סוכות למתקדמים: מה מטלטל אותנו בחג הזה?
הפחד מפני שינוי הוא פחד מסוף של דבר אחד ומהתחלה של דבר חדש. הוא דומה לפחד הבסיסי מהמוות, שלפעמים מתגלה כהיפוך מקרי של הדבר האמיתי: הפחד לחיות. חג הסוכות מטלטל אותנו מבפנים כי הוא מדבר, בעצם, בדיוק על זה
בעיצומו של חג האסיף אני אוספת את עצמי. בחג שנופל בשיאה של עונת מעבר, אני קשובה למעברים האישיים שלי. בשבוע שבו אנו מצווים לצאת אל הטבע אני קשובה לשינויים המתבשרים ברוח, ומבקשת להמריא על כנפיה.
חג הסוכות מוציא אותנו מהבית למשך שבוע שלם, כדי לשבת – לגור – במבנה ארעי. כל מהותה של הסוכה היא הזמניות וחוסר הקביעות. והעונה – עונת הסתיו שכולה מעברים ושינויים: הטבע בתנועה. המגילה הנקראת בחג זה, מגילת קהלת, כולה הדגשת ה"הבל" שבעולם – "הבל" שמשמעותו האמיתית איננה דבר בזוי או נטול ערך, אלא דבר חולף. הקביעה הנחרצת "הכול הבל" אינה שוללת את משמעות הקיום, אלא קוראת לנו להתעורר לזמניות של העולם – זמניות שיוצרת את הרגעים הכי יפים שהכרנו.
פרדוקס אנושי ידוע הוא שאנו נוטים להעריך דברים יותר דווקא כאשר הם נעלמים לנו. על אותו משקל, אנו נוטים לאפשר לעצמנו להעמיק באינטנסיביות של חוויות רגע לפני היעלמן. "גדולים, גדולים רגעי הסוף", כתב אלתרמן. ואולי עצם גדולתם של רגעים אלו נעוצה בסופיות שבהם. כי כאשר הסוף עומד בהיר אל מול העיניים, עוצמת החוויה גוברת. ניתן לומר שההכרה בסוף המתקרב עוזרת לנו להתקדם אל עבר הסף, ולפעמים גם אל מעבר לו, במיצוי הווייתנו ברגע נתון.
כל הרהורי הסוף האלו נוחתים עליי עם פתיחתה של שנה חדשה – שנה יפה, שנה שונה אשר התחילה רק זה עתה. ככה זה ביהדות – שני החגים הגדולים של השנה (סוכות בסתיו ופסח באביב) מתוכננים בתיאום עם עונות המעבר. והמצוות הנלוות ממחישות את הנטייה היהודית לאמֵן את האדם במעברים רגשיים, המאתגרים את התודעה. יותר מכל חג אחר, אנו מצווים
למעשה, השבוע של סוכות הוא הסוף של ההתחלה. כלומר, החגיגה המרתונית של פתיחת השנה החדשה, שהחלה לקראת ראש השנה, עומדת להיגמר, ואנו עומדים ליפול לתוך ימי השגרה הקשים של "אחרי החגים". בעיתוי הזה, של התחלה אך גם סוף של התחלה, מזכירים לנו לנצל כל רגע בשנה הנפתחת כי הרי גם שנה זו הולכת, בסופו של דבר, לחלוף. ומחשבה זו איננה פסימית כל כך כאשר אנו נזכרים בעוצמה המלווה התרחשויות שזמנן קצוב. תודעת הזמניות מעודדת אותנו לחדד את החושים, לשים לב לפרטים, לחיות כל יום כעולם ומלואו ולחיות אותו עד תום.
לפעמים עלינו להזכיר לעצמנו שהמעברים הקוסמיים הם תופעה של סדר ולא של כאוס. לא סתם חז"ל הקבילו בין "מחליף את הזמנים" ל"מסדר את הכוכבים" (מתוך ברכת "המעריב ערבים" בתפילת מעריב). מעבר הכוכבים הוא תנועתם, אשר יוצרת את ההרמוניה הקוסמית שמסדרת את היקום על פי חוקי הטבע המוכרים לנו: החלוקות ליום לעומת לילה, חודש ועוד חודש, ושנה אחר שנה.
גם במוסיקה האנושית המעברים תורמים עיקרון של סדר. האקורדים הבונים את התחביר המוסיקלי – או במילים אחרות את תנועת ההרמוניה – מניעים את המוסיקה קדימה בהתחלפותם. תבנית האקורדים – המהלך ההרמוני – שהיא המבנה הבסיסי וסוג של הפשטה מוסיקלית של רוב השירים המוכרים לנו, אפילו נקראת באנגלית "changes", כלומר "מעברים". מבני המעברים של כל שיר בונים הן את הייחוד והן את הקוהרנטיות שלו, מתוך ההיגיון המובנה של שפת הצלילים.
הפחד האנושי מפני שינוי הוא פחד מסוף של דבר אחד ומההתחלה של דבר חדש. הוא דומה לפחד הבסיסי מהמוות – שלפעמים מתגלה כהיפוך מקרי של הפחד האמיתי: הפחד לחיות. חג הסוכות מעמת אותנו עם עונת המעבר ועם המעגליות של השנה, ומציב בפנינו את השינויים בטבע כחלק מובנה מהזמניות של הקיום. טבעו של היקום הוא ששינויים אלו אינם מהווים גורם מאיים, כי אם סימן לסדר.
גם בתחושת הזמן האנושי האישי שלנו ובהתבוננות במעברים הבונים את חיינו, אנו מוזמנים להרחיב את המבט ולגלות את הסדר הקוסמי. סדר שיש בו היגיון פנימי וייחודי, המכוון ומסדיר אותנו ביחס לעצמנו. ובחג המכונה גם חג האסיף אנו מוזמנים לאסוף את עצמנו באמצעות תפיסת תנועת ההרמוניה הפנימית שלנו כמהלך, וגם "להתאסף אל אבותינו": לא במובן של מוות והיקברות, כי אם במובן של היות חלק ממהלך כולל ונרחב. אנו מוזמנים לחיות – ולחגוג את הזמניות של הקיום.
לבלוג של אמירה ארליך
נא להמתין לטעינת התגובות
