עונג שבת נוסח נפאלי: טיול רוחני בנפאל
גיא נוימן יצא לטיול רוחני בעקבות המקדשים, הסטופות, האלים, הפסלים, גלגלי התפילה, המנטרות והאמונות הרב גוניות בנפאל, וסיים אותו – תאמינו או לא – במסע ארוך של קניות. שבוע נפאל
קאלי היא אלת הנקמה של ההינדואיזם ומתוארת כשחרב בידה, מחרוזת גולגולות תלויה על צווארה, עור נמר לגופה, גופה שחור, עין שלישית במצחה ופיה נוטף דם. במיתולוגיה ההינדית היא משמשת "כנשק יום הדין" של האלים כאשר הם נאלצים להילחם בשדים חזקים במיוחד. בימי הביניים נחשבה קאלי לאלוהות עליונה, וקורבנות אדם הוקרבו לה בכל רחבי תת היבשת ההודית. כיום שכך פולחנה, אך אחד המרכזים הגדולים בו היא נערצת נמצא בדרום עמק קטמנדו.
מידי יום שלישי ואפילו יותר בימי שבת (הימים הקדושים לקאלי) מגיעים אלפי אנשים למקדש המפורסם על מנת להעריצה ולהקריב לה קורבנות דם. הקורבנות אותם אוהבת קאלי הם בעלי חיים זכרים. עשרות האוטובוסים מגיעים לאיזור עמוסי תרנגולים, אווזים, כבשים ולפעמים אפילו בופאלו או יאק.
בדרך המובילה אל המקדש מציעים עשרות מוכרים את מרכולתם: מיני מתיקה, פרחים כאמצעי מנחות, קטורת וחפצי פולחן מגוונים. המבקרים, לבושים במיטב מחלפותיהם, מקווים לקבל את ברכת האלה, משילים את נעליהם, ועומדים בסדר מופתי ובסבלנות בשורה ארוכה הנעה באיטיות לעבר המזבח שטוף הדם.
הם מעבירים את המנחה שהביאו לידי כוהן דת, השוחט אותו, מטפטף כמה טיפות דם על המזבח ומחזיר את הגווייה הטרייה לידי בעליה. קאלי אינה צריכה ערימות בשר נרקב – עצם הנתינה היא החשובה. המאמינים לוקחים את בעל החיים שהוקרב אל החורשה הקרובה, שם הם סועדים את ליבם במנגל עסיסי וקדוש, שקיבל את ברכתה של האלה.
בנפאל, הממוקמת בין תת היבשת ההודית לבין טיבט, נוצרה תערובת תרבותית מיוחדת במינה. עמים מערבות מונגוליה, דוברי השפות הטיבטו-בורמזיות, אוחדו עם העמים הקווקזים ממישורי הודו, דוברי השפות ההינדו-אירופיות. דת ההינדואיזם שהגיעה מהודו התערבבה ואוחדה בצורה מוזרה וייחודית עם הבודהיזם הטיבטי.
עולי הרגל הנוהרים לדקשינקאלי (שהיא אלה הינדית) אינם רואים כל סתירה בעצירה בדרך חזרה בסטופה (מבנה דתי המסמל את הבודהיזם) הגדולה של פרפינג (Pharping) לביקור במקדש המפורסם של באג'רה מוג'יני ( Bajra Jogini). זהו אחד מארבעת המקדשים החשובים של העמק, המוקדשים לאלה הזועמת והמפחידה, בעיקר אם אתם שדים.
כאן אין דם וקורבנות, אלא מאות גלגלי תפילה ודגלים צבעוניים הפזורים ברחבי המקדש ועל הגבעה שמעליו. בתוך גלגלי התפילה ועל גבי הדגלים כתובה המנטרה המפורסמת ביותר של הבודהיזם הטיבטי: "אום מני פדמה הום" (Om Mani Padme Hum),
זוהי גם בקשה לשלום עולמי ולשחרור כל היצורים החיים ממעגל הסבל. הרעיון הכללי הוא שאמירת המנטרה פעמים רבות ככל שניתן, והקפתן של סטופות, תקרב את המאמין אל הנירוונה – היא הגאולה הנכספת של הבודהיזם. היות שאדם מוגבל בכמות הפעמים שהוא מסוגל לאמור את המנטרה במהלך חייו, נמצאה שיטה המקצרת את הדרך: בתוך גלגלי התפילה, על גבי קלף עגול, כתובה המנטרה מאות פעמים. על המאמין לסובב את הגלגל (רק עם כיוון השעון), וכך נאמרת המנטרה עבורו עשרות אלפי פעמים מידי יום.
ומי שחושב כעת על חוסר התכלית העגומה של מלמול משפט חסר משמעות ואמונה, שאמירתו יכולה לחולל קסמים, ולהביא את העולם למצב טוב יותר – טוב לו שיזכור את המנטרה המפורסמת ביותר שאנו מכירים היטב בישראל: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. והרי ידוע שאם נגיד זאת כל חיינו, נקרב בכך את בוא המשיח.
סטופה (בסנסקריט אמת) היא מבנה סגור, הסמל האדיר והמרשים של הבודהיזם. בנפאל מעוטרות רוב הסטופות בציורים הצבעוניים של עיני הבודהה, הצופות לארבעת כיווני השמים, ורואות הכל.
כיבוש טיבט בידי סין בשנת 1951 וכישלון המרד של 1959 הביא לגל גדול של פליטים, שחיזקו מאד את הבודהיזם בנפאל. הנזירים, בולטים בבגדי הארגמן, מלווים במקרים רבים בטיבטים ובנפאלים זקנים, מקיפים את הסטופות עם שרשרת תפילה ומשננים במשך שעות את המנטרה כתפילה לשלום פנימי ועולמי.
בקטמנדו עצמה מושכות את המבקרים בעיקר הסטופות המפורסמות של בודנאת' (Budhnath) שבמזרח העיר, המהווה את המרכז הטיבטי הגדול במדינה, וסוואיאמבונאת' (Swayambhunath) הממוקמת על גבעה תלולה במערב העיר. זו האחרונה מכונה גם מקדש הקופים בגלל הלהקה הגדולה החיה על הגבעה.
בנפאל דבר אינו פשוט, הכל קדוש. אפילו הקופים הללו, שללא ספק הופכים את חייהם של תושבי השכונה לבעייתיים, נחשבים לבני לווייתו של האל האנומן (Hanoman), שבעצמו היה מעין קוף פלאי.
בדרום מזרח העיר זורם הנהר בגמטי (Bagmati), הנשפך בסופו של דבר אל נהר הגנגס הקדוש. הגנגס עצמו זורם בתוך הודו, ונחשב להתגלמות טהורה של האלה גנגה (Ganga). עבור ההינדים בכל רחבי העולם נחשבות שריפות הגופה, הנערכות בטקסיות על גדת הנהר, לחשובות במיוחד עבור נשמתו של המת, שעתידה להתגלגל לצורת קיום חדשה. נהר הבגמטי, כיובל קדוש של הגנגס, הוא המקום אליו מגיעים המקומיים למות.
האל האחראי על המוות הוא שיווה (Shiva) הנורא. (קאלי אלת הנקמה, אגב, נחשבת לעיתים לאשתו). בני המשפחה המתאבלים ניתנים לזיהוי בקלות בעזרת הבגדים הלבנים והראש המגולח של בני המת. אלו עורכים את הטקסים מול מקדש פשופטינאת' (Pashupatinath), המקודש לשיווה שנחשב לקדוש בנפאל. בירח המלא האחרון בכל חורף מתמלאות הטרסות הבנויות שמול המקדש בחסידי האל, הנמשכים לכאן במטרה להעריצו בחגו העיקרי – שיוואראטרי (Shivaratri).
במקרים רבים כוללת השתתפותם מעשים מחרידים של סיגוף עצמי, הכולל קבורה עצמית, מריחת הגוף באפר, אכילה מגולגולת של מת, ואפילו – במטרה להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין שבתענוגות אנוש - גם הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין. מסתגפים אלו, הנעים בכל רחבי תת היבשת ההודית, מכונים סאדוס (Sadhus), ונחשבים לאנשים קדושים. חלקם יושבים כאן, מול מקדש שיווה, גם בשאר השנה וזוכים להערצה מצד עולי הרגל והמשפחות המנהלות את טקסי שריפת הגופה.
עמק קטמנדו מתפרס על פני שטח של 905 קמ"ר ברום של 1,340 מטרים מעל פני הים. עד המאה ה-14 הייתה נפאל מפוצלת לעשרות נסיכויות קטנות, ששמרה כל אחת על ייחודה התרבותי. אחד האירועים שאיחדו בין תושבי המדינה כולה הוא הדיוואלי (Diwali), חג האורות ההינדי הנחגג במשך חמישה ימים במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר.
החג מסמל את ניצחון הטוב והידע על פני הרוע והבערות. במהלך היום מקשטים את הבתים והחנויות בעלי מנגו וקישוטים, המזכירים את עיטורי הסוכות שלנו, ובלילה נתלים שורות פנסים ונרות ברחובות ובביתם. למעשה משמעות המילה "דיוואלי" היא "שורת אורות". מקורו בסיפור המיתולוגי על ניצחון האל ראמה על מלך השדים, רוואנה. כדי להקל על חזרתם של ראמה ואשתו סיטה מהגלות, הכינו עבורם תומכיהם שורות של פנסים.
הדיוואלי הוא חג איחוד המשפחה, וכשאומרים בנפאל משפחה, נכללים בכך גם יצורים שאינם אנושיים. ביום הראשון מאכילים את העורבים, שליחיו של אל המוות, ביום השני מעריצים את הכלבים ומקשטים אותם בשרשראות של פרחים וטיקות (אבקה צבעונית המודבקת על המצח).
ביום השלישי מעריצים את הפרה הקדושה ואת לקשמי (Lakshmi), אלת השפע. שורת הנרות המודלקת מהרחוב אל תוך הבית מזמינה את לקשמי להיכנס, לברך את הבית ולמלא את הכספת בעושר. ביום הרביעי מעריצים את השוורים, מקשטים ומלטפים אותם ומשקים אותם במי סוכר ואורז משובח. היום החמישי מוקדש למשפחה עצמה. זהו יום האח והאחות, יום של מתן מתנות הדדיות והמון המון קניות.
הכותב הוא מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
