תוצרת הארץ: ליסה פרץ מביטה אחורה בזעם

ליסה פרץ ליוותה את פריצתה של האופנה אל עולם הבידור בעשור האחרון, מטור קטן ומושחז ב”רייטינג” ועד עמדת העורכת האיקונית של מוסף “גלריה”. עכשיו היא מביטה לאחור על המהפכה. והיא לא מרוצה. לא ממצב האופנה בטלוויזיה, לא מהסלבז המקומיים ולא מהסטייליסטים שלהם

רייטינג
ירון טן-ברינק | 19/9/2009 9:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
קיץ 2000 היה קשה לאופנה הישראלית. לא מספיק שגם כך זו עונה דביקה ומזיעה בכפכפים, באותו חודש יולי נפלה עליו ליסה פרץ עם תשעה קבין של זעם בלונדיני. כבר בשבוע הראשון של “ספורט אלגנט” - טורה החלוצי ב”רייטינג” שעסק בקווי התפר שבין אופנה וטלוויזיה - היא חבטה בזעף חסר רחמים בערוץ האופנה (“מגרסת גרדרובות נטולת סינון”) ובבחורות שצובעות את השיער בוורוד (“חסכו מעצמכן את מראה הבורשט”). העולם נכנס לכוננות ספיגה.
 
ליסה פרץ.
ליסה פרץ. צילום: עמית ישראלי
זה לא סיפור של נוסטלגיה דביקה. ליסה פרץ היא כיום העורכת של מוסף “גלריה” בעיתון “הארץ”, מבצר האנינות של התרבות המקומית, מה שהופך אותה אוטומטית לאחת הנשים המשפיעות והחשובות בעיתונות הישראלית. קצת מוזר לחשוב שכל זה התחיל בכמה מפרומים שבהם הייתה בוחשת במדורה הפרוע והקוצני, ובכל זאת מאוד טבעי: מי שמזהה תופעות מהותיות כשהן מתחילות בשוליים עשוי בהחלט להגיע יחד איתן אל מרכז הבמה. זה המסלול ההגיוני.

אני זוכר אותה עדיין כנערת מקומונים מבוהלת (במכנסיים לבנים מזעזעים, אם להיות ספציפי במסגרת הגילוי הנאות), אבל עכשיו יושבת מולי אישה בטוחה בעצמה שנחשבת למי שהמציאה מחדש את עיתונות האופנה והפכה בעצמה לאייקון ברנז’אי. היא לא שוכחת את תחילת דרכה המהוססת. “יובל נתן ואביעד קיסוס הציעו לי לכתוב את ‘ספורט אלגנט’”, היא משחזרת, “והתגובה הראשונה שלי הייתה ‘על מה אני אכתוב? על מי אני אכתוב?’”.

מה זאת אומרת? על מה שאנשים לובשים בטלוויזיה, לא?
“תשמע, זו הייתה נקודת התחלה שאין בה כלום. הטור הזה היה חדש מסוגו בעיתונות הבידור, ואני לא יכולה לומר שהתנפלתי עליו בחדווה. לקח זמן עד שלמדתי לאהוב את זה”.

ואיך למדת לאהוב את זה?
“היה לי ברור מראש שהטור הזה ייכתב כמו פיתום – כאילו מישהו מדבר מגרוני. זה אני-לא-אני, כמובן, כמו כל טור אישי. מאוד לא דידקטי. מצחיק, כי הומור זה קומוניקציה, והדבר הכי חשוב היה לאמץ טון נחרץ, בוטה, גס, מתלהם וחד-משמעי”.

את נקודות ההשקה בין עולם האופנה לעולם הבידור היית צריכה לחפש בנרות.
“נכון. היה ואקום כמעט מוחלט. אני זוכרת שכתבתי מתוך תסכול, נשענתי על הרבה סדרות מחו”ל. ‘סקס והעיר הגדולה’ בדיוק התחילה, למזלי, וזאת הייתה פלטפורמה טובה מאוד לפרוץ איתה. נקודת המוצא שלי הייתה תמיד תמיד בדקנית וסקרנית, גם אם השורה התחתונה הייתה מעוררת פלצות”.
מאילנית עד הפונינט. וזהו

מה שהתחיל כטור מעט מחופף ומוטרף ב”רייטינג” הוא כעת תופעה בלתי ניתנת לערעור: אופנה ובידור הולכים מצוין יחד. הטלוויזיה לא יכולה בלי זה. ליסה פרץ הייתה מהראשונים לחשוף את מנגנוני הסטייל הטלוויזיוני, ובחלוף עשור מותר

כבר להכריז על ניצחונה. “אופנה זה דבר שקל לאמץ”, היא מסבירה, “כולם רוצים להיראות טוב. כולם רוצים להתלבש טוב. ובעשור האחרון באמת מתקיימת תופעה של ריבוי מוצרים טלוויזיוניים שקשורים בדרך כזו או אחרת לאופנה”.

איך את מסבירה את הבום הזה?
“אני חושבת שכל התנאים מאפשרים אותו - האופנה רוצה את התיווך של הטלוויזיה. הטלנובלה צריכה את הפרצוף היפה. את המישהי שיכתבו עליה בוואלה סלבס. המשטר האליטיסטי נהיה הרבה יותר רפה. ובניגוד למה שאולי היית מצפה, אני ממש לא מעקמת אף מול כמות המוצרים הטלוויזיוניים שמתכתבים עם מושג האופנה”.

מה זאת אומרת “מתכתבים”? זאת לא אופנה?
“במובן הטהור של המילה, כל התוכניות האלה לא באמת קשורות לאופנה. זה לא אופנה. זה לא בתי אופנה. זה לא מעצבים. זה לא היסטוריה של אופנה. זה לא התפרים, החיתוך, הצללית, הגזרה. זה משהו שמתכתב איכשהו עם המושג ועם הדברים הנגזרים מתוכו, אבל זה לא הדבר עצמו”.

זה מה שאני אומר על “כוכב נולד” ומוזיקה.
“כן. בעולם הידע שלי זה פשוט לא קשור”.

בואי נדבר על אחת מנקודות השפל הגדולות של החיבור בין אופנה וטלוויזיה בישראל.
“הדוגמניות בסדרה הזאת, איך קראו לה”.
אכן, מראות קשים ביותר.
אכן, מראות קשים ביותר. צילום: יחצ
“בובות”? מה לעזאזל זה היה, באמת?
“מראות קשים. אני לא רוצה לדבר סרה, לא בסוכנות ולא בדמויות ששוחקו שם. בוא נדבר על זה בכללי. לכתוב סדרה על עולם האופנה שתתמקד רק בצלופן זאת בעיה. איפה המהות? מה הליבה של זה? הסוכנת הזאת שונאת את הסוכנת ההיא וגונבת לה קליינטים? לרגעים נדמה שתסריטאים יושבים והוגים סדרות בלי שום הכרה אמיתית בעולם שעליו הם כותבים. זה קורה גם בסדרות אמריקאיות כמו ‘בטי'. נורא קל להסתלבט על אופנה”.

או.קיי, אבל כשדיברתי על נקודת השפל התכוונתי דווקא ל”פרויקט מסלול” הישראלית.
“אה. אני מודה שכבר בפרק הראשון נטשתי. שום דבר לא גרם לי להיות מרותקת לזה - לא תהליכי היצירה, לא התוצאה הסופית ולא אישיותם של המתמודדים. הבגדים שהם הוציאו תחת ידם לא הבהילו אותי בכיעורם או הצחיקו אותי בעליבותם. אדישות מוחלטת. איפה הדיוות שהבטיחו לנו שיש בעולם האופנה? איפה אותן כלבות מתגוששות? עם כל הכבוד למשי חוג’ה, צר לי, אבל אין לה את הפינצ’ר קוואליטי הנדרש. כל העסק נראה כמו שיעור אופנה בויצו עפולה”.

יש בכלל הפקות מקור שעושות אופנה טוב?
"האמריקאים עושים את זה נורא טוב, עוד מימי ‘שושלת’ ו’תהילה’ ו’בוורלי הילס’. הסדרות שם נורא מאובחנות ברמה האופנתית כבר שנים. בישראל זה עוד לא קרה לדעתי”.

יש את “חצויה”.
“לא ראיתי. לא מכירה. אבל זה נגזר מתוך מה שאין לנו. אין לנו את האמצעים, אין לנו את האנשים, אין לנו את הידע ואת המסורת. אני מאוד פסימית במקומות האלה. אפילו הסלבז שלנו, נו באמת. תראה איך אני יושבת פה, עורכת אופנה, כולי בג’יפה של דיזנגוף. אין לנו את זה. השאלה המעניינת היא איך עוד לא נוצרה לנו סדרה כזאת? יש לנו מלא סטייליסטים, דוגמניות-שחקניות, חנויות, מעצבים, בתי ספר לאופנה. איפה הטלוויזיה? איפה החיבור למה שקורה עכשיו?”.

אמממ, "חצויה"?
“עוד פעם אתה מביא לי את הדוגמה הזאת? לא ראיתי. למה אין עוד?”.

למה באמת?
“אם אתה שואל אותי, קורה פה דבר מוזר. יש ריבוי של מעצבי שיער ומאפרים וסטייליסטים, ובאופן משונה זה בכלל לא משפיע על המוצר עצמו בסופו של דבר. יום אחרי ‘כוכב נולד’ אתה לעולם לא תזכור מה הם לבשו”.

אני אזכור שהיו שם יותר מדי וסטים ופאייטים. אז אין נקודות אור?
“יש רגעים נורא קטנים של רגעי אופנה מאובחנים בתרבות הישראלית. הכתף של ריטה. השמלה של טובהל'ה על נינט. התוכי של גוטייה על דנה אינטרנשיונל. הפונינט. גם כשאתה מאחד אותם לאיזשהו ציר זה נראה כמו משהו אקראי לגמרי, כמעט משוגע. אין רגע אופנתי כזה שאני יכולה לעצום את עיניי ולומר לך ‘ירון, זה היה רגע מכונן’. אולי, וגם כן רק ברמת הרטרו-וינטג’, אילנית על במת האירוויזיון בשמלת משכית. אולי”.

קצת עצוב.
“עזוב, בוא ניקח סדרה ישראלית שהייתה יכולה לייצר איזשהו לוק. איזשהו רגע מכונן. בוא נחשוב שנייה. אתה מבין, זה רגע מביך מה שקורה פה. פשוט אין”.

ל”מסודרים” היה פוטנציאל.
“אני לא זוכרת בגד אחד משם”.

כי הם מתלבשים בסגנון השלוך-ריאליסטי הישראלי.
“זו הבעיה עם אובר-ריאליזם. אולי בגלל זה לא נוצרים אצלנו בטלוויזיה רגעי אופנה בלתי נשכחים. זה דבר נורא ישראלי, שקשור לאיך שעושים אצלנו טלוויזיה ואיך שעושים אצלנו בגדים. שים לב, אין כאן שום דבר מנותק מהמציאות, אופראי וגדול מהחיים באופנה”.

יש עדיין איזו התייחסות מפא”יניקית לאופנה?
“כן. זה לעולם יעמוד בינינו ובין הפיכתנו לבני תרבות. כשאני יוצאת מהבית לבושה בשמלה מעוצבת אני נחשבת לאקזמפלר. אני נחשבת למישהי שנראית משונה. גם אתה, אגב, נראה משונה, כי אתה לא מתלבש כמו כולם. אז אני לא מופתעת שבמקום שמרני כמו הטלוויזיה בישראל לא מייצרים רגעים או דמויות אופנתיים”.

אפילו לא בריאליטי-אופנה לסוגיו?
“אפילו. גם אם עכשיו אני הכי אתאמץ, אני לעולם לא אזכור מה אורנה דץ לבשה ב’מהפך’”.

משפיעים? אין דבר כזה

הדרך הבטוחה להוציא את ליסה פרץ מדעתה היא לנסות לקטלג אותה. במהלך הראיון היא הודפת בנחישות ובתקיפות כל ניסיון כזה. היא לא מחנכת. היא לא חתרנית. היא מסרבת אפילו להגדרתה כעיתונאית אופנה בהווה. כעורכת “גלריה” היא עוסקת באופן יומי בכל תחומי התרבות, ואף אחד לא ידחף אותה חזרה לנישה שממנה הגיעה. אבל רק כשמדברים איתה על אופנה ישראלית פורצים ממנה זעם ותוגה במינונים שווים.

אמילי קרפל. מבינה אופנה
אמילי קרפל. מבינה אופנה צילום: יוני טובלי
תגידי, יש בכלל אייקוני אופנה ישראליים? שחקנים? זמרים? אנחנו עושים רשימת משפיעים בגיליון הזה ולא הצלחנו לחשוב על אף אחת חוץ מאמילי קרפל.
“אצל אמילי קרפל הכל בא ממנה. זה שלה. אבל מה זה משפיעה? ילדות יתלבשו כמוה? אתה בטוח? אני חושבת שאתה טועה. היא תהודה של המיליה הסביבתי הקטן שלה. יש לה תהודה, כמו לאפרת גוש, אבל זו לא השפעה. בריטני ספירס, כשהיא תצא במכנסונים גזורים, מיליוני בנות בעולם ירצו להתלבש ככה. זאת השפעה. אין לך אחת כזאת בישראל. תגנוז את הרשימה הזאת. תגנוז. רוצה לשמוע את דעתי?”.

ברור.
“גיליון אופנה זה בעייתי מאוד. אין לך עם מה לעבוד. הכל ואקום”.

זה הרבה פחות ואקום ממה שהיה לפני עשר שנים. זו תופעה בהתהוות ובהתפתחות.
“אני עגמומית כל כך”.

את נורא עגמומית.
“כן. כשזה קשור לאופנה אני נעשית עגמומית. אני שמחה להיות מבית שמאי. יש נקודות כאלה שבהן אני משחררת, היום הרבה יותר מפעם. הציפיות שלי מאופנה בישראל כבר לא בשמים”.

אבל בכל זאת, התקדמנו. קחי מישהי כמו רונית אלקבץ.
“אבל כמה כאלה יש לך? כשהיא נכנסת לחדר היא מדליקה אותו. כמה אנשים כאלה יש בארץ? תעשיית האופנה צריכה להיות עשויה מהמוני אנשים כאלה. וכמה כאלה יש?”.

לא יודע, מאה?
“כלום”.

חמישים?
“כלום”.

עשרה?
“כלום, נו. אני לא אתן לך מספרים. לתחושתי אין כמעט”.

זה לא משתנה? משתפר? התפיסה הצייקנית שאופנה זה שטחי ומנקר עיניים לא קצת נעלמת?
“זה לא משתנה. זה סלע קיומנו, להרגיש שאנחנו מעל זה ומתעסקים בדברים יותר חשובים. באיזה דברים יותר חשובים אנחנו מתעסקים, אפשר לחשוב. אנחנו לא יכולים להיפטר מזה. אנחנו לא נהפוך למסוגננים. ממה נתחיל בכלל?”.

לא יודע. בכל זאת, סטייליסטים הפכו להיות סלבז. זה לא אומר שבתור התחלה המודעות לסטייל בעלייה?
“לא, זה אומר שעוד גילדה שנכנסה לעולם הוואלה סלבס. וואו. אז פעם היו דוגמניות, עכשיו יש גם סטייליסטים, מי יודע, אולי עוד כמה שנים גם סנדלרים יהיו סלבז”.

מוזר שהסטייליסטים מוכרים יותר ממעצבי אופנה.
“מעצב בסופו של דבר זה האיש הזה שיושב בסטודיו, חותך, גוזר ותופר. כמה נגישות יש לו לכוכב? הסטייליסט קרוב יותר. המוצרים הטלוויזיוניים היום מאפשרים לו להיות גם בפרונט. אבל בשרשרת הוא עדיין מאחור. בכל העולם הפרצופים של ראלף לורן וג’ון גליאנו מוכרים לפחות כמו אלה של הסלבז, והסטייליסטים בחו”ל, מי בכלל שמע עליהם. ורק פה, אתה יודע, זה בדיוק הפוך”.

נו, זה מה שאני אומר. מוזר. מה את אומרת על הנוכחות התקשורתית המוגברת של הסטייליסטים בארץ?
“איזו נוכחות? איזה דברי הגות הם אומרים, אפילו בתחומם? הם נוכחים בשדה אחד בלבד, קטן מאוד: מדורי רכילות. אני מסרבת להתרשם מזה”.

את אוהבת את מצעדי המתלבשים הטובים והגרועים?
“אין יותר דבר כזה מתלבשים גרועים, יש רק מתלבשים שבחרו סטייליסטים גרועים. יש משהו מביך מלכתחילה בהשכרת שירותיו של סטייליסט. מה אתה אומר בעצם המהלך הזה? אני, אין לי מושג מהחיים שלי ומרגע זה ואילך אני מפקיר את גורלי האופנתי לאוחצ’ה שיש לה בדיוק ארבע מילים בלקסיקון: מכנס, כפכף, תחתון ומשקף”.

והמצעדים?
“מתי בדיוק היה כאן מרחק גדול בין מתלבשים טובים לגרועים? מעולם לא. אם יד טועה של גרפיקאית הייתה הופכת בין הרשימות, בחיים לא היית מבחין בהבדל. בעידן שבו הסטייליסט שולט בסלב ולא להפך, כפי שוודאי קורה בעולם מתוקן, הרי שהרשימות האלה צריכות להיקרא 'רשימת הסטייליסטים הגרועים והגרועים'. יש לי עין מיומנת, ואני יכולה להסתכל על מישהו ולהגיד לך ישר מי אותו סטייליסט שהביא על האדם את הזוועה הזו”.

הגברים מרחוב שוקן

אומרים הרבה דברים על ליסה פרץ. אומרים שהיא יכולה להיות ביץ’ מהגיהינום, ברקודה נשכנית ומחודדת שיניים, דיוות עיתונות ארסית וכוחנית. מעולם לא נחשפתי לצדדים כאלה באישיותה, והיא מכחישה את קיומם נמרצות, כך שהדיון הזה אמור לעצור כאן. אלא שעם מינויה של הצעירה האוטודידקטית מקריית שמונה לתפקיד עורכת “גלריה” התפתח סביבה הוריקן פוריטני של תגובות מבועתות.

פרץ, 37, אמורה לעשות במוסף הוותיק משהו כמו לטגן חמאה בלי להמס אותה. בשנת הקדנציה הראשונה שלה היא הפכה את “גלריה” למוצר עדכני יותר, רלוונטי יותר לקהל הרחב של שוחרי התרבות הפופולרית ונגיש יותר לקוראים שטרם הסתיידו עורקיהם, אבל את כל זה היא צריכה לעשות בלי להבריח את קוראיו הקבועים והשמרנים. על זה היא ממש לא רוצה לדבר. תנו לה רק להתרכז בעבודה ולהתעלם מרחשי ברנז’ה חיצוניים.

ובכל זאת, חובת ההוכחה עליה. והיא יודעת את זה. “אני תמיד מרגישה את חובת ההוכחה, בכל בוקר מחדש”, מודה פרץ, “ואני לא חושבת שזה יעבור אי פעם. למעשה אני מקווה שזה לא יעבור. זה לא אומר שלא כיף לי בתפקיד. להפך, התחושה שיש לך מה להוכיח לעצמך ולקוראים היא חלק מהחוויה”.

עיתונות יומית זה לא הדבר הכי סיזיפי ביקום?
“אני לא רואה את זה כעבודה סיזיפית. סיזיפוס העלה לראש ההר שוב ושוב את אותה האבן, בעבודה מפרכת וחסרת תכלית. זה הפוך מהעבודה שלי. עם הכותבים המצוינים ב”גלריה” זה לא מפרך לעשות גיליון טוב וזה בוודאי לא חסר תכלית. כל היופי בעיתונות זה שבכל גיליון אתה ניצב בפני אתגרים”.

לא מתגעגעת לימים שהיית צריכה רק לכתוב 400 מילה על “סקס והעיר הגדולה”?
“חיבבתי מאוד את ‘סקס’. היא מסמנת עבורי את המפץ הגדול. בתחילת דרכי היא הצילה לי את הטור. אני לא יכולה להפנות לה עורף".

אבל תודי שקארי בראדשו מתלבשת שם די נורא.
“היו לה שם רגעים אופראיים. ואגנריסטיים לגמרי. דברים שאתה אומר ‘אלוהים, מה עוללו לך?’. אבל זה יפה. זה אמיץ. סדרה כזאת חייבת רגעים אמיצים. תאר לך שהיו עושים לזה גרסה ישראלית. מחשבה מצמררת. זה היה נורא. תאר לך שמישהו היה מעלה בדעתו את רעיון העוועים הזה. עדיף שיישארו ‘מחוברות’ עם הטרנינג”.

זה מה שהוציא את האופנה מהגטו של מגזיני הנשים, לא?
“כן. ‘סקס והעיר’ הוציאה את העסק מהארון. היו לה רגעי שפל ושיא, אבל נשים התחברו לזה כי הן שמעו את עצמן מדברות, פנטזו על איך הן היו רוצות להיראות, אם היה להן כסף מה הן היו קונות. זה שחרור. כן, אני חובבת מותגים. כן, אני בחורה. כן, אני פקאצה”.

“מד מן” גם עושה את אותו הדבר באיזשהו אופן?
“למה הסגנון של ‘מד מן’ כל כך טוב? כי כמו הסדרה עצמה, הוא לוכד רגע אחרון בתרבות. באופנה זה הרגע האלגנטי האחרון, שהוא גם רגע נורא עצוב. אנשים לא יתלבשו ככה יותר לעולם. זה רגע שלא מתרפק, רגע שלא יכול להתקיים יותר, רגע בעייתי ברטרוספקטיבה”.
 

הגברים של שדרות מדיסון
הגברים של שדרות מדיסון צילום: יח''צ
למה בעייתי?
“הסגירה הזאת של הבגדים, הדבר העצור והחנוט הזה נראה לגמרי מטורף מפרספקטיבה פמיניסטית. זה רגע עשיר, יפה מאוד, מרשים נורא. אישה לא יכולה להתלבש ככה יותר. היא צריכה לרוץ ברחוב לתפוס אוטובוס, לזוז מהר, להיניק, לדבר בטלפון. החצאית קלוש הזאת, אתה מכיר אישה שתלבש קלוש? זאת ארכיאולוגיה מאוד מתוחכמת. מי שעשה את הסטיילינג אמר לעצמו בחוכמה, כך נדמה לי, שהוא לגמרי שחקן שווה ביצירה הזאת לבמאי ולתסריטאי. כנ”ל לגבי ‘סקס והעיר’. פטרישיה פילדס הייתה חשובה שם לפחות כמו דארן סטאר. בשורה הראשונה. אתה מכיר סטייליסטית כזאת בישראל?”.

לא.
“תאר לך שהיו עושים ‘מד מן’ ישראלית. זה היה זוועה”.

מה, אנשים היו לובשים חליפות דקרון של אתא.
“זה היה נראה כמו ערוץ 23 בשבת. מין יומני כרמל נוראיים כאלה. כשראיתי ‘מד מן’ בפעם הראשונה זה נורא ריגש אותי. אם אני אגיד שאני מתגעגעת לתקופה הזאת זה יהיה פאתטי, כי לא חייתי בשנים האלה ואפילו אמא שלי לא, אבל הדהימו אותי הדיוק והמחשבה האופנתיים”.

אפשר להגיד את אותו הדבר על “גוסיפ גירל”?
“לא ראיתי. צר לי לחשוף את זה רק בסוף הראיון, אבל אתה מדבר עם בורה גמורה”.




הראיון עם ליסה פרץ הופיע בגיליון החג הנוצץ של "רייטינג" על טלוויזיה וסטייל והתפרים שביניהם. בכיכובם של 20 המשפיעים באופנה הישראלית, המתלבשים הכי ביזאריים, הפקת אופנה לוהטת שכולה מחווה ל"מד מן", "גוסיפ גירל" ו"דם אמיתי" ושאר ממתקי סטייל

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים