חמים וטעים: ארוחה עם הילדים במסעדת לילית
מסעדת לילית בתל אביב היא הוכחה ניצחת לכך שעסק כלכלי מצליח יכול להצטיין גם בתרומה לחברה. צבי גילת הגיע עם שני ילדים, שהתאכזבו לשמוע שאזל הצ'יפס. והרי איך אפשר לאכול שניצל בלי צ'יפס? המבוגרים, אגב, גם רוו נחת מהאוכל וגם מירקו את המצפון
לאכול טוב ולתרום לחברה. לילית צילום רובי קסטרו
ילדים הם אנשים קטנים, סקרנים ומרובי אינטרסים. אנחנו שוכחים את העובדה הזו, בדרך כלל, וצמודים לדעות הקדומות שלנו (ילדים אוכלים נקניקיות, שניצל או פסטה) כשמדובר באוכל. זכור לי שכשילדיי היו קטנים לקחתי אותם למסעדה רומנית ביפו.
הקטן, עיניו ניצתו כשראה בתפריט מנה של מוח. "מוח,“? אמרה המלצרית האמהית בדאגה, "זה לא אוכל בשביל ילד בן .9 אני לא יודעת אם הילד יאהב את זה. אולי אתה רוצה שניצל, חמודי? יש קבב טוב.“ "מוח,“ הוא ענה, "אני רוצה מוח. איך זה נראה.“? תיאורה נועד להניא אותו מרצונו המקורי. "לא כולם אוהבים את הריח,“ היא אמרה לו, "זה רך כזה.“...
התיאור רק הגביר את תשוקתו, וכשהצצתי בו לועס את המעדן, הוא נראה שבע רצון אף יותר. הסיבה התבררה למחרת בבוקר, כשהסעתי את הקניבל הקטן לבית הספר. מבעד לחלון הפתוח של המכונית זעק לחבריו המתגודדים ליד השער "אכלתי אתמול מוח של פרה.“! לכמה שעות הוא הפך לגיבור היום.
הגעתי למסעדה בחברת נ‘ שהביאה איתה לארוחה את בנה ז,‘ טיפוס אינטליגנטי, אסרטיבי והיפראקטיבי, ובת זוגו. בת הזוג שלו הביאה איתה את שוליק, בובת צמר דמוית שועל. "מה שוליק אוהב לאכול,“? ניסיתי להתחכם. "שוליק צמחוני,“ עידכנה אותי.
שני הילדים היו חריגים בנוף האנושי של מסעדת לילית. עורכי דין מעונבים שסיימו את עבודתם בבית המשפט הסמוך והיי-טקיסטים צעירים (או סוכני נדל“ן, לך תדע) מהמשרדים המהודרים הסמוכים מילאו עד אפס מקום את אולם הסועדים האלגנטי בבית אסיה שבתל אביב, חלקם על הלפטופים, זמנם קצר וקצב חייהם מהיר.
אם רק היה נשאר עוד צ'יפס צילום: רובי קסטרו
אין כמו עבודה במסעדה כדי להתוודע למושגים כמו עמידה בזמנים, עבודת צוות, אחריות, אדיבות, סובלנות וסבלנות. ילדים עתירי אנרגיה עשויים לשמש אתגר בהקשר זה, אבל המלצרית שניגשה לשולחננו היתה רגועה לחלוטין. בעל כורחך אתה מנסה לנחש מה עבר עליה בחיים לפני שהגיעה לכאן.
עיינו בתפריט בעוד הילדים מתופפים בקוצר רוח על השולחן ומשוחחים עם שוליק. "יש לנו גם ארוחת ילדים,“ עידכנה המלצרית. הילדים התאוו לשמוע. "שניצל עם צ‘יפס, המבורגר, פסטה ברוטב עגבניות. וגם שתייה וכדור גלידה לקינוח.“ בעיני רוחם כבר ראו הילדים את כדור הגלידה, ועל כן הזדרזו להזמין, בלי לסקור את כל התפריט: שניצל לגבר, נערתו התחייבה לחלוק את הפסטה עם שוליק.
הארוחה העסקית של המבוגרים עולה 75 שקל וכוללת מנה ראשונה ומנה עיקרית. נ‘ הזמינה שיפודוני עוף במיסו ובלימון, עם סלט תירס ונבטים. אני התעניינתי בטרטר דג ים טרי על קרם אבוקדו. בעוד אנו מעיינים בתפריט, שמנו לב שהכיסאות לידינו ריקים.
פסטה אדומה. ילדים לא אוהבים אל דנטה צילום: רובי קסטרו
הצעירים יצאו לשוטט, פלשו למטבח, הציצו במחשבים הניידים וקשרו קשרי ידידות מורכבים עם יושבי השולחנות הסמוכים. בעוד האם מחפשת את האובדים, הגיעה המלצרית עם המנות לשולחן. הבחנתי שהשניצל מלווה בגבעת פירה. "אני ממש מתנצלת,“ אמרה נבוכה, "הצ‘יפס נגמר.“ היעדר הצ‘יפס העיב על השמחה (באמת, איך אפשר להבטיח ארוחת ילדים ולא להצטייד במלאי מתאים של תפוחי אדמה.(? השניצל היה אמנם טעים לו, אבל מהו שניצל בלי צ‘יפס?
בת זוגו ניקרה בפסטה בעניין מוגבל. ילדים, כנראה, אוהבים את הפסטה שלהם, הרגל
מהבית, מבושלת מדי. הפסטה של לילית היתה עשויה כמו שצריך, אל דנטה.
אנחנו, המבוגרים, היינו שבעי רצון: השיפודונים היו עסיסיים, טרטר הדג הדיף טריות. העיקרית שמשכה אותי ביותר היתה מנה של סינייה - בשר טלה צלוי עם חצילים, עגבניות, גרגירי חומוס וטחינה חמה, אבל לאות הזדהות עם הצעירים הזמנתי המבורגר מבשר אנטרקוט, מלווה בפטריות פורטובלו צלויות, בבצל קריספי וברוטב איולי. נ‘ התלבטה בין פרגיות צלויות, פילה בורי וקציצות בשר עם צימוקים ונענע, ונכנעה ל“נתחי אנטרקוט עטופים בדף אורז עם ירקות ירוקים ופלפלים אדומים.“
כדור גלידה לילדים צילום: רובי קסטרו
הילדים התאוו לראות איך נראה דף אורז ואם אפשר לצייר עליו. הילדים נפעמו מגודלו של ההמבורגר וממרקמו (ביקשתי מדיום, והוא היה אדמדם כנדרש מבפנים.( אני התענגתי עליו מאוד. נ‘ התלהבה פחות מדף האורז.
בינתיים עסקה חברתו של ז‘ בעדכון המילון העברי-רוסי שלה, פרויקט שהחלה בו הבוקר, וכולל, בינתיים, מילה אחת - חרשו (טוב.( תרמתי לה מילה נוספת, ספסיבה, אבל איבדתי לרגע את ביטחוני: האם ספסיבה משמעותה תודה או בבקשה? המלצרית לא ידעה, אבל הלכה לשאול במטבח. היא חזרה עם שתי מילים: גם ספסיבה, תודה, וגם ספז‘ליסצ‘ה, בבקשה. אמרנו לה ספסיבה.
כדור הגלידה המובטח לא איחר להגיע (נמנענו מהאיום ש“מי שלא גומר את האוכל לא מקבל קינוח(“ והשביע רצון. בסך הכל לילית היא מסעדה טובה. סועדי העסקית מקבלים בה תמורה הולמת לכספם ובני נוער מתאמנים בה היטב לקראת עולם טוב יותר. לגבי הילדים, טוב, הם אולי יעדיפו את הפיצרייה השכונתית.
לילית, דפנה ,2 תל אביב, טל‘ ,03-6091331 פתוח בימים א-‘ד‘ בשעות ,23:00-12:00 ו‘ מ11:00- ועד כניסת השבת, שבת משעה אחר צאת השבת ועד חצות. המקום כשר עם תעודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
