בעקבות השימפנזים: שמורת גומבה סטרים בטנזניה
לילך לוי בולוטין טסה לשמורת גומבה סטרים בטנזניה בעקבות גיבורת ילדותה ג'יין גודול, חוקרת השימפנזים המפורסמת. בין מגורים בבקתה הרעועה לסיור בעקבות הקופים, היא הגשימה חלום
גודול גילתה ששימפנזים נלחמים עד מוות, יש להם תרבויות ומנהגים שעוברים בהורשה תרבותית ועוד דברים מרתקים נוספים. בשנת 1968 היא הצליחה להפוך את גומבה לפארק לאומי, והיום הפארק אוסר על צייד וכריתת עצים. בנוסף, נמצאים שם חוקרים מקומיים שממשיכים את המחקר של גודוול ושומרים על השימפנזים.
כיום נלחמת גודול על זכויותיהם של קופי האדם ברחבי העולם דרך הארגון שהקימה -IGI. אני הגעתי לגומבה בעקבות חלום ילדות אחרי שקראתי אינספור פעמים את ספרה "אני והשימפנזים". בזכות הספר למדתי רבות על קופי אדם, עבדתי עם שימפנזים וגורילות באפריקה ותמיד התעדכנתי לגבי עבודותיה של גודול. בגומבה גיליתי שגם היום בגילה המופלג ג'יין גודול עדיין מבקרת פעמיים בשנה את השימפנזים שלה.
גומבה היא אמנם שמורה קטנטנה, וסביב לה היערות נכרתים ומושמדים, אבל כשהגעתי לשם לא האמנתי שיער בתולי שכזה קיים בטנזניה. המקום מבודד ורק מטיילים עצמאים בודדים מגיעים למקום. יש חוקים נוקשים לגבי צפייה בשימפנזים, אבל זהו גן עדן אמיתי: כשאתם עוקבים אחרי משפחה של שימפנזים ביער, מריחים אותם, מסתכלים להם בעניים ולא דרך סורגים וחווים את חייהם ממרחק של מטרים ספורים – זה פשוט מדהים.
גומבה שוכנת על אגם טנג'ניקה, הארוך והעמוק ביותר באפריקה, וגודלו פי שניים ממדינת ישראל. אחרי יום שלם של מעקב אחרי שימפנזים ביער הלח והגשום, מול השקיעה המדהימה של אפריקה כשברקע דייגים מקומיים, אפשר לרחוץ באגם שאין בו בילהרציה
ביער גרים בבקתה רעועה עם סורגים חזקים נגד הבבונים. בבוקר קמים לפני הזריחה ויוצאים לראות איך השימפנזים קמים בבוקר בקנים שלהם ומתחילים את היום, עוקבים אחריהם עם מדריך מקומי שמומחה בעקבות של שימפנזים ולפעמים גם מוצאים משפחה של שימפנזים ואפשר לשבת ביער ולצפות בהם.
השימפנזים רגילים למבקרים ולחוקרים ומתנהגים בטבעיות, ולכל אחד מהם יש שם. גודוול נתנה בזמנו שמות לפרטים, וקהילת המדענים יצאו נגדה על כך. אלא שבימים אלה זהו כבר נוהג שגור במחקרים - לתת שמות לפרטים נחקרים.
המדריך שלנו הכיר את השם וההיסטוריה של כל שימפנזה שפגשנו. ישבנו מרותקים מול משפחה השייכת לאוכלוסיית קסקלה, והרגשתי כאילו אני חווה ולו במעט ממה שגודוול הרגישה. הלב דפק בהתרגשות, ולפתע כל המשפחה קמה ונעלמה ביער. ניסינו לעקוב אחריהם אבל הם הלכו מהר ונעלמו, והמדריך הסביר שהם ראו נחש ולכן הסתלקו. לדברי, הוא הבין זאת לפי הקריאות בין השימפנזים.
גודול מספרת בספרה "אני והשימפנזים" בהוצאת עם עובד: "בכל יום חזרתי אל הצוק שלי ומדי יום היו השימפנזים סועדים על עצי התאנה שמתחתי". בעקבות השורה הזו הרגשתי שאני חייבת לעלות אל אותו הצוק. שעתיים של עלייה מפרכת הביאה אותי בסופו של דבר למקום הגבוה ביותא בגומבה. משם רואים את כל האיזור, ושם נהגה גודוול לשבת ולעקוב אחר השימפנזים.
לפעמים הייתה גודול ישנה שם, על אף הסכנה מפני נמרים שהסתובבו באיזור, אלא שכיום הנמרים לא מסתובבים כאן יותר. תהיתי איך היא מצליחה לעלות לצוק בימים אלה כשהיא בת 70 פלוס, והמדריך אמר שהיא לא מוותרת, ובכל ביקור כזה היא מטפסת במשך ארבע שעות לצוק. תיארתי לעצמי שהיא לא מוורת על החוויה, משום שהיא בוודאי מרגישה צעירה כשהיא מגיעה אל הפסגה.
לילך לוי בלוטין הוא מדריכת טיולים בחברת אקו טיולי שטח המוציאה טיול משפחות לטנזניה ב-22 ביולי
נא להמתין לטעינת התגובות
