקף אותה הפחד שמא גילויים חדשים יביאו להפרכת אמיתות שנחשבו אלוהיות (למשל, שכדור הארץ נמצא במרכז היקום). אליו מתלווה גם הדאגה (המוצדקת) שצורת החשיבה האנליטית-אינסטרומנטלית תשתלט על ההכרה האנושית ולא תאפשר לה צורות אחרות של תודעה ותפיסה.
מאידך, ישנו ניסיון בלתי פוסק של הדתות השונות לינוק תוקף לאמונותיהן מתוך ההון התרבותי של המדע – כלומר משום שהמדע נחשב בימינו לסמן המובהק של האמת האובייקטיבית מנסים אנשי האמונה להוכיח דרכו את דרכם. כך, אפשריות חיים על פני האדמה "מוכיחה" תכנון מדוקדק של בורא, מכניקת הקוונטים "מוכיחה" שהמחשבות בוראות מציאות, ועוד כהנה וכהנה המצאות למיניהן.
בארץ, גיבור טרנד האמונה-על-פי-המדע הוא הרב זמיר כהן, שטוען, למשל, שתיאורית המפץ הגדול מהווה "הוכחה מדעית חותכת כי העולם לא היה תמיד, אלא נברא יש מאין!!", או שקיומו של האל מוכח מעצם העובדה שנפחם של המים, שלא כמו חומרים אחרים, עולה ולא יורד כאשר הם קופאים. ניתן לו קרדיט ונניח שהוא סתם מתבדח.
אך בעוד שלוש הדתות המונותאיסטיות מבקשות להביא הוכחות מדעיות לאמונותיהן המטאפיזיות (משימה מתסכלת וכפוית טובה בהיותה למעשה בלתי אפשרית), הרי שלאחרונה, עם ההתקדמות הדוהרת של מדעי המוח, מנסים בודהיסטים למיניהם להשלים בעזרת הממצאים המדעיים העדכניים את תובנותיהם הפסיכולוגיות.
במרץ השנה יצאו לאור שני ספרים המבקשים לשפוך אור על דרכו של הבודהה, מתוך הגילויים החדשים של מדעי המוח וההכרה. הראשון, Selfless Insight ("תובנה חסרת-עצמיות"), נכתב על ידי ג'יימס אוסטין, מתרגל זן-בודהיזם ותיק ופרופ' אמריקאי לנוירולוגיה.
אוסטין קנה את תהילתו בספר עב-הכרס Zen and the Brain ("זן והמוח", 1998), בו הוא התחיל לתאר את הקשרים השונים בין מחקר המוח לתובנות שהזן מצביע עליהן, ובין השאר גם תיאר חווית קנשו (Kensho, חוויית 'התעוררות' זמנית במסורת הזן-בודהיזם) שזכה בה ב-1982:
"זה מכה בפתאומיות בתשע בבוקר, ברציף של הרכבת התחתית בלונדון. [...] בבת אחת כל מה שנגד עיני רוכש שלוש תכונות: מציאות מוחלטת, נכונות אינהרנטית ושלמות עליונה. [...] לא רק
בספרו החדש של אוסטין הוא ממשיך לחקור את שני צדדיו של הקנשו: הצד החוויתי-סובייקטיבי, והצד המחקרי-אובייקטיבי. לא מזמן כתבתי על ספר חדש של אחד מחוקרי התודעה החשובים העולם, תומס מטצינגר. בספר מטצינגר מציע תיאוריה על פיה האגו שלנו הוא לא יותר מאשר מודל שמייצר המוח, ושנתפס על ידי האורגניזם האנושי לא כממשות. על פי מטצינגר, שחרור רוחני הוא ראיית מודל העצמיות שלנו כמודל (ולא כ"דבר" ממשי), ומכאן, למעשה, ההבנה של האורגניזם שאין לו בעצם מוקד אוטונומי של עצמיות וזהות.
אוסטין מציע תיאוריה אחרת להבנת תהליך השחרור הרוחני (שוב, על פי ממצאי מחקר המוח האחרונים). על פי אוסטין המוח שלנו יכול לתפוס את המציאות, בגדול, בשתי צורות משלימות: הצורה האגוצנטרית, והצורה האָלוֹצנטרית. הצורה האגוצנטרית היא זו המוכרת לנו רוב חיינו: אנחנו תופסים את העולם כנמצא סביב הגוף שלנו, ומתייחסים לכל מה שקורה על פי הקשר שלו "אלינו": מה טוב לנו, מה רע לנו, ואיך אנחנו מפיקים את המרב מכל סיטואציה.
חשוב לציין שנקודת המבט הזאת משפיעה ממש על אופן תפיסתנו את העולם, כלומר על הדרך בה המוח מעבד את קלטי החושים, על התמונה שהוא מציג בפני האורגניזם. מנקודת מבט אגוצנטרית העולם נתפס כשונה מאיתנו, כנמצא מולנו, וכמלא בישויות אחרות הנבדלות מאיתנו (ועל כן יכולות לאיים עלינו, או להיות מנוצלות על ידינו).
יחד עם צורת התפיסה הזאת, קיימת כאמור גם צורה אחרת של התייחסות אל העולם, הצורה האלוצנטרית. בתפיסה האלוצנטרית העולם נתפס כעומד בפני עצמו (ולא מולנו), זאת משום שקלטי החושים לא נתפסים כמרוכזים בקולט אחד ("אני"), אלא, גם הם נתפשים כעומדים בפני עצמם. הצופה, שהוא האני, לא נמצא בתמונת העולם הזאת, ולכן המציאות לא נתפסת כמחולקת בין "כאן" ל"שם", בין "אני" ל"עולם" - ואינה נשפטת מיד על פי מה טוב או רע למתבונן.
אתם כבר ודאי מבינים לאן כל זה הולך: בעוד שכרגיל המוח שלנו משלב בין שתי צורות התפיסה הללו בצורה שאנחנו לא שמים אליה לב, הרי שעל פי אוסטין "בקנשו נופלים שורשי העצמי, ומתגלה לפתע צורת התפיסה האלוצנטרית המובהקת".
חוויה כזאת יכולה להיות תוצר של תרגול מדיטטיבי, והיא יכולה גם להתרחש באופן ספונטני לחלוטין. החשיבות שלה היא בהצגה עבור האורגניזם של צורת תפיסה שונה לגמרי, צורת תפיסה שבה כל מערך העצמיות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את האני, אינו קיים, והעולם לבדו מולך נורא. על פי אוסטין "באופן אידיאלי אדם שעבר מצבי התעוררות [כלומר חוויות קנשו – ת.פ.] חוזרים ונשנים יכול להתפתח לכדי 'חכם' שחופשי מדפוסי ההתנהגות [שנובעים מראייה אגוצנטרית], חופשי מיומרות אגואיסטיות, חופשי מתשוקות ושנאות מכבידות".
הספר השני, העוסק גם הוא בתובנות הזן בראי מחקר המוח המודרני, כתוב בצורה שונה לגמרי. סוזן בלקמור, אשת אשכולות אמיתית שכתבתי עליה לפני כשנתיים, בילתה פרקי זמן שונים של חייה בחקירת נושאים שונים. בעקבות חוויה חוץ גופית שהיתה לה היא עמלה יותר מעשור בניסיון להוכיח בדרך ניסויית שתיתכן תודעה מחוץ לגוף (במילים אחרות: שיש לנו נשמה). המחקר הזה הוכתר ככישלון, אבל מאז היא כתבה את אחד מספרי היסוד של תורת המימטיקה ובשנים האחרונות מקדישה את מרב מרצה לחקר התודעה.
ספרה החדש, Ten Zen Questions ("עשר שאלות זן") הוא מעין יומן רוחני בו היא כותבת על התמודדותה עם עשר שאלות הנוגעות לזהותנו ולצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלקמור לוקחת אותנו איתה להתבודדויות ארוכות בהן היא מתרגלת מדיטציה אינטנסיבית, שמושטת הן על עקרונות הזן-בודהיזם והן על התובנות האמפיריות של מחקר המוח.
כך, למשל, היא מתארת את מאבקה עם רעיון האני: "באופן אינטלקטואלי אני לא מאמינה שקיים עצמי פנימי שחווה את כל החוויות. ובכל זאת זה מרגיש כאילו יש. אני לא מוכנה לחיות עם הסתירה הזאת שבין איך שזה מרגיש ואיך שאני חושבת שחייב להיות, וחשבתי על זה באופן אינטלקטואלי די והותר, אז עכשיו אני פשוט אתבונן ואתבונן ואתבונן ואגיע לפשר העניין".
"[...] כאשר התבוננתי הישר אל תוך החוויות העולות ונשנות ראיתי שכל הרעיון בדבר היותי 'אני', בדבר היות מצב של 'להיות אני עכשיו', בדבר זרם של 'חוויות שיש לי' פשוט מתפורר. [...] בכל פעם שאני מחפשת 'אני' נראה כאילו הוא ישנו, אבל הוא זמני וחולף. ה'אני' פשוט עולה יחד עם התחושות, התפיסות והמחשבות שהוא לכאורה מקיים, אבל הוא גם חולף עימן. בכל רגע נתון שאני מתבוננת בעצמי אני יכולה לומר שאני חווה את זה או את ההוא, אבל עם כל 'זה' חדש יש גם 'אני' חדש שמתבונן בו. רגע לאחר מכן זה נעלם וצץ עצמי אחר עם נקודת מבט אחרת. וכשאני לא מתבוננת בלתי אפשרי לומר אם יש 'מישהו' שחווה משהו או לא."
הקורא בספר עובר, אם כן, את חקירותיה של בלקמור יחד איתה, ובעוד שמדי פעם העניין מעט מתיש, מדי פעם הוא מרתק, ובלקמור מצליחה לנסח בשפה בודהיסטית-מדעית נקודות מורכבות ועמוקות מאוד. כאחרית דבר לספר מובאים דבריו של מורה הזן של בלקמור, ג'ון קרוק, שמחמיא לה על כמה אבחנות אבל חושב שדבריה הרבה יותר מדי אינטלקטואלים בכדי לתפוס את העניין עצמו. כחבר למסע האובר-אינטלקטואלי של בלקמור, לא נותר לי אלא לקוד קידה בהכנעה, ולחזור לכרית המדיטציה.
הטור יוצא לחופשה, כי אני יוצא להודו. למעוניינים, העליתי לרשת ספר שכתבתי על מדיטציה על פי הרמב"ם.
נא להמתין לטעינת התגובות
