ארץ האגדות: טיול בקנטון ואלה השוויצרי
למעלה מתנשאות פסגות האלפים, למטה שוצף נהר הרון והמדרונות משובצים בכפרים ציוריים בני מאות שנים. בקנטון ואלה שבשוויץ האוויר צלול, הגבינות והיין מקומיים ושמורות הטבע לא נגועות
בתוך העמק, בקרבת אותו כפר הממוקם ב-Canton du Valais בצרפתית (או ב-Kanton Wallis בגרמנית) חותר לו בזרם פראי ומהיר הנהר רון. כן, אותו רון החוצה אחר כך את דרום צרפת בדרכו לים התיכון. כאן הוא מתחיל כזרזיף הזולג מקצהו של קרחון ("קרחון רון" שמו, אלא מה) וממשיך מערבה לאורך העמק הצר, כשהוא אוסף בדרכו עוד ועוד יובלים ומי נגר מההרים, עד שהוא נבלע אחרי 150 קילומטרים בקצהו הצפון-מזרחי של אגם ז'נבה. משם ואילך זה כבר קנטון אחר, ארץ אחרת ורון אחר - ממש רגוע ותרבותי.
משני צידי העמק מזדקרות הפסגות. לא סתם פסגות - זהו המקבץ הצפוף ביותר של פסגות בשוויץ ובאלפים בכלל. 82 פסגות שגובהן יותר מ-4,000 מטרים צומחות בארבע המדינות השותפות לרכס האלפיני. 47 מתוכן נטל קנטון ואלה. על המדרונות, בין הפסגות מזה ועמק רון מזה, בערוצים הנידחים, פזורים כפרים קטנים שתושביהם קשורים בקשר רגשי עז לפרות הענקיות שלהם, לעזים ולגבינות הקשות עתירות השומן - וגם לשפה המיוחדת שלהם פטואה (Patois).
באופן רשמי, ואלה הוא קנטון דו לשוני שבו לומדים בבתי הספר צרפתית בשני שלישים משטחו וגרמנית בשליש הנותר. אבל את העניינים הרציניים באמת מנהלים בכפרים הנידחים בשפת האלפים. שפת פטואה אולי מצלצלת כמו צרפתית - אבל הקרבה שלה לצרפתית לא גדולה מהקרבה בין יידיש לגרמנית השוויצרית. כמו הרומנש, בת הדודה מהקנטונים שבמרכז שוויץ, פטואה היא נינה בת נינה, צאצא ישיר של הרומית הקדומה.
ושם, לא הרחק מהכפר ורקורין, בעמק הזעיר ואלון דה רישי (Vallon de Rechy) המשתרע לאורך 11 קילומטרים, מסתובב לו באורח אינסופי הרכבל שעתיד לקחת אותנו עד קרט דה מידי (Cret du Midi) בגובה 2,332 מטרים. כל הדרך למעלה אפשר להתבונן בהשתאות מתא הזכוכית הסגור על אינספור עצי האשוח האפורים - שסופרים, כך אומרת לנו המדריכה השרירית והקופצנית פסקל, 300 שנה.
מהרכבל אנחנו יורדים - חבורה קטנה עם כובעים ותרמילים - כדי לטפס לתוך שמורת הטבע האלפינית והלא נגועה, שסנאים ואיילים ומיני שפנים מתרוצצים בין שביליה הצרים וערוצי הנחל השופעים שלה. פסגות ההר שטופות ונוצצות בשמש הטובה של ספטמבר. פסקל - דוברת צרפתית, איטלקית, אנגלית וגרמנית, כמו רוב תושבי הקנטון הזה שעל גבול איטליה - מסבירה לנו שיש כאן ורק כאן איצטרובלים מזנים מסוימים מאד, שמהם מפיקים שמנים נדירים. ואת כל המילים האלה היא משחררת כשהיא מנתרת כמו איילה מסלע לסלע.
המדריכות שלנו הן שלוש נשים בסביבות שנות ה-40 לחייהן: פסקל, אן ומיוריאל. שלושתן מקומיות שמתגוררות בבקתות במרומי ההרים, מכירות כל שביל בשמורת הטבע שעל ההר ומכוונות את הטיפוסים הרגליים לכל אחד ואחת - מבוגרים, ילדים, בודדים וזוגות. לחברת ההדרכה הנשית הזאת שייסדו השנה הן קראו סוויס אלפין אימושן (Emotion Swiss Alpine).
כדי להוכיח את הצד הרגשי של המסע הקטן לראש ההר, חיכתה לנו מיוריאל על שפת אחד הנחלים, שבאופן מפתיע משנה את פניו לשטף של מפלים עליזים עם סלי פיקניק מקש קלוע שבתוכם נקניקים, לחמים, ריבות, רטבים ומעדנים לא שגרתיים - כולם מעשי ידיהם של הכפרים המקומיים.
ליד המעדנים, איך לא, ניצבו בשורה, בתוך המים הקפואים של הנחל הכחול, צוננים ומטיפי אגלי קור, ארבעה סוגי יינות אדומים ולבנים. אלה הגיעו היישר מתוך היקבים האפלים אבל המעוצבים להפליא, הפזורים לצד הכרמים האינסופיים שמקיפים את בתי התושבים בעמק הזה, שבשל בידודו הוא פחות מוכר משאר האיזורים המתוירים בשוויץ.
העמק ממוקם בין שני
היינות הרבגוניים של המחוז הזה - מיינות שולחניים מחוספסים בעלי טעם חמצמץ ודובדבני ועד יינות עם ארומה של פריחת הדרים עדינה ומבושמת כתחרה - מיושנים בחביות עץ ענקיות ומקוררים במרתפי אבן במעמקי האדמה. משם נלקחים הבקבוקים ומוצבים על שולחנות המסעדות, מעל מפה אדומה משובצת, לצד לחם השיפון הסמיך והרקלט המסורתי.
מסלול הנסיעה ברכבת אל העמק החבוי הזה הוא קצר ונוח, מציריך או מז'נבה לעיר המחוז סיון (Sion). משם כדאי לכל מומחי ומתענגי היינות להגיע בנסיעת רכבת קצרה בת 17 קילומטרים למוזיאון היין המוקפד שבעיר סייר (Sierre) כדי לעקוב מקרוב אחרי שלבי ההתפתחות המואצים של חקלאי וכורמי הענבים, מזה דורות על דורות, באיזור ההררי המושלג הזה.
אלוהים גר כנראה על הר המטרהורן, המתנשא לגובה 4,478 מטרים ולמרגלותיו משתכשכת העיר הבונבוניירית צרמט (Zermat). זו משובצת בחנויות שוקולדים ופטיסיירים מעוררי תיאבון, ולידן מסבאות קטנות עם כוסות בירה ענקיות שבהן נפגשים מטפסי ההרים ומחליקי הסקי. לא רחוק מהעיר, בבית הקברות, שמורים עמוק באדמה סודותיהם של אלה שניסו לטפס למשכנם של האלים (שורה ארוכה של גברים) ולא הצליחו.
המטרהורן, על גבולה של איטליה, הנישא למעלה בגאווה מזדקרת חסרת מעצורים, נמצא בצידו הדרומי של מסלול הטיול בעמק, והגישה אליו קלה וכדאית. פסגות, ובמיוחד אלה שמקיפות את העמק הזה, מייצרות מעצם טיבן הרהורים על הפריכות והשבירות שבתוכן חיים אנחנו, בני האדם. וכדי להרגיל את הגוף וגם את התודעה למה שמצפה לנו, כדאי להתחיל עם הפסגה הנמוכה יותר והמזרחית יותר, גורנרגרט (Gornergrat) המתנשאת לגובה 3,089 מטרים.
רק למחרת - אחרי שהלב התרגל ואחרי ששותים קפה לצד קרואסון טרי או פרוסת לחם שיפון עבה עם יוגורט סמיך - כדאי לפתוח את היום בצעידה לאורך הנהר. בסוף תגיעו לרכבל הראשון בשרשרת ארוכה ומעניינת של רכבלים מכל מיני סוגים, שמטפסים בנחישות חסרת מעצורים לכיוון אחד: מטרהורן.
לאורך מסלול הריחוף בשלושת הרכבלים עד הפסגה נשקפים שבילי הליכה יפהפיים, שמשתרגים כמו רשת דקיקה של כורים לאורך שרשרת ההרים שמובילה למעלה: פרחים, יערות, תלוליות קרח ומעקות עץ עבים, ששומרים מפני התהומות התלולות. תמצאו שם את הילדים הסקרנים והעליזים ואת הוריהם המגוננים, וגם את גולשי הסקי ואת הטפסנים שמקלות משוננים בידיהם. כולם נפלטים החוצה מקרון הזכוכית העגול לתחנה האחרונה, שתחילתה במערה חלקלקה שקירותיה עבים ורצפת קרח מכסה את קרקעיתה.
בסופה של המערה החלקלקה ממתין בית קפה חמים, שמציע ספלי שוקולד מהבילים וכריכים עבים. הסועדים והלוגמים מוקפים בקירות זכוכית ענקיים, שדרכם נשקפות הפסגות המחודדות והקפואות שמעליהן ניצב המטרהורן. אחרי שזורקים כדורי שלג, מחליקים על מחלקיים ונושמים אוויר נקי מפסולת, אנחנו מוזמנים עמוק פנימה למעבה האדמה לסיור מהפנט בארמון הקרח שנחפר בתוך הקרחון.
הארמון משמר בתוכו חביות יין שהניחו תושבי המקום, ולצידן דמויות מרהיבות מפוסלות בקרח, המוארות במיני אורות שמקנים לכל הסיור בפיתולי המערה המסתורית והעמוקה הזאת צביון של חלום קוסמי מכוכב אחר. ועל זה יעידו הפיות הפעורים והעיניים המורחבות של הילדים ושל המבוגרים.
בית המלון הוטל אופנהורן בין נבנה ב-1398 בנקודה תצפית גבוהה על עמק בינטל (Binntal) הכלוא בין הריין לגבול איטליה, תחת עינו הצופייה של רכס ההרים הקרחוני שפסגתו היא אלטרסהורן. אכסדרה רחבת ידיים, משקופים ממורקים מעץ אגוז ודלתות זכוכית עבות מקדמות את פני הבאים. מבנה המלון עצמו, שאותו שימרה ושיפצה בזהירות וקפדנות עמותת "פרו בינטל", נבנה מאבן עתיקה ומזכיר במראהו האריסטוקרטי בית לורדים.
בחצר המוקפת שושנים, כיסאות ושולחנות קטנים עשויים פיתוחי ברזל לבנים, ישבו בני זוג ואכלו רקלט - המנה המסורתית של תושבי העמק. אופן הגשת הרקלט לשולחן דורש סבלנות, ובסופו של התהליך אתה יכול למצוא את עצמך בחדר מיון בעקבות זינוק מיידי ברמת הכולסטרול בדמך. זאת ככל הנראה הסיבה שתושבי המקום אוכלים את הגבינה הצהובה עתירת השומן הזאת, המותכת ומובלת לצלחת יחד עם תפוחי אדמה, כשהם מערים לתוכם כמויות אינסופיות של אלכוהול.
חדרי המלון הרחבים - על תקרותיהם הגבוהות, מצעיהם המעומלנים ומיטות העץ הרחבות - כולם משקיפים למורד העמק המוגן הזה, בינטל, ששמו הולך לפניו בכל שוויץ בשל המינרלים הנדירים המופקים מאדמתו העשירה. המחצבים הללו מוצעים לתיירים כשהם משובצים בשעונים ובשרשראות, וכל ההיצע הזה מוגש בחנויות קטנות לגדת הנהר בעיירה.
הנהר, פכפוך מימיו והגשם הרך שירד; גשרי העץ העתיקים בני מאות השנים; התושבים הזקנים והמעטים שנשארו בכפרים ומציצים מבתי העץ המצוירים (שאם נוקשים על דלתותיהם, הם פותחים אותם בחיוך, מכניסים במאור פנים הביתה ומצביעים על הקורה העתיקה שמחזיקה את התקרה ומסומנת במספרים לטיניים, 500 שנה אחורה); המלצריות בסינרי התחרה שלוחשות "הגרייר הזה יושן שלוש שנים"; והכנסייה שמתוכה בוקע קול עוגב ענוג אך עצוב. כל אלה - עטופים בערפל קל שבו נעלמות הקרניים האחרונות של השמש - עוטפים את המקום כולו בתחושה של ארץ אגדות שבעוד דקה תתפוגג ותיעלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
