ים של היסטוריה: ביקור בחוף האיגאי
החוף האיגאי של טורקיה שונה מארץ הנופשונים. במקום ארוחות הכול כלול, טרוולר - מגזין הנסיעות והטיולים של נשיונל ג'יאוגרפיק - מצא שם אתרים עתיקים, ערי נמל וכפרים פסטורליים
האנדרטה המציינת את המערכה על גליפולי צילום: יוסי אלוני
ביום אביב בהיר ונעים הפארק הלאומי של גליפולי נראה כאתר טבע מרהיב. הירוק של החורש העבות נפגש בשמים כחולים, אורנים כפופים מהרוח הנושבת מהים בולטים על רקע המים הירקרקים המופיעים מכל עברי לשון היבשה, זו המפרידה בין הים האיגאי למיצר הדרדנלים (Dardanelles). אך בשונה מכל שמורה רגילה – עשרות אנדרטאות, שחלק מהן גדולות ומקצתן קטנות, מנקדות את הנוף.
״צבא טוב של 50 אלף גברים ועוצמה ימית יחסלו את האיום הטורקי", הכריז ווינסטון צ׳רצ׳יל שהיה שר בממשלה הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר ניסו כוחות הברית לכבוש את העמדה האסטרטגית שחלשה על המצרים. מעמדה זו אפשר לשוט עד לרוסיה, דרך ים השיש והים השחור. אך חמישה חודשים ומאות אלפי קורבנות הוכיחו אחרת, וכוחות הברית נאלצו לסגת.
כיום כל מי שהיו מעורבים בקרבות דואגים להביע הערכה הדדית לפטריוטיות, לנחישות ולהומניות אלה של אלה. באנדרטת הזיכרון העצומה, הבנויה על ראש גבעה גבוהה בקצה לשון היבשה בנקודה הנושקת למיצר הדרדנלים, הוצבו לפני כשלוש שנים לוחות זכוכית הנטועים בחורשה, ובהם חרוטים כל שמות החיילים שמקום קבורתם לא נודע. בכתובת אבן חקוקים דבריו של מנהיג טורקיה המודרנית כמאל אטא טורק: "אין כל הבדל בין הג'וניס ובין המהמטים כאשר הם שוכבים זה לצד זה".
מיצר הדרדנלים היה מאז ומתמיד מקום בעל חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה. מאות שנים לפני המערכה של גליפולי, או מלחמת צ'נאקלה (Çannakale) כפי שקוראים לה הטורקים, הוקם מבצר צ'יליט בהיר (Kilitbahir). המבצר נבנה בנקודה הצרה ביותר של המיצר: 1,200 מטרים רוחבו, בצד האירופי של טורקיה. ואילו מולו, בצד האסייתי, נבנה מבצר צ'ימנליק (Çimenlik) הנמצא כיום בעיר צ'נאקלה.
סוס עץ
לשם היו מועדות פנינו. בשעה שקרני השמש השוקעת מנצנצות על המים ההולכים ומשחירים, חיכינו למעבורת שתעביר אותנו מיבשת אחת לאחרת באותה מדינה. בעוד המכונית חונה בקומה התחתונה, עלינו לבית הקפה שבסיפון. הצטרפנו לנוסעים הקבועים היושבים סביב שולחנות קטנים, ולגמנו תה שנמזג בזרם מדויק מקומקומי נירוסטה גדולים שעמדו הכן, חמים ומהבילים, אל כוסות קטנות ודקיקות שצורתן מזכירה שעון חול.
סוס העץ באתר טרויה העתיקה צילום: יוסי אלוני
בקושי הספקנו לסיים את התה, והמעבורת כבר התקרבה למעגן בצ'נאקלה ופרקה את נוסעיה ואת כלי הרכב – מכוניות, אופנועים, משאיות ואוטובוסים – לרציף הנושק לטיילת המקומית. במוצאי שבת הסתובבו בה בעיקר מבקרים טורקים שבילו בבתי הקפה המגישים תה ונרגילות, ובדוכנים לממכר מעדנים של פעם: גלידות, ממתקים ותירס חם.
בסוף הטיילת ניצב סוס עץ גדול. יש אומרים שסוס זה כיכב לצד בראד פיט בסרט "טרויה", ההנצחה ההוליוודית למיתוס האפי של הומרוס, שעל פיו ניטשה המלחמה בין היוונים לטרויה בשל חטיפתה של הלנה היפה, והסתיימה בניצחון של קומץ חיילים יוונים שחדרו לטרויה בתוך מבנה העץ האגדי.
קרוב לוודאי שאין בסיס היסטורי למיתוס, אך הומרוס היה כנראה משכנע מאד, וסוס העץ שלו נחשב כיום מקדם מכירות בטוח. דמות הסוס ברעמה המשוננת צצה בכל מקום לאורך הדרך מצ'נאקלה לטרויה, בכל גודל אפשרי, החל במחזיקי מפתחות זעירים, סוסים ננסיים הניצבים בכניסה למסעדות
טרויה אינה מהאתרים הארכיאולוגיים היפים ביותר. שמעתי לא מעט שאומרים שלא כדאי לבקר בה, אך הקהל בחניון האוטובוסים העמוס העיד אחרת. קבוצות של תיירים יפנים במסכות פנים סטריליות, נשים גרמניות בנעליים נוחות וכיתות ילדי בית ספר, ולצד כל אלה משפחות טורקיות בנות כמה דורות וזוגות הנראים כאילו הם עדיין בירח דבש. כולם נהרו אל אתר הנראה כעוגת שכבות של אבנים ועפר, שנבנו זו על גבי זו במשך תשע תקופות היסטוריות מ-3000 לפני הספירה ועד 600 לספירה.
בין גלי האבנים להמוני התיירים אפשר ורצוי למצוא רגע של שקט. עימדו במתחם השוק העתיק, הפנו גבכם להריסות ולסוס העץ שעליו מטפסים לצילומי מזכרת. אם תישירו מבט מעל השדות החומים והירוקים, המשובצים במישור שמתפרש עד קו החוף והים שמעברו, אולי תראו בדמיונכם את מפרשי הספינות היווניות מתקמרות ברוח, המגיעות כדי להשיב את הלנה הביתה.
בית בכפר
את ההרגשה הזאת נשאנו עמנו כאשר עזבנו את טרויה וחזרנו לצומת שבכניסה לאתר. משמאל הדרך מצ'נאקלה. מימין הכביש לאיזמיר (Izmir). לא רצינו להמשיך בדרך הראשית וביקשנו לסטות ממנה ולבקר בכפרים שבדרך. בצומת עמד גבר בשיער שחור קצר, מטופח ומגולח למשעי, לבוש במעיל עור בהיר ובמכנסי ג'ינס חומים. ביקשנו ממנו להמליץ על כפר שאפשר לבקר בו. הופתענו כאשר האיש, אהמט גודן שמו, סיפר לנו שהוא האימאם של הכפר גוזקלי (Gozkali), שהכניסה אליו היישר לפנינו. "אם אתם רוצים לראות את חיי הכפר בואו הערב. נשמח לארח אתכם".
מקומי מעשן נרגילה בבית קפה בטיילת של צ'אנקלה צילום: יוסי אלוני
כאשר הגענו למסגד בערב כבר עזב האימאם את המקום, ואחד מתושבי הכפר הוביל אותנו לבית שבו ניהל האימאם טקס אבלים. מחוץ לחצר הוכנו שולחנות שעליהם נפרש נייר עיתון והוגשו צלוחיות עם זיתים שחורים, גבינה מלוחה טרייה ולביבות בצק מטוגנות ופריכות שנטבלו בתערובת של דבש ועלי ורדים. קולו של האימאם בקע מתוך חדר שבו התפלל עם הגברים.
הצטרפתי לנשים בכיסוי ראש אשר ישבו על כיסאות בגינה ועל רצפת המרפסת והמדרגות. אחדות מבנות המשפחה טרחו על חידוש מלאי הכיבוד לאורחים. מדי פעם השתתקו כולן, הפכו את כפות ידיהן כלפי מעלה, וחזרו על הפסוקים שנשמעו ברמקול. אל בנות הכפר הלבושות מכנסיים רחבים פרחוניים הצטרפו כמה נשים בג'ינס נמוכי גזרה או בחליפה מחויטת, נעלי העקב שלהן מתקשות להתמודד עם האדמה הלחה ועם אבני המרצפת של הכפר.
אלה הן קרובות משפחה, מהרבים שעוזבים את הכפרים לערים הקרובות או מרחיקים עד לאיסטנבול. "רק המבוגרים נשארים", אמר לי יורקן קורו בכפר בלבנלה (Balabanle), מורה לאנגלית כבן 30, ששערו המבריק משוך לאחור והוא לבוש מכנסי ג'ינס ועונד תליון בכתובות בסינית. פגשנו אותו כאשר המתין ליד בית הקפה במרכז הכפר לאוטובוס שייקח אותו בחזרה לאיסטנבול מביקור סוף שבוע אצל הוריו. שאלתי מה יקרה אם כל הצעירים יעזבו כמוהו. "לא יודע", אמר. "אולי לא יישאר אף אחד".
אך לא כך נראים החיים בכפר נרלישה (Narlişa), שבו ביקרנו בהמשך דרכנו דרומה. הכפר דמה למושב משגשג. בכיכר המרכזית שלו יש שלושה בתי קפה: בראשון משחקים בדומינו וקלפים, בשני השולחנות מסתתרים מאחורי ענפים מוריקים של צמח מטפס, ובשלישי מתנוסס פוסטר בדמותו הזקופה של אטא טורק. בכולם מוגש תפריט אחיד הכולל רק אינספור כוסות תה ממותק וקפה (טורקי כמובן).
בעוד הגברים מעבירים את היום בבית הקפה החביב עליהם, פגשנו כמה מנשות הכפר בבית שנחל זורם בקצה גינתו. הנשים עמלו ללא הפסק: הברישו את השטיחים, בישלו, קוששו עצים וטיפלו במשק. בכל כמה ימים מגיע תורן לאפות לחם לקבוצת שכנים – מסורת ההולכת ודועכת מאז שלחם ממאפיות מוצע במכולת.
הסבתא קיבלה את הבנות הצעירות שחזרו מבית הספר היסודי שבכפר כשהן לבושות בתלבושת אחידה: סינרים אדומים לילדי הגן ושמלות וחולצות כחולות לתלמידי בית הספר, המעוטרות בצווארונים לבנים אשר מבטאים את טעמם האישי של הילדים והוריהם, תחרה פרחונית לבנות, דמותו של ספיידרמן וסמל הסהר והכוכב הטורקי רקומים לבנים. המספר הרב של תלמידים בכיתות מעיד על כך שהמשפחות הצעירות לא נטשו את הכפר הזה, וצעירים רבים עדיין מתגוררים בו.
עם הפנים לים
הים שימש לנו מורה דרך בכל דרכנו דרומה. הוא הלך ושינה את גווניו, מירקרק לטורקיז ואפילו תכלת ליד החוף. מדי פעם הוא סטה פנימה כדי לגלות לנו את בתי האבן של הכפרים ובפעמים אחרות כדי להפגיש אותנו עם שרידי המבנים שהותירו בנוף תרבויות עתיקות.
תצפית על מיצרי הדרדנלים צילום: יוסי אלוני
פנייה קלה ימינה הביאה אותנו אל שרידי אלכסנדרייה טרויאס (Alexandria Troas), עיר יוונית שנוסדה במאה השלישית לפני הספירה. סבורים כי היא מנתה 6,000 תושבים, עיר גדולה לאותה תקופה. באתר הזה התקיימו משחקים אולימפיים, ועדות לכך היא לוח שבו מצוינים חוקי המשחק, אשר מוצג כעת במוזיאון בצ'נאקלה.
איסמעיל, שהדריך אותנו באתר, אמנם דיבר טורקית בלבד, אך גאוותו ניכרה בו כאשר הראה לנו במסך מצלמתו את הראש של פסל דמותו של אלכסנדר מוקדון אשר נמצא כאן. במקרה זה הממצא מוצג במוזיאון טורקי, אך כבאתרי עתיקות רבים של העולם העתיק, הועברו מכאן אוצרות למוזיאונים בגרמניה, צרפת, ארצות הברית ובריטניה. כיום ממשלת טורקיה מבקשת שיוחזרו אליה אוצרותיה, אם כי ללא הצלחה רבה.
איסמעיל התיר לכבודנו את הגדר שהייתה קשורה בחוט תיל, והוביל אותנו דרך סבך של פרחי בר, סרפדים וחוחים בגובה הירכיים אל מחצבת שיש ואל השוק המקורה, שממנו הובילה בעבר דרך מרוצפת אבני גרניט עד לקו המים שנשקף מרחוק מבעד לים הפרחים. רך החוף שלנו המשיכה לחשוף בפנינו מראות מרהיבים. אט אט נראו עוד בתים משני צדי הכביש.
לא התאפקנו ועצרנו בגולקוי (Gulkoy), שבו כבר ניכרים סימני התיירות המנצלת את הנדל"ן יקר הערך לאורך החוף. שלטים בטורקית הכריזו על פנסיונים קטנים וצימרים המחכים לנופשי הקיץ. בסמטה שלצד הבית ירדנו אל מפרץ רחב ידיים. במים הרדודים עגנו כמה סירות דיג. ילד קטן רץ לבדו בחול, כמו מכריז שהתיירות עדיין לא כבשה את המקום.
לפייס את האלים
בעוד הים מימיננו, ריפדו הרים וגבעות את הצד השמאלי של הכביש המתפתל, צבועים בכל גוני הירוק של חורש, מרחבי עשב, עצי צפצפה, מחטניים ומטעי זיתים לרוב. במעלה מדרון גבוה שבו טיפסו מטעים הזדקרה לפתע, כמו תספורת קוצים, קבוצת עצי אורן גבוהים כנראה בני מאות שנים. ביניהם נסתר מקדש לאל זאוס, הספון בתוך שמורת הטבע קאז דאי (Kaz Daği), כ-200 קילומטרים רבועים של טבע הררי המתנשא לגובה של 1,700 מטרים, מקום אידיאלי להליכה ולטיפוס בנופים יפהפיים.
העמודים הדוריים של מקדש אתנה באסוס צילום: יוסי אלוני
בדרך המובילה בתוך השמורה אל המקדש היה נדמה לרגע בתחושה, בריח ובאור האפלולי החודר מבעד לעצים המחטניים, שאנחנו צועדים בהרי ירושלים. אך פזילה ימינה גילתה שוב את הים המלווה אותנו אל הפסגה ובה המזבח, תחתיו נפרש נוף המטעים היורדים בהר ומשתלבים עם השדות המגיעים עד לקו החוף.
כדי לפייס את רוחם של כל האלים נסענו גם לבקר במקדש אתנה שבאסוס (Assos), הנמצא בראש ההר שעל מדרונו ניצבים בתי הכפר הציורי בראמקלה (Behramkale). בין דוכנים של עבודות יד ומזכרות בדרך אל המקדש מכרו נשים זקנות צרורות של עשבי מאכל ומרפא שנקטפו בעיר.
לרגלי ההר נמצאו כל השירותים שלהם נזקקה עיר יוונית: מרחצאות, גימנזיום ואמפיתיאטרון, ובראש ההר ניצב היהלום שבכתר – מקדש אתנה העדין, עמודיו עשויים שיש לבן בוהק והוא נחבא מאחורי מצודה עות'מנית כהה ומסיבית. הנוף הנשקף ממנה הציג שוב את הים במלוא הדרו. זה המקום האידיאלי לחכות לשקיעה עם הזוגות המתחבקים, אשר על פי המסופר גם אריסטו צפה בה, ולדעת שיש רק מעט שקיעות כאלה בעולם.
פנינה תיירותית ברמה בינלאומית
עיקולי הכביש המובילים מטה אל אסוס תחתית השוכנת לשפת המים אינם מתאימים לנהגים חדשים. בחודשי הקיץ ודאי מתנקזים לכאן יותר אנשים משהמקום יכול להכיל, אך בתקופה הקצרה שלפני העונה הבוערת המסעדות הרבות שסביב המרינה היפה אינן מלאות, והשולחנות הערוכים מחוץ למלון בוטיק נזליהאן (Nazlihan) הם מקום מושלם לארוחת צהריים מאוחרת. נזליהאן, השוכן בבניין ישן, הוא דוגמה לאופנת המלונות הקטנים בעלי אופי שהגיעה גם לכאן, ומעניקה חוויה רחוקה מאד מהתיירות הטורקית ההומה.
קן של חסידה בראש העמוד בכפר בדמלי צילום: יוסי אלוני
את החוויה הזאת חיפשנו גם באייבליק (Ayvalik), עיירת נמל המארחת בעיקר תיירים טורקים. מצאנו אותה במלון הבוטיק סיזמהאן (Sizma Han) הנחבא מאחורי הדואר המרכזי. המלון נפתח לפני כשנה בתוך בניין עתיק ששוחזר לחלוטין. התוצאה היא מלון חם וביתי ובו עשרה חדרים בקומה השנייה, אך אלה חשובים פחות ממרפסת המלון הבנויה על המים (אפשר לקפוץ ממנה ולשחות).
פגשנו שם את ג'עפר בוסקורט, אדריכל צמרת מאיסטנבול, ואת אשתו רוזמרי. "אין עוד מקום שקט כמו זה באייבליק", אמרה רוזמרי ושיבחה במיוחד את האוכל המוגש במקום, האופייני למטבח האיזורי עתיר עשבי תיבול שיש המחשיבים אותו לטוב ביותר בכל טורקיה. "כל האיזור האיגאי שונה", המשיכה ואמרה, "גם האנשים". בכך איששה את הרושם שקיבלנו מהחום, מהנועם ומקבלת האורחים ללא סייג של המקומות שבהם עצרנו.
בית זה, כרוב הבתים הישנים באייבליק, נבנה בסגנון המעיד על טעמם המשובח של תושביו הקודמים. העיר הייתה במקור מאוכלסת ביוונים, אך אלה עזבו בחילופי התושבים שנערכו לאחר נפילת האימפריה. כיום קשה לקבוע אם ימי הזוהר של אייבליק חלפו לבלי שוב, או שהיא עוד תהיה פנינה תיירותית ברמה בינלאומית.
איים של טעם טוב
נראה שבאיים שלחוף אייבליק כבר החליטו על האפשרות השנייה. אייבליק היא נקודת ההפלגה היחידה לאי היווני לסבוס (Lesbos), אך היא גם מתהדרת בקבוצת איים קטנה, כ- 20 במספר, במים הטורקיים. רק שניים מאיים אלה מיושבים, והעיקרי שבהם עדיין נושא שני שמות, טורקי ויווני, אליביי (Alibey) וג'ונדה (Cunda) בהתאמה.
מגזין טרוולר מגזין טרוולר
עד לפני 20 שנה הייתה התנועה אל האי רק באוניות, אבל מאז הוקמו במים הרדודים שני גשרים יבשתיים שהקלו את המעבר אל האי וממנו. עקב כך צצו באיים שכונות, וילות ובתי קיץ לרוב. עם זאת, העיר העתיקה של אליביי עדיין משדרת ניחוח של אי יווני טיפוסי.
לאורך הטיילת של אליביי שורת בתי הקפה והמסעדות מחכה לתיירים שיגיעו בקיץ. ברחובות הצדדיים נראית פעילות חרוצה של שיפוץ בתים: חנויות, מסעדות, פנסיונים ומלונות בוטיק העונים על הביקוש החדש. עצרנו לקפה בקונדיטוריה Kardeniz, שבה התנוסס שלט מאולתר ובו כתוב: Damla Sakizli Turk Kanvesi. הכוונה לקפה טורקי ולמאפים המכילים שרף אורנים שטיפוסיים למטבח האיזור.
ואכן הקפה שהוגש בלוויית צלחת עוגיות היה סמיך ביותר ובעל ניחוח מיוחד. "לפני 40 שנה כבר באו לכאן תיירים טורקים", הסביר מנהל בית הקפה. "אך רק ב-20 השנים האחרונות החלו לבקר תיירים זרים, בעיקר מגרמניה ומבריטניה". לא היה לו ספק שלאליביי צפוי עתיד תיירותי מזהיר, הרי אולפני הסרטים הטורקיים כבר גילו אותה. "צילמו כאן את הסרט 'יול ארקדסים", הוא סיפר בגאווה.
עזבנו בלב כבד את אייבליק, את הדרכים הצדדיות ואת הים, והמשכנו בכביש המהיר אל איזמיר, העיר השלישית בגודלה בטורקיה שיכולה להיות התחנה הסופית או תחנת היציאה של המסע הזה, בחוף האיגאי של טורקיה. העפנו מבט אחרון בעתיקות האיזור בברגמה (Bergama), ומיהרנו לכרך המודרני שם שוב קיבל אותנו הים בטיילת הנמתחת לאורך קילומטרים של המפרץ הרחב שבו העיר פרושה.
אוניות המשא שעגנו במפרץ המתינו לפרוק את מטענן בנמל של העיר השוקקת. בשעת השקיעה יצאו לטיילת גברים ונשים לבושים בחליפות עסקים, זוגות התגפפו על ספסליה, קבוצות בני עשרה גלשו בסקטבורד, דיליג'נסים עם סוסים המתינו לנוסעים, ובתי הקפה המשקיפים על הטיילת ועל הים התמלאו ככל שהשמש הנמיכה לכיוון המים.
משרד התיירות של טורקיה סייע בהכנת הכתבה
להזמנת גיליון טרוולר – היעדים הנבחרים של 2009 התקשרו: 03-7642122
נא להמתין לטעינת התגובות
