רומנטיקה הררית: ירח דבש בקצ'קאר
כוס צ'אי בכפר נידח, בישול על גזיה, לגונות כחולות ונוף מהמם. כך בילו טל שגיא ובעז דימנד את ירח הדבש שלהם בטורקיה
לקחנו טיסה לאיסטנבול, ומשם טיסת המשך לצפון-מזרח טורקיה, לטראבזון (TRABZON) שלחוף הים השחור. טראבזון היא עיר נמל חביבה, ויש גם מה לראות בה, אך בשבילנו היא הייתה רק נקודת מעבר. להרי הקצ'קאר הגענו באמצעי התחבורה היחיד שיעמוד לרשותנו בשבוע וחצי הקרובים - דולמוש, מונית שירות טורקית. אחרי טיפוס של 1,300 מטר בהרים הגענו ליעד הראשון שלנו - כפר הנופש איידר ,(AYDER) שממוקם על המדרונות הצפוניים של הרי הקצ'קאר.
בשנייה שירדנו מהדולמוש, הרגשנו שהגענו לעולם אחר: אוויר צונן ונקי, הרים ירוקים, בקתות עץ על צלע ההר, שמהארובות שלהן עולה עשן תנורים. הכפר הזה הכניס אותנו בן רגע לאווירה שחיפשנו. יש בו רחוב ראשי אחד באורך קילומטר, שממנו נשקף נוף חורפי קסום ושליו. התושבים הולכים לאט וברוגע בין בתי העסק והפנסיונים. באמצע הרחוב ראינו את בני שבט המשין רוקדים ריקוד מסורתי לצלילי חלילן. הריקוד שלהם הזכיר קצת צעד תימני. החיוך לא ירד לנו מהפנים גם כשהתמקמנו באחד מהפנסיונים בכפר 70) לירות לזוג,( שם בילינו את הלילה.
נקודת הפתיחה של הטרק הראשון שלנו היא הכפר יוקרי קברון ,(KAVRON YUKARI) שאליו הגענו בנסיעה בת 45 דקות בדולמוש 10) לירות לאדם,( בדרך חתחתים מיוערת ופסטורלית. הכפר הקטן והשומם נמצא בין הגבעות הירוקות והמפלים השוצפים של הרי הקצ'קאר. בקתות נמוכות וצפופות על
צלע הר, בנויות מעץ ואבנים. אין כבישים, מדרכות או תאורת רחוב, וכשיורד החושך אי אפשר לראות כלום. במקום שורר רוב הזמן ערפל, כך שניתן לראות רק למרחק של מטר אחד קדימה. לא שמענו קולות של אנשים, מכוניות או חיות, רק את שכשוך פלגי המים. התושבים, כך נראה, העדיפו להסתגר בבתים ולהתגונן מפני הקור העז. מדי פעם ראינו פרה מסתובבת בין הבקתות.
ניסינו להבין איך האנשים האלה מצליחים לנהל אורח חיים נורמלי במקום המבודד הזה. נזכרנו שאין לנו לחם טרי לארוחת הבוקר של מחר, ותוך כדי חיפוש אחרי מאפייה נכנסנו לבקתה בקצה ההר שדלתה הייתה פתוחה. בפנים ראינו 30 גברים יושבים סביב שולחנות עגולים, משחקים קלפים, מדברים בקולי קולות ושותים צ'אי. התיישבנו
מאותו רגע הבנו שהצ'אי הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הכפריים באזור הזה של טורקיה. הגברים ישבו שם שעות, כל אחד מול כוסית קטנה של תה מריר. במרכז השולחן עמד כלי מלא בקוביות סוכר. הם לא הזמינו שום דבר לאכול או כל משקה אחר, רק צ'אי. הזמנו לעצמנו גם כוס צ'אי וגם מאפה תוצרת בית. אחרי כמה שלוקים, לא הצלחנו להחליט אם הצ'אי יעביר לנו את הטעם של המאפה הלא טרי, או שהמאפה יעביר לנו את הטעם המריר של התה. בכל אופן, למדנו שכדי להשתלב בתרבות של המקומיים, עוד נמצא את עצמנו מול הרבה כוסיות של צ'אי, אז כדאי שנתחיל להתרגל אליו.
למחרת יצאנו לטרק הראשון שלנו. אחרי שאתמול הענן שהתמקם מעל הכפר גרם לנו לדאגה, בבוקר השמים כבר היו בהירים והראות הייתה מצוינת. בשש בבוקר העמסנו את הציוד על פרדה, וקבענו עם המוביל שלה שניפגש בסוף היום ביעד הסופי שלנו. התחלנו לטפס במעלה ההרים במטרה לחצות את קו הרכס, ה"פאס."
הדרכים בקצ'קאר לא מסומנות, ויש מקומות שבהם קשה להבין איפה בדיוק הדרך עוברת. ביום הראשון לקחנו מדריך שיוביל אותנו. שמענו על מטיילים שיום לפני כן ניסו לחצות לבד את הפאס, ונאלצו להזעיק חילוץ. אנחנו לא רצינו להסתכן, העדפנו לטייל רגועים.
התחלנו לטפס במעלה הנהר לכיוון מעבר ההרים נאלטלמה. הנוף מדהים. ההרים הירוקים הקיפו אותנו מכל כיוון, ועליהם הייתה פריחה צבעונית. מדי פעם מילאנו את הבקבוקים במי המפלים. בכל עיקול התגלה בפנינו שטח שונה ומפתיע. בשלב מסוים של הדרך התגלתה בפנינו קארה דניז, לגונה עם מים כחולים וצלולים, שההרים השתקפו בהם כמו במראה. אחרי עוד כמה לגונות כאלה, הנוף הפך להיות מסולע ומנוקד בשאריות קרח, ולאחר חציית הפאס הוא חזר להיות ירוק ושוצף מים. תשע שעות ההליכה האלה היו אחד הטיולים הכי כיפים שהיינו בהם.
בשעה 15:00 הגענו לעיירה אולגונלר .(OLGUNLAR) מצאנו פנסיון נחמד, קנינו קצת מצרכים במכולת של הכפר, והסתובבנו באזור הנהר כדי לחפש מקום יפה שנוכל לבשל בו ארוחת ערב ולהכין קפה. מצאנו מקום יפהפה ושליו שצופה אל ההרים, הבתים והנהר שעובר בכפר. הכנו לנו ארוחת ערב קונטיננטלית - ביצה, סלט, כיכר לחם טרייה, גבינות ומיץ תפוזים. מושלם.
מזג האוויר בהרי הקצ'קאר הוא הפכפך מאוד, ואת זה למדנו ביום הזה על בשרנו. הבוקר דווקא התחיל בצורה אופטימית: אחרי שהשארנו חלק מהציוד בפנסיון (אליו נשוב כעבור יומיים) ולקחנו איתנו רק אוהל, שקי שינה, ערכת בישול ועוד מספר פריטים הכרחיים, התחלנו לעלות לכיוון אתר הקמפינג דילברדוזו ,(DILBERDUZU) שממנו עולים לפסגת הקצ'קאר. זוהי הליכה שנמשכת ארבע שעות לכיוון פסגות ההרים, במהלכה טיפסנו 500 מטר.
כשהתחלנו ללכת השמים היו בהירים ומזג האוויר נאה, אבל באמצע הדרך התקבצו עננים, גשם התחיל לרדת והטמפרטורות צנחו. אחרי חצי שעה הגשם פסק והשמש זרחה, אבל לקראת אחר הצהריים הרוח והקור גברו, והיינו חייבים לפתוח את האוהל ושקי השינה כדי להתחמם איכשהו. כשהתחיל להחשיך נעשה קר יותר ויותר, אבל היינו רעבים, והחלטנו, למרות הקור, לצאת ולבשל ארוחת ערב. סידרנו חומת אבנים סביב הגזייה כדי לחסום את הרוח, ובישלנו פסטה ברוטב עגבניות. טיגנו בצל על מחבת, הוספנו עגבניות טריות חתוכות, קצת תבלינים וזהו. יצא מעולה.
אחרי לילה מקפיא באוהל, טיפסנו שעתיים בהרים כדי לראות את הדניז גולו ,(DENIZ GOLU) לגונה מדהימה ביופיה, בצבע טורקיז, תחומה בהרים עם שאריות שלג מהחורף האחרון. העלייה ללגונה תלולה, והנוף שמלווה אותה נראה כמו תמונה פסטורלית של מרחב הרים אינסופי. כשסוף סוף הגענו הכנו ארוחת בוקר, ישבנו על סלע כשפנינו מופנות להשתקפות שלנו במי הלגונה, וחשבנו שכל כך כיף לנו עכשיו. הרגשנו שנבראנו זה בשביל זה.
עלייה של רבע שעה לכיוון פסגת הקצ'קאר חשפה בפנינו לגונה יפהפייה נוספת, ותצפית לכיוון גיאורגיה ואיראן. חזרנו לאתר הקמפינג, לקחנו את האוהל ושאר הציוד ושבנו לאולגונלר. בערב הקמנו אוהל בלוקיישן המעולה שבו אכלנו שלשום את ארוחת הערב, ובישלנו לעצמנו אוכל ותה חם. כיוונו שעון לארבע וחצי בבוקר. רצינו להספיק לתפוס את הדולמוש, שיוצא - כך נאמר לנו - בחמש וחצי, אל העיירה הסמוכה, יאילאלאר .(YAYLALAR)
איזה באסה. אחרי שהגענו לנקודת היציאה של הדולמוש בדיוק בזמן, התברר שהטעו אותנו אתמול, ושהדולמוש עזב כבר בשעה חמש. ידענו שזה היה הדולמוש היחיד שיוצא באותו יום מהעיירה. הפתרון היחיד היה ללכת ברגל שלושה קילומטרים עד ליאילאלאר, עם כל הציוד על הגב. היעד הסופי שלנו היה העיירה בארהל.
הדרך הייתה יפהפייה, וכמעט הצלחנו לשכוח שאנחנו מסתובבים עם כל הציוד על הגב. אבל רק כמעט - התיקים שקלו קרוב ל20- קילו. כשהגענו לעיירה התברר, אחרי בירור קצר עם המקומיים, שאין יותר דולמושים שיוצאים היום, ואנחנו כנראה נצטרך לעשות פה את הלילה, ולחכות להסעה שתצא רק למחרת בבוקר.
שכרנו חושה, שנראתה יותר כמו צימר, עם שירותים ומקלחת חמה. אחרי שלושה ימים רצופים של טרקים, בלי שירותים ומקלחת, מסריחים משכבות של קרם הגנה ואלתוש, הלכנו להתקלח, והתלהבנו מזה שהמים החמים לא נגמרים. זה בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו. בישלנו לנו ארוחת בוקר מושקעת, והתיישבנו במרפסת לאכול. באותו רגע, אף אחד לא היה יכול לשכנע אותנו שיש משהו יותר טוב מההרגשה הזו.
במרחק של שעה הליכה מיאילאלאר, במעלה ההר, מצוי הכפר הנידח קארה מולה ,(KARA MOLLA) שכמו שאר הכפרים שביקרנו בהם עד עכשיו, גם האותנטיות שלו תיעלם קרוב לוודאי בשנים הקרובות. טיפסנו לכפר. המראה הבתולי של הבתים והחצרות הקטנות שבה את לבנו. אף על פי שיש לתושבים תשתית לכבלים, לא נראה שהקדמה או משהו ממנה חלחלו לתודעתם. כל המבנים בכפר נעשו מעץ, אבן וחומרים הנמצאים בשטח הכפר, בעבודת יד גסה ואותנטית. הנשים יושבות מחוץ לבתים, מקשקשות, סורגות ודואגות לטיפול בבית ובמשפחה, בזמן שהגברים עסוקים ברעיית צאן ובקר, וילדים בני כל הגילים מתרוצצים בין הבתים. חשנו שהם לא מרגישים בנוח עם הנוכחות שלנו ושל המצלמה שהחזקנו ביד.
הלכנו לישון לקול זרימת מי הנהר מתחת לחושה שלנו, שגרם לנו לתחושה נעימה שבחוץ קר וגשום, ושכדאי להישאר ולהתכרבל פה עוד קצת. היינו מאושרים שפספסנו את הדולמוש של אתמול בבוקר. מהדברים האלה
לא יכול לצאת משהו רע, במיוחד כשאנחנו מטיילים ביחד, בראש נקי, בלי התחייבויות לאף אחד ובלי חשיבות לזמן. הדבר המהותי היחיד שהעסיק אותנו בטיול היה מה נאכל ואיפה נישן. כל השאר כבר היה ברור לנו מראש. ידענו שניהנה, כי אנחנו בחופשה עכשיו, אנחנו מטיילים, עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות, יש לנו זה את זה, וזהו. מה צריך יותר? כל השאר זה רק אקסטרות.
גם אצל המקומיים זמן הוא לא פונקציה. כשהם אומרים לנו שעה, הם לא באמת רוצים שנתפוס אותם במילה. הנה סיפור קטן שיכול להמחיש את מושג הזמן אצל תושבי האזור. ביום המחרת קמנו מוקדם בבוקר, וראינו שהדולמוש ליוסופלי הגיע ומחכה בחניה. ידענו שהוא לא יתחיל בנסיעה לפני שהוא יתמלא באנשים - זה שאתה תייר ורוצה להספיק לראות דברים לא מעניין כאן אף אחד. בינתיים התיישבנו על כוס צ'אי במרכז הכפר, עם הפנים לדולמוש, וחיכינו שהנהג יבין שכנראה לא יבואו עוד אנשים, וכדאי כבר להתחיל בנסיעה. אחרי חצי שעה החלטנו להיכנס לדולמוש, אולי הנהג יבין את הרמז ויזדרז קצת. איך שנכנסנו, הנהג ושאר הנוסעים שחיכו באו אחרינו והתחלנו לנסוע. היינו נבוכים: הבנו שכל הזמן הזה הם בעצם חיכו רק לנו. חשבנו שזה סיפור מצחיק, שממצה את הלך הרוח הכללי של המקום הזה ושל האנשים שחיים פה.
בטיול עם אופי כזה, לביחד יש משמעות חזקה מאוד. אל מול הנוף והתרבות הזרה, תחושת המסירות והטוטליות מתעצמת. ההרגשה הזו ממכרת. הרגשנו שהכל סובב סביבנו, רק אנחנו מול כל טורקיה. נמצאים 24 שעות ביממה ביחד, אין מפלט, והאמת היא שגם אין רצון לאחד כזה. עושים הכל ביחד ואחד בשביל השנייה. מדהים כמה עוד אפשר ללמוד על בן אדם אחרי 14 שנים ביחד.
ביוסופלי (YUSUFELI) הייתה לנו אכזבה. רצינו לעשות ראפטינג, והבטיחו לנו שבנהר הצ'ורוה הגועש תהיה לנו חוויית אקסטרים בלתי נשכחת. כשהגענו לעיירה התברר שהעונה הסתיימה לפני שבועיים, ולא מצאנו אף אחד שיהיה מוכן להוריד שני אנשים עם סירה לנהר. הזכרנו לעצמנו שבטיול הזה כל דבר קורה לטובה. נכנסנו למאפייה, קנינו כיכר לחם טרייה שהרגע יצאה מהתנור, קנינו ירקות, ביצים וגבינת שמנת, ועשינו לנו ארוחת בוקר גדולה ומפנקת במיוחד. ארוחות הבוקר בטיול הן אליפות! אמרנו שאנחנו חייבים להפוך אותן להרגל גם אחרי שנחזור הביתה.
המשכנו את הטיול לכיוון טראבזון, העיר שנחתנו בה כשהיינו בדרכנו להרים. לקחנו סיור מאורגן מטראבזון לסומלה (SUMELA) על מנת לבקר במנזר יווני אורתודוכסי על שמה של מריה הקדושה, הממוקם בין מצוקים מיוערים ונחלי מים. בשובנו לעיר הסתובבנו בכיכר אתאטורק אלאני (ATATURK ALANI) ב"גינת התה," כזו שיש בכל עיר, זו שעשרות גברים יושבים בה מול כוסיות צ'אי. הם לא עושים שום דבר מיוחד. הם באו הנה כדי להישאר, פשוט להיות. הכיכר הזאת שוקקת חיים בכל שעות היום. היא מוקפת בחנויות, מסעדות ותחבורה ציבורית. בכלל, העיר הזו לא עוצרת לרגע. בכל מקום שזורקים אליו את המבט, יש ים של אנשים. זהו ניגוד חריף לכפרים השוממים בהם ביקרנו בימים האחרונים.
טורקיה היא מדינה ענקית, ואפשר לתור אותה בכל סגנונות הטיול. אנחנו בחרנו לראות את הצד הכפרי והפראי של המדינה. במרחק קצר מהבית ראינו נופים מרהיבים, תרבות מסורתית מיוחדת, אתרים היסטוריים, ואנשים חמים וטובי לב, שרק רוצים לחיות בשקט את חייהם. והיינו ביחד. זה הכי חשוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
