שיטת הבצל: השוק השוויצרי שיגרום לכם לבכות
בברן בירת שוויץ מתקיים השוק היחיד שיביא אתכם לידי דמעות - שוק הבצל הענק. שרי מקובר ביקרה בו, קיבלה פטיש צעצוע בראש, וגם נסעה ברכבת בקרון שבו אסור לדבר
ריח פשטידות הגבינה נישא באוויר, והיין החם מעורר את היצרים. 50 טונות של בצל וקרובי משפחתו, כמו השום והכרשה, התחפשו לפרחים ולרקדניות. השוויצרים המאופקים יוצאים לגמרי מגדרם, משוטטים בחדווה לא מרוסנת בכיכר השוק והופכים את ברן לפסטיבל פולקלור הזוי ומרתק - היחיד בעולם שמביא את מבקריו לידי דמעות (בצל).
אני מתקנאת בעליצות הזו שבה בני שוויץ מקדמים חגיגות רחוב עממיות. בכל חודשי הקיץ ישבו הכפריים עם הילדים והסבתא ומיינו בצל לצבעים ולצורות, סרגו לו כובעים קטנים ושזרו מחרוזות בצל מרהיבות לקראת ההפנינג הססגוני והריחני. המחרוזות הצבעוניות הללו מבזיקות על הצוואר. האוויר חריף, טובל בשום, ורק עוגות הגבינה הקטנות לא החליטו אם הן מתוקות או מלוחות מדי. בתי הספר נסגרים, וצעירים עם קונפטי ופטישי יום העצמאות מקישים בראשי החלול בלי שום בושה. עם הגשם הראשון יהפוך הקונפטי לעיסת נייר צבעונית, ותושבי ברן הנקיים והסולידיים ירשו לעצמם, אוי לא, להתלכלך.
"על זה לא כתבו בגלויות הציוריות של שוויץ," אני רושמת בפנקסי הקטן, פשוט כי הבוקר הזה בברן קסום כל־כך והקור הפך שפוי מזמן. כמי שלא מתחברת לסקי, מבליחה בי אט אט ההבנה המשמחת: הנה הפקעתי את שוויץ מידיהם החמדניות של חובבי הסקי והמגלשיים. דווקא מי שלא בעניין יכול לפנות את הזמן לפנים האחרות של חבל הארץ היפהפה הזה, שופע המוזיאונים, הארכיאולוגיה, האמנות, המרחצאות, האדם והנשמה.
כמו בת ים גאה התיישבה ברן בין פיתוליו של הנהר אר (Aare). זוהי עיר קומפקטית בעלת ביטחון עצמי מופרז. דובים הם סמלה המסחרי, ובני העיר מתגאים בכך ששדרת החנויות המקורה שלהם היא הארוכה באירופה. העיר תוססת בלילה ומתנהלת באיטיות ביום.
סוף נובמבר ועדיין הכול ירוק. העננים מנקדים את רכסי ההרים בבהירות מנחמת, אפילו כתמי השלכת לחים. ברן נהדרת בחורף: יש בה שפע אינסופי של כנסיות עתיקות, רכבלים שקופים ורכבות שחופרות בנוף. אנשיה פשוטים ואדיבים. הכפור חרץ בהם קמטים, והשלג לימד אותם להסתדר לבד: בעצמם הם אופים את הלחם, מגבנים את הגבינות, מזקקים את השוקולד האלוהי שלהם, מגישים לתיירים מפונקים את הרושטי - לביבת חנוכה שתפחה לממדים של מפלצת - ולא סובלים מגרם אחד של כולסטרול מיותר.
בכל שעה עגולה
לא הרחק משם, על גבעה ירוקה בפאתי העיר, ניצב מוזיאון פאול קליי (Zentrum Paul Klee). זהו מבנה יוצא דופן שתכנן האדריכל האיטלקי רונצו פיאנו. גגו גועש גלים־גלים, מחווה לנוף הפראי שמסביב, קירותיו העצומים שקופים והוא מציג את עבודותיו החושניות והרבגוניות של הצייר המפורסם, לצד תערוכות מתחלפות. בקומה התחתונה הוצב מתחם הפעלה אינטליגנטי לילדים. השוויצרים אוהבים ילדים - בכל מוזיאון, רכבת או קניון הם זכאים להנחה. במוקדי בילוי ההורים יכולים להפקידם בידי שמרטף או להכניסם לחדר עם הפעלה תרבותית. בכל שירותים מצויה פינת החתלה, ובכל מסעדה מוצע תפריט ילדים משודרג. שוויץ גם מכבדת את המין הנשי - שני המקומות הראשונים בכל חניון שמורים לנשים.
את הפרעצל הראשון ואת הרושטי השלישי אכלתי במסעדת אלטס טראמדפוט (Tramdepot Altes), מקום תוסס ששימש בעבר תחנה סופית ומוסך לחשמליות. זוהי מסעדה גדולה ובה שולחנות ארוכים, המזמינים את המבקרים להתיישב יחד מול דוד בירה ענק וזהוב. הלחם פשוט, חמאה אין, התשר כלול - אבל יחסי ידידות לשעה נרקמים בין הכפרייה שאוכלת משמאל לתייר שבפינה מימין.
שוויץ היא ארץ אלף הפרצופים: תמונות נוף סכריניות מזוגגות ב"פודר־צוקר" שהשלג קישט על ההר, לצד פסגות־עד נישאות, אימתניות, מלאות עוצמה; קרחוני עד או אגמים שמימיהם צלולים כבדולח - והכול בנסיעה של שעתיים. מהצפון לדרום; מהניב הגרמני לניב הצרפתי; מהמטבח העממי
לפיוז'ן גורמה. בחשמלית, ברכבת, בקרונית כבלים, באוטובוס או בספינה.
שירותי התחבורה הציבורית של שוויץ הם מהטובים בעולם. האוטובוסים מגיעים עד תחנת הרכבת ומסונכרנים איתה. זמן ההמתנה רשום מראש - ומסתכם ב־8 דקות לכל היותר. השילוט ידידותי, והמחיר נמוך הודות ל"סוויס פס" - מעין "חופשי יומי" לתיירים, שמקנה נסיעות חינם ללא הגבלה בכל אמצעי התחבורה הציבורית, לצד 50% הנחה בכל הרכבלים ורכבות ההרים (היק־ רות מאוד) וכניסה חופשית ל־400 המוזיאונים המשמעותיים בשוויץ. גם הילדים ייכנסו בחינם.
הרכבת היא חוויה פנורמית בפני עצמה - בעזרתה כמעט נוגעים בשלג. באותה הרכבת מצאתי קרונות משחק לילדים, קרונות אכילה, קרונות מחלקה ראשונה וקרון השתקנים, אשר מחייב התייחסות מיוחדת: יש לו סימן היכר אופייני והוא מיועד לקריאת ספר, למחשבה או לשינה, בלי מוזיקה וסלולרי. זה עבד מצוין - עד שקבוצה רעשנית של ישראליות נקלעה לקרון, קשקשה את עצמה לדעת ולא הבינה למה השוויצרים מזעיפים לה פנים.
הנסיעה ברכבת מברן אל העיירה מרטיני נמשכת שעתיים בלבד ומנוקדת עצים מכל סוג ומין. מרטיני היא המרפק של נהר הרון, שחתך בה עיקול חד לכיוון אגם ז'נבה. קשה להאמין שבמקום המנומנם והנידח הזה מסתתרים אוצרות תרבות עשירים כל־כך. במרכז מרטיני ממוקם מוזיאון סן ברנרד, שמשכן 8 כלבי סן ברנרד יפהפיים ומטופחים ועוד שני גורים קטנים עם עיניים אנושיות. הנזיר ברנרד, לפי האגדה, גידל כלבים שהתמחו בהצלת אנשים שאיבדו את דרכם בשלג. הסן ברנרדים נשאו על צווארם חבית קטנה עם ברנדי להשקות את הניצולים. היום הרושם הוא שהכלבים עצמם יוכלו לשבת בנימוס בבר ולהזמין כוסית ברנדי. הם מבויתים להפליא וצייתנים מאוד.
בקרבת המוזיאון מצוי אמפיתיאטרון עתיק מהתקופה הרומית, עדות להיות היישוב מרכז מסחרי חשוב בעבר. המוזיאון הצמוד מציע תערוכות מתחלפות לצד שרידי ארכיאולוגיה מהתקופה הרומית. בחצרו גן בוטני מרשים המקושט בפסלים, ביתן עץ המציג את תוכניות התעופה של לאונרדו דה־וינצ'י ועוד מוזיאון קטן ובו אוסף המכוניות העתיקות של משפחת ג'יאנדה, שהמוזיאון נושא את שמה.
דקות ממרטיני, סוף העולם שמאלה, מנמנמת העיירונת סן מוריס (שאינה עיירת הסקי המזרחית המפורסמת סנט מוריץ). בתי עץ, פרות עם פעמון, רכסי הרים חרושי קמטים שעננים מעשנים מנחיריהם, וכנסייה מרשימה הבנויה על חפירות רומיות קדומות. במנזר הסמוך לכנסייה מוצגים ארונות קבורה ובתוכם עצמות הסן מוריסים לדורותיהם. בתוך מראה מצופה זהב ויהלומים מונחת מבחנה קטנה ושקופה ובה שני קוצים מזר הביזיון של ישו. חיש מהר מתברר שאפילו ראש המנזר האדוק מרשה לעצמו לפקפק באותנטיות שלהם.
אנחנו מקנחים בלויקרבאד (Leukerbad), עיירת סקי מדרום לברן ובה אתר ספא מהגדולים באלפים. הדרך ללויקרבאד יפה מהמקום עצמו: ערוצי נחל ונקיקים בהר, קניונים ואגמים. החורף ממשיך להטות לנו חסד וממיס את קצות הקרחונים בתנועות מפל גמישות. לויקרבאד היא מקום קטן וציורי עם בקתות עץ מדוגמות, חנויות קטנות לחפצי אמנות וכפריים חייכנים, שאוהבים להתבודד עם הטבע ומתייחסים אלינו בסלחנות של בעל בית. רוב המרחצאות בלויקרבאד שייכים לרשת לינדנר ומציעים מתחם ענק הכולל קניון בסגנון רומאי, בריכות גדולות עם ג'קוזי ומפלי מים בטמפרטורה טבעית של 40 מעלות, סרטי קולנוע אל תוך הבריכה ומגשי מזון צפים. בבריכות הסגורות משתכשכים רוחצים ערומים בערבובייה משמחת, וחדרי הטיפולים מציעים 200 סוגי עיסוי.
כשהלילה הקפיא ואד עמד באוויר, שכשכנו לנו בבריכה המינרלית הפתוחה אל הטבע. ההרים סגרו עלינו בעוצמתם האיומה, ולמחרת לא עמדנו בקסמם. כבשנו לנו משעול בהר גמי (Gemmi) והטבע החזיר במפלי מים שוצפים, שבילים שנדמה כי עוד לא נכבשו, שקט, יופי וכוח. עם אור הערב הרך שנגע בעצי האשוח ורוח ההר שפרכסה על הרכס, במקום שהטבע מצוי בשפע רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם - הבנו אחת ולתמיד מי פה הבוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
