האיש שהיה בגן עדן: סיפורו של ניקולס רוריך
לממלכה המיתית שאמבלה, שנודעה כמרכז הרוחני של העולם, נקשרו גורדייף, קרישנמורטי והדלאי לאמה. אך מיסטיקן רוסי אחד, שהיה גם דיפלומט ופילוסוף, צייר ומועמד לפרס נובל לשלום, תיאר בפרוטרוט את ביקורו בארץ הפלאות האמיתית של בני האדם
ניקולס רוריך - פורטרייט עצמי. מצא את נשוא חיפושיו ציור של ניקולס רוריך
אם היה מספר לנו מישהו שהוא ביקר בממד רוחני מקביל בו חיים המורים הרוחניים הגדולים ביותר שידעה האנושות, היינו מסיקים בטבעיות שהוא צרך קצת יותר מדי חומרים דמיוניים מספריית הניו-אייג'. אבל אם אותו אדם היה אמן וסופר מפורסם, מועמד פעמיים לפרס נובל לשלום, יועץ וחבר של נשיאי ארה"ב והודו, אולי היינו מקדישים לדבריו תשומת לב פתוחה יותר.
ניקולס רוריך (1874-1947) היה אחד האירופאים הראשונים שדיברו בגלוי על מקום הנקרא שאמבלה, המתואר כמרכז הרוחני של העולם. בשאמבלה, לפי התפישה המיתית, יושבים מורי העבר של האנושות יחד עם ישויות רוחניות נעלות, באזור שהוא גם ארצי וגם מעבר לקיום הגשמי. המחויבות של רוריך לשאמבלה הפכה אותו לאחד מאנשי הרוח הפעילים והמשפיעים ביותר בתחילת המאה העשרים. הוא היה פילוסוף, דיפלומט, איש ציבור, צייר וסופר ידוע, שהגה והקים במהלך חייו פרויקטים גדולים בתחומים שונים באסיה ובארה"ב.
דרך התודעה
שאמבלה ציור של ניקולס רוריך
רוריך נולד למשפחה אמידה ברוסיה והחל את דרכו כאקדמאי וכצייר. עם הזמן, תחומי העניין שלו התרחבו והוא החל לעסוק בארכיאולוגיה ובכתיבה שהולידה יותר משלושים ספרים, שהידוע מביניהם מספר על שאמבלה ונושא את שמה. למרות ההצלחה בתחומים רבים, הציור נשאר עיסוקו המרכזי. אלפי ציוריו מוצגים עד היום בגלריות החשובות ביותר, ומוזיאונים ברחבי העולם - מניו יורק ועד מונגוליה קרואים על שמו של האומן המחונן הזה.
רוריך הביע עניין מיוחד בתחום הפילוסופיה. בתחילה התעמק בפילוסופיה הרוסית ואחר למד את הפילוסופיה ההודית. הוא הושפע מאוד מראמהקרישנה ומויוקנדדה . סקרנותו הובילה אותו לטייל ולחקור את הודו וטיבט, סין ומונגוליה. במדינות אלו ביצע בצורה רשמית חפירות ארכיאולוגיות, וגם סייע במספר פרויקטים חקלאיים גדולים. אלא שמתחת לפני השטח הוא עשה הרבה יותר.
כל העשייה הגשמית, כל המסעות, החפירות והעזרה טמנו בחובם מטרה גדולה יותר: רוריך חיפש משהו גדול יותר, גבוה יותר... רוריך חיפש את האסכולה הרוחנית הנסתרת של שאמבלה, אותה הוא מתאר כך: "שאמבלה עצמה היא המקום הקדוש, שם העולם הארצי מתחבר למצבי התודעה הגבוהים ביותר. במזרח יודעים על קיומן של שתי שאמבלות, אחת ארצית ואחת בלתי נראית".
כמו
גורדייף, הדלאי לאמה ה-13 ומחפשים רוחניים יחידי סגולה ממזרח וממערב חיפש גם רוריך את שאמבלה הנמצאת בתוכו - וגם את זו "הארצית". חיפושיו הובילו אותו, כמו את גורדייף והדלאי לאמה, למדבר גובי, שם כנראה מצא את נשוא חיפושיו. האם ביקר רוריך בשאמבלה בדרך פיסית, או שאולי נכנס לשאמבלה הבלתי נראית במצבי מדיטציה עמוקים ובהקרנה אסטרלית? למעשה, אין זה חשוב כלל באיזה רובד של שאמבלה הוא ביקר. הוא אמר בעצמו: "עיקר הטעות טמון בניסיון להגיע להבנה של שאמבלה דרך חיפוש מסוים של מקום גיאוגרפי על המפה. הדרך לשאמבלה היא דרך התודעה".
תחת מעטה חשאיות
לאו טצה בשאמבלה ציור של ניקולס רוריך
בשנים שלאחר ביקורו בשאמבלה, הוא צייר מאות ציורים המתארים את החיים בארץ כיסופים זו. ציוריו מעבירים ניחוח של עולם אחר, ניחוח של גן עדן רוחני, של שלווה ומסתורין ושל עבודה רוחנית נשגבת. בציוריו מתאר רוריך בכישרון רב אזורים קסומים בהם יושבים זה לצד זה כל הקדושים, החכמים והצדיקים מכל מסורות תבל, מהבודהא ועד פרנסיס הקדוש מאסיסי, מלאו טצו ועד משה רבינו. רבים מהמקורות המדברים על שאמבלה טוענים שאליה נאספים המורים הרוחניים המנוחים של האנושות, הממשיכים להעניק השראה למאמיניהם מתוך המסגרת של שאמבלה.
רוריך מספר בכתביו שהמסר שהם מעבירים משאמבלה הוא לא להיסגר בתוך מסורת רוחנית צרה, אלא ללכת אל מעבר להשקפות הייחודיות של כל שיטה דתית ולמצוא את המהות המשותפת, המאושרת והחופשית של כל הדתות.
בניגוד לרבות מדתות תבל שהתפארו תמיד בידע הרוחני אותו הן מעניקות וביקשו שיר הלל לדתם ולמנהיגיהם, החניכה משאמבלה נעשתה לרוב בסוד. גם אם המפגש עם החכמים של שאמבלה היה זה שהעניק את הידע וההכוונה רוחנית למייסדי הדתות, המפגש עם אנשי שאמבלה היה על פי רוב חשאי, בין אם היה זה מפגש גשמי או חזיון של אחד מחכמי שאמבלה שהופיע במדיטציה או בחלום. ואפילו אם הידע של שאמבלה היה ניצוץ ההשראה שהצית רבות מהאסכולות המיסטיות והרוחניות בעולם, נוכחותה בהיסטוריה נשארה כמעט תמיד חבויה וסודית.
המקורות הבודדים שמזכירים את שאמבלה בצורה ישירה כמרכז הרשמי של החניכה הרוחנית, הם הבודהיזם הטיבטי ואסכולות שונות של היוגה בהימאליה. כמו כן, בעידן המודרני ישנן מספר ראיות לכך שהאגודה התיאוסופית קיבלה השראה ישירה משאמבלה. / הלנה בלבצקי, מקימת האגודה, מזכירה שוב ושוב את שאמבלה, אותה היא מכנה גם האחווה הלבנה. גם ז'ידו קרישנמורטי, בחניכות הראשונות שלוב-1910 וב-1922 מתאר את קבלתו לאותה אחווה לבנה. כמו כן, ישנן עדויות לכך שגורדייף ביקר בשאמבלה וקיבל שם חניכה, אף שהוא עצמו שמר על מידה של מסתורין בנושא הזה.
אחד המהאטמות של ההימליה נשאל פעם: "אם אנשי שאמבלה כל כך נבונים, מדוע הם לא השאירו חותם על ההיסטוריה?" החכם ענה: "מאין לך שהם לא השאירו חותם על ההיסטוריה?" והוא מסביר שהם פועלים כמעט תמיד תחת מעטה של סודיות.
סיפורים על שאמבלה נמצאים במספר רב של תרבויות עתיקות. בסקנדינביה היא מופיעה כ"שנגרילה", ואילו במקומות אחרים היא מופיעה כ"אגרטה". התיאורים משתנים מעט מתרבות לתרבות, אבל העיקרון החוזר הוא של מקום רוחני של שלווה המאגד לתוכו את הכוחות הרוחניים של כלל האנושות.
בטיבט ובהודו מתארים את שאמבלה כמקור לכל התרבויות הרוחניות בתבל, והיא מופיעה במספר כתבים סודיים מהמזרח. העיקרי הוא הקאלה-צאקרה-טנטרה, אחד הטקסטים המרכזיים אותם מלמד הדלאי לאמה בימינו. שאמבלה מתוארת שם כקהילה אנושית של מי שהגיעו להגשמה רוחנית שלמה או חלקית, וחיים בצורה גשמית ולא גשמית.
שאמבלה הארצית מתוארת כנסיכות קטנה, מוקפת הרים ושלג, מכוסה בערפל תמידי שלא מאפשר לסקרנים להגיע אליה. שאמבלה הרוחנית מתוארת כארץ של צדק מופתי ויופי מדהים, כפי שניתן לראות בציוריו של רוריך. אבל חשוב להדגיש ששאמבלה אינה גן עדן פסיבי של הנאות מעודנות ומנוחה חסרת פעילות. הקהילה הרוחנית של שאמבלה עוסקת במרץ בקידום האנושות בתחום הרוחני, התרבותי ואפילו הטכנולוגי.
הנאצים נגד שאמבלה
זרטוסטרה ציור של ניקולס רוריך
רוריך, כך הוא מתאר בכתביו, חזר עם מסר משאמבלה אותו העביר לראשי מדינות, ביניהן רוסיה וארה"ב של שנות השלושים. אחד מהיבטיו של המסר היה החשיבות שבשימור אוצרות התרבות והארכיאולוגיה ברחבי העולם, ולשם כך הגה את "אמנת רוריך" לשימור אוצרות תרבות.
החתומים על האמנה, ביניהם הנשיא האמריקני רוזוולט ועוד שישים ראשי מדינות, התחייבו שלא לפגוע באוצרות התרבות של האנושות, גם בזמן מלחמה. בזכותה של אמנה זו היה רוריך מועמד לפרס נובל לשלום. קשריו עם הנשיא רוזוולט ועם סגן הנשיא שקדם לו, וואלש, היו לשם דבר. יש הטוענים שרוריך היה הגורו של וואלש, שדאג בין היתר למימון פרויקטים שונים של רוריך באסיה.
רוריך טען שהידע של שאמבלה אינו מופשט או דמיוני, אלא כי מדובר בידע רוחני פרקטי ושימושי. הוא עצמו נותר אדם מעשי גם אחרי חוויות ההתעלות שלו בשאמבלה, והמשיך לטפח פרויקטים של חינוך וחקלאות באסיה, שם נודע במקומות מסוימים כבודהיסאטווה. בהודו הוא התיידד עם אינדירה גנדי ועם נהרו ודאג להקמתם של מספר מוסדות נאורים. למעשה, רוריך דאג לא רק למדינות אסיה אלא לעולם כולו.
הוא מתאר את שאמבלה כמוקד הטוב של העולם ומזכיר אותה גם בהקשרים אפוקליפטיים ככוח שיתערב ב"קרב האחרון" בין בני האור לבני החושך. לא מפתיע כלל לגלות שהמיסטיקנים הניאו-נאצים מתייחסים לשאמבלה כאל מוקד שלילי שצריך להרוס אותו.
ב-1939 שיגר היטלר עצמו משלחת מיוחדת לטיבט , שהייתה מיועדת כנראה למחקר בנושאים אזוטריים. עם פרוץ המלחמה לא נותר רוריך אדיש. הוא מכר רבים מציוריו ותרם לבתי חולים ולצבא הרוסי את הכסף הרב שקיבל עבורם. הוא גם כתב מסרים מעוררי השראה לעם הרוסי, הקוראים לו לקום להתחזק להתגייס ולגרש את הפולשים הגרמניים.
רוריך היה אדם נערץ לפני שהחל להתעמק במיסטיקה וברוחניות, ונראה היה שהעיסוקים הרוחניים והסיפורים הפנטסטיים שלו על שאמבלה עלולים לסכן את תדמיתו הציבורית ואת קשריו הדיפלומטיים. אלא שדווקא החוויות הרוחניות שלו הפכו אותו לאישיות חזקה ומשפיעה עוד יותר. הנוכחות הרוחנית הערה שלו, כמו גם החוכמה והחמלה שקרנו ממנו, שימשו מקור השראה אמיתי לראשי מדינות ולעמים שלמים, אותם הוא הצליח להזיז בדרכו הצנועה לכיוון נאור יותר, תרבותי ורוחני יותר.
לקריאה נוספת על שאמבלה:כאן וכאן
נא להמתין לטעינת התגובות
