להעפיל אל הפסגה: טיול אתגרי בהרי הפונטוס
יואל אורן יצא לטיול אתגרי ששיאו היה בטיפוס לנקודה הגבוהה ביותר ברכס הרי הפונטוס בצפון טורקיה. בין שתייה בלתי נדלית של תה טורקי וריקוד עם המקומיים, הוא הצליח להעפיל לפסגה
ארול מזג לנו ראקי, הגרסה הטורקית לערק, ואמר: "מכל הקבוצה שלכם, יגיעו לפסגה אולי חמישה". הוא הצביע על כל אחד ואחד וצירף חוות דעת ציורית על סיכוייו לעמוד במאמץ הכרוך בהעפלה. למחרת, בשעה 5:00 לפנות בוקר, נראו מספר דמויות צועדות במעלה השביל. שעתיים לאחר מכן נפרש לעיניהם אחד המראות היפים ביותר שראו: אגם בצבע טורקיז, מאחוריו מעין תיאטרון של סלעים וולקנים אדומים מעוטרים בשלוגיות צחורות, ומעל הכול השמיים הכחולים.
"הגענו אל אגם הים המרהיב שבין אגמי הקרחונים ברכס כולו", הודעתי. כאן נפרדנו משניים מחברינו שבחרו לבלות את היום סביב האגם. המשכנו בהעפלה התלולה בעקבות פאתי, מדריך ההרים האלפיני שלנו. בשעה 11:30 הוא כינס אותנו ואמר: "בקצב הזה לא נגיע לפסגה. אנחנו הולכים לאט מדי ועלולים להיקלע לחשיכה. אם אתם רוצים להמשיך, שני אלה (מצביע על שני האיטיים שבחבורה) חייבים לפרוש כאן ולחזור לאגם. יחד איתם אין לנו סיכוי".
הדילמה הייתה קשה, אבל קיבלתי החלטה. "פאתי", עניתי לו, "We are Israeli animals. אתה לא מכיר את כח הרצון שלנו. תוביל אתה את שאר הקבוצה, ואני אקח אחריות על השניים האלה. ניפגש למעלה". הקבוצה יצאה ואנו בעקבותיהם. בשלב מסוים כבר קיוויתי שהצמד יוותר מרצונו, אבל הם פשוט המשיכו בכח הרצון בלבד. ארבעה צעדים, מנוחה קצרה. עוד חמישה צעדים ומספר נשימות. בשעה 13:30 הצבנו את רגלינו על הפסגה. "פאתי, The Israeli animals are on the summit", הודעתי בשמחה וסגרתי מעגל.
המראה היה מרהיב ושווה את המאמץ: הנוף נפרש לכל הכיוונים כאשר הים השחור בצפון ורכסי ההרים מסביב. המים בסיר שהבאנו כבר רתחו, והעברנו בינינו כוסיות של מרק אינסטנט ישראלי ללא הפסקה: מרק תירס, מרק אפונה, מרק ירקות, ולבסוף קפה. התחלנו לרדת. על גבול האור פגשנו בארול שנאלץ לאכול את כובעו.
היה זה שיאו של הטרק שלנו לקצ'קר. הטיול התחיל בעיר ארזורום, בירת מזרח טורקיה, אליה הגענו אחר הצהריים וניצלנו את הזמן להיכרות ראשונית עם התרבות הטורקית. טורקיה מוגדרת כמדינה מוסלמית חילונית, אך דת האיסלאם במזרח הארץ חזקה יותר למראה ושכיח לפגוש נשים רעולות
לפני מאות בשנים הגיעו לכאן מהמזרח הסלג'וקים (ששלטו גם בארץ תקופת מה) והביאו עימם תרבות מפוארת שהותירה את רישומה במוסדות הלימוד, הדת, הרפואה והסעד – שמבניהם עדיין עומדים כעדות דוממת. ארזורום מפורסמת גם ב"אולטו טאשי", אבן וולקנית שחורה וקלת משקל להפליא המשמשת לייצור תכשיטים ומסבחות. כאן גם המקום להכיר את ה"ברדק צ'אי" – ספל התה, המשקה הלאומי הבלתי מעורער, שלווה אותנו גם לפסגות הגבוהות ביותר.
מארזורום נסענו דרך עמק נהר הטורטום הזורם בתוך קניון אדיר קירות והגענו לכפר נידח. במרכז הכפר הופתענו לגלות שרידים מפוארים של כנסייה בת 1,000 שנה, עת היה האיזור בתחום שלטון הממלכה הגרוזינית. בכפר קיבלו אותנו התושבים מסבירי הפנים בחיוכים, וגילינו כי שיטוט בין בתי הכפר הוא חוויה בפני עצמה. הבתים הם דו קומתיים, ובעוד שבקומה העליונה חיה המשפחה, בקומה התחתונה מתגוררת לה פרה. עצי צפצפה גבוהים צומחים מכל עבר ובפינה מכולת המגישה ברדק צ'אי.
המשכנו לנסוע והגענו אל נהר ברהל, ערוץ הדבש עימו המשכנו בדרך עפר וברגל עד מקורותיו בקרחונים הנמסים. בדרך עצרנו לארוחת דגי פורל בתנור – המאכל האולטימטיבי בהרי הקצ'קר. כשהגענו לכפר ברהל התמקמנו בפנסיון המקסים "מרסיס" (על שם אחת הפסגות ברכס). זהו בניין ציורי, תלת קומתי, הבנוי על שפת הנהר ובלב היער. הוא בנוי בשילוב עץ, חומר הגלם הנפוץ כאן ביותר, ומשולחן האוכל הממוקם במרפסת נפרש נוף משגע.
ליד החניה גדל עץ דובדבן גבה קומה שפירותיו פיתו אותנו לטפס על גג ה"דולמוש" (הטרנזיט בו נסענו) על מנת לקטפם. את הציוד שהורדנו מגגון הרכב העלנו לקומה השלישית במעין אומגה המתוחה בין החניה לפנסיון. לאחר זמן מה הגיע הזמן לחלץ עצמות, והחלטנו לצאת להליכה רגלית במעלה היער. באחד העיקולים התגלה לעינינו הכפר קיליון, והופתענו לשמוע צלילי מוזיקה.
כמו מוקסמים צעדנו בעקבותיה, עד שגילינו מעגל "דבקה" של אנשים, שחלקם היה לבוש בחליפות וחלקם בבגדי עבודה. במרכז המעגל היה המרקיד שאחז בידיו חמת חלילים מקומי הנקרא טולום, שאת צליליו שמענו למרחוק. ליד המעגל הסתבר לנו ששתי אחיות מהכפר צפויות היו להינשא באותו הערב, והשמחה הייתה רבה. הצטרפנו למעגל החוגגים ולמשך מספר דקות התרחש חיבור תרבותי מעניין.
למחרת ערכנו טיול של יום שלם אל הר ששת האצבעות, והגענו אל הראשון מבין אגמי הקרחונים שעוד היינו צפויים לפגוש, ואחד היפים שבהם. הגובה היה 2,800 מטרים מעל פני הים, ואילו את יער הערערים הארזיים עזבנו 800 מטרים מתחתינו. כאן, באחו ירוק מעוטר בשיחי רודודנדרון ובפריחה אלפינית יפהפייה, בילינו את זמננו. לקראת שעות אחר הצהריים חזרנו לכפר, עלינו על הדולמוש ונסענו במעלה הברהל עד שנגמרה דרך העפר. או-אז הגענו אל נקודת היישוב האחרונה לפני פסגת הקצ'קר.
שלושה ימים ערך הטיפוס לפסגה וחזרה. ארול דאג שנאכל טוב גם בשטח והמיס את ליבנו בראקי. קומקום התה לא מש מהכירה הניידת וברדקי הצ'אי הוגשו בשרשרת. ישנו באהלים אלפיניים דו שכבתיים שהגנו מרוחות הערב. הציוד הגיע למחנה על גבי פרדות חרוצות.
ביום שאחרי חצינו את קו הרכס. הפונטוס מקביל לים השחור מדרום ויוצר אפקט של "צל-גשם": מדרום לרכס 900 מ"מ גשם ושלג בשנה. מצפון – 2,500 מ"מ. הנוף היה מיסטי לחלוטין: פרחי ענק, נהרות שוצפים וערפל שטיפס בנחישות מהים השחור אל ההרים. במורד המתין לנו כפר הנופש איידר עם מלון מזמין וחמאם עם בריכה גדולה שניזונה ממעיינות חמים וטמפרטורת המים שלה כ-45 מעלות.
למחרת נרגענו מהטרק בטיול נינוח בין נחלי ומפלי האיזור ושדות התה האינסופיים. יום לאחר מכן חלקנו נסיעה ארוכה אל מנזר סומלה החצוב בקורות קניון סלעי. המנזר נמצא בסביבה מיוערת, נחל זורם מתחתיו וערפל כמעט תמידי עוטף אותו. בסופו של דבר, לאחר תשעה ימים נהדרים נאלצנו להיפרד מהנופים, מהמדריך הטורקי פאתי ומברדק הצ'אי, לעלות למטוס בנמל התעופה של העיר טרבזון ולטוס הביתה.
הכותב הוא מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
