קארמה נגד קארמה: זוגיות רוחנית, פרק רביעי
אנחנו מותנים להגיב בכעס על כעס, בצעקה על צעקה, בטינה על טינה. אפילו למען השלום אנחנו מנהלים מלחמות. כך אנחנו מייצרים קארמה של כעסים, הפוגעת בכל מישורי החיים וקובעת את מידת האושר או הסבל בחיינו האישיים
מאסטר שאנטידווה, נסיך הבודהיסטוות, חכם גדול בן המאה השמינית, אומר שהכעס הוא העוולה הכי גדולה והאויב הכי גדול שלנו. הוא פוגע בבריאותנו, הוא מרחיק מאיתנו אנשים, הוא הורג אותנו כל הזמן. שומה עלינו ללמוד לחסל את הכעס מקרבנו.
"אל תארוב למפלתם" הוא הפסוק הבא שנדון בו, מתוך חיבורו בן 800 השנה של גשה צ'קווה, המורה הטיבטי הגדול, שממנו אנו שואבים כעת השראה לזוגיות הרוחנית. דרך אחת נפלאה לתרגל פסוק זה שאובה מתוך הקוד המוסרי של הנזירים הבודהיסטיים, וכן מהקוד המוסרי של הבודהיסטוות. בדרך זו אנו מתרגלים אי השבת ביקורת על ביקורת, כעס על כעס או מכה על מכה.
ואמנם, יש המנסים לתרגל כך, ואז באים ואומרים: "אני מנסה להתגבר על הכעס, מנסה להדחיק אותו, אבל הוא נצבר, ואחר כך מתפרץ". אנחנו שותקים ולא פותחים את הפה, אך במקביל יושבים לנו בשקט, במארב, שומרים חשבון, מחכים לרגע הנכון.
התוצאה היא שאנחנו מתהלכים עם טינה בלב, ופעמים רבות אפילו לא זוכרים מה היה הטריגר שבכלל גרם לצבירת החשבון. וגם כאשר אנחנו לא זוכרים מה קרה אנחנו נותרים עם תחושה לא נעימה, לא נוחה; איננו מסוגלים להצביע באופן הגיוני על משהו שגרם לחשבון. אנו מתהלכים עם טינה, ומחפשים קולב להלביש אותה עליו.
במרבית המקרים, לאחר אינטראקציה לא נעימה, עובר זמן מה מהרגע שהכעס משופעל, ובסופו של דבר אנו מתרצים: מצב הרוח משתנה, ושוב אנו מוכנים ליהנות יחד מסרט טוב. זה יכול להימשך שבוע או שלושה ימים, ואולי שעות אחדות: התהליך הוא אישי, אבל אנחנו יודעים שהרגע הזה יגיע. אז למה לבלות את כל הזמן הזה בהלך רוח עוין וברטינה? ואם כך, הרי שאנו יכולים להחליט באופן מודע לקצר את פרק הזמן עד לרגע שבו נהיה מוכנים לזנוח את הטינה. אולי נוכל להסתפק ברטינה של יומיים במקום שלושה?
למה לעשות זאת? בגלל הקארמה. על פי הטקסטים של החוכמה העתיקה, כל שנייה של טינה צוברת 65 רישומים קארמתיים מנטליים של טינה. כל אלה, לכשיבשילו, יחזירו אלינו בדיוק את אותם הדברים ששוב יגרמו לנו להתרגז: הם יכפו עלינו לקצור את פריו של כל רגע של כעס.
אז אם אנחנו מבינים את כל זה, נוכל בהדרגה לקצר את זמן הדגירה על הטינה. אנחנו אפילו יכולים ללמוד לוותר עליה מייד ברגע שזה כואב: באותו הרגע אנו מפסיקים להאמין לסיפור שיש לנו על בני זוגנו, סיפור שמאמלל הן אותנו והן אותם.
חשוב גם לזכור שהקארמה לא רק מחוללת תוצאה שדומה באופייה
אדם שמבין את התהליך הזה יעשה כל מאמץ לקצר את משך כעסו, למתן את עוצמתו, ולבסוף לחסל אותו לחלוטין. תוכלו לדמיין מעין שעון מעורר שמזכיר לכם: "אוקיי! עברו 12 שעות, גמרנו! אני מפסיק לכעוס". כי ממילא, בסופו של דבר, תפסיקו.
ואחר כך נכוון אותו על 10 שעות, כי למה לסבול שעתיים נוספות? והרי זה רק אנחנו שסובלים כל עוד אנו במצב של נטירת טינה. ואם כבר מתחילים להשתכלל בזה, ניתן ללמוד להמשיך ולקצר את פרק הזמן. למה 10 שעות? למה לא שעה? למה לא דקה? למה לא לרדת מזה מייד? למה בכלל להיכנס למצב של נטירת טינה?
אז זהו התרגול, וכמובן הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות. ההרגלים שלנו מושרשים מאוד עמוק. אבל חישבו על הברכה שיכולה לצמוח מזה שאינכם נאלצים עוד להקדיש מקום בתודעתכם לטינה. כמה מקום זה מפנה? כמה חדווה יכולה למלא את מקום הכעס? כמה יצירתיות יכולה להיכנס לשם? זה מפנה המון זמן בחיים.
יש בעיה קשה מאד עם נטירת הטינה: היא הורגת אותנו. כל רגע של טינה חונק את ערוצי האנרגיה הפנימיים שלנו, ועל כן חונק את אנרגיית החיים שלנו. מבחינה קארמתית, ברגע שבני זוגנו אמרו או עשו משהו שלא נראה לנו, הרי שגם אם לא פתחנו את הפה, אבל התחלנו, ברקע, לתכנן את רגע הנקמה - הלך המחשבה הזה לא יאפשר לנו להיפטר מן הבעיה, ובני זוגנו ימשיכו לנהוג בדיוק כמו קודם. ואילו אנו זורעים בכך זרעים שיבשילו לבסוף לכדי פירות הבאושים של הדבר הבלתי רצוי.
אז התהליך הזה לחלוטין לא עובד, אלא שאנחנו מורגלים בו, מימים ימימה. יתרה מכך, כשכבר מגיע הרגע ואנו סופסוף מביעים בפני בני זוגנו את מורת רוחנו, הם לא מבינים על מה אנחנו בכלל מדברים. הם לא מקשרים כלל בין הטענה לבין מה שהתרחש, ובוודאי לא לומדים את הלקח שאנו מצפים שהם ילמדו. הם קולטים רק את הכעס, את תחושת הקושי שמייצרים החיים איתנו בצוותא, וחווים אותנו כבני זוג בלתי נסבלים. ולמרות שלאורך כל הדרך התהליך הזה לא עובד, בכל זאת אנחנו שבים אליו, לנצח שבויים במעגל טרגי של סבל.
הקוסמולוגיה הבודהיסטית מתארת יקום המורכב מאלפי גלקסיות, שבכל אחת מהן אלפי פלנטות מיושבות. אבל גם אם נסתפק רק בפלנטה שלנו, הרי שהתקיימה בה תרבות אנושית לאורך 50 אלף שנים, מתוכן מתועדות כ-5,000 בהיסטוריה הכתובה. זה אומר שיש מאחורינו רבבות שנים של ציביליזציה, לאורכה אנשים מורגלים להגיב באלימות על אלימות, כפי שהוזכר כבר במקורות: "עין תחת עין, שן תחת שן". ההרגל מאד עמוק, ולכן גם מאד קשה לשרש אותו.
בפרק הראשון בסדרה זו סיפרנו על היוגים הפרועים של מסורת הלו-ג'ונג, שהיו לעתים שורפים את בתיהם של אנשים אם חשבו שאחיזתם ברכוש מעכבת את דרכם הרוחנית. אלא שאין כל צורך לשרוף בתים. צריך לשרוף את הפיוזים של הטינה, להבין שתגובה עוינת היא הרגל מנטלי שמושרש מאד עמוק, והוא לחלוטין לא עובד.
למעשה, נוכל לומר בבטחה שהרגל זה, הכולל תגובה של כעס על כעס, ביקורת על ביקורת, צעקה על צעקה ומכה על מכה - מאמלל אותנו. אנו מותנים להגיב באיבה ובכעס על מה שלא נראה לנו או לא נעים לנו. אפילו אלו מאיתנו שכמהים לשלום - הולכים ו"נלחמים" עליו, עושים מחאות מלאות בזעם כנגד מלחמה. התרבות שלנו מאמינה ככה. כך אנחנו פועלים בזירה המדינית, ואנחנו משתמשים באותן התגובות בתוך הזוגיות שלנו, בבית, בכל מקום.
הבעיה היא שעל פי החוק הקארמתי שמושל בעולמנו, אלימות מביאה עמה אלימות, שמחוללת הרבה יותר אלימות. הבנה עמוקה של חוקיות זו תביא לסלידה מהמצבים שבהם אנחנו נוטרים איבה ומטפחים טינה.
ישנם סימנים שמאפשרים לנו להבחין מתי אנו נוטרים טינה. אחד מהם יהיה כשאתם בטוחים שרק אתם צודקים. זה צריך להעיר את תשומת לבכם לכך שהלך רוח שלילי הולך ומתפתח: בכל פעם שאתם שופטים מישהו, אתם יוצרים קרקע פורייה לרגשות שליליים שיבואו בעקבות השפיטה.
בסופו של דבר יגיע היום שבו נשכח מה כל אחד אמר לנו או עשה לנו, אבל הקארמות שאספנו באמצעות התגובה הטבעית והשגויה שלנו מלוות אותנו באשר נלך. אלה קובעות את איכות חיינו ואת מידת האושר או הסבל בחיינו, זמן רב לאחר שהאירועים שהניעו תגובות אלו נשכחו.
נניח שיש למישהו חלום שבו יש לו ילד, והילד מת בחלום. ויש צער וסבל רבים. האדם מתעורר מן החלום עם תחושה של כאב גדול על אובדן – וכל זה בזמן שלא היה כל ילד ולא היה כל מוות. הכול היה חלום, אבל הכאב מלווה אותו, מרגיש ממשי. הכאב הזה הוא הקארמה שזרענו, למשל כשהגבנו בפגיעה על פגיעה. מזמן שכחנו את נסיבות המקרה, שאולי התרחש לפני מאה שנה, אבל הנזק הקארמתי שנגרם נסחב איתנו, ואנחנו כואבים.
אם תצליחו באימון זה של חיסול הטינה והכעס, הרי שאז אתם מתחילים לחסל את הסבל בחייכם. בהדרגה יפחתו הפגיעות, ולבסוף אף יחדלו לחלוטין, כי אתם מפסיקים לזרוע את הזרעים שיצמיחו אותן. אם חיסלתם את כל זרעי האלימות בלבכם - עולמכם ייְרגע. לא תהיה בו עוד אלימות ולא יהיו עוד אויבים שבאים להתקיף אתכם, שכן אויבים אלו נולדים בלבנו - מתגובתנו לבן או לבת הזוג שאומרים משהו לא נעים, או שאינם מפנים את הכלים מהשולחן.
אסיים בפסוק ידוע מתוך היוגה סוטרה של מאסטר פטנג'אלי:
והיה אם תהיה דרכךָ,
לעולם בזולת לא לפגוע,
אזי במקום שבו תמצֵא,
יחדל כל עימות וסכסוך.
הקלטות וחומרים נוספים מלימודה של לאמה דבורה ניתן למצוא באתר קלאסיקה בודהיסטיתבישראל, ובאתר זוגיות רוחנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
