שתיקה דור שלישי: קווים לדמותו של השקט, מבטהובן ועד נוקיה
אמירה ארליך שולחת אס.אם.אסים ריקים, דוגמת שתיקות מתוך יצירות מוזיקליות וטוענת שבמצב של שקט דברים רבים עוד ממשיכים להיאמר ולהתרקם, רק לא במילים
אנו, הנשים, אוהבות לדבר; אוהבות שמדברים איתנו; צריכות שיקשיבו לנו; צמאות למילה של משוב. אולי משום כך קבעו חז"ל שנשים הן פטפטניות – מין "פיט-פוט" של מילה שמכילה בתוכה את הציפייה להדדיות. אותם החכמים הוסיפו לספר כיצד מתוך עשרה קבין של שיחה אשר ירדו לעולם, "תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט). את העשירי, מן הסתם, השאירו בציפייה וכליון עיניים: כמענה, או לפחות כתגובה על כל התשעה שלהן.
אבל כמו שאנו יודעות לדבר, כך אנו הנשים גם יודעות לשתוק: שתיקה רועמת, שתיקה מתחננת, שתיקה שאנו מצפות מכם, הגברים, להבין. וזה בכלל לא פשוט. הקלישאה הנשית של פנייה בלשון "אנחנו צריכים לדבר" לרוב ממשיכה - לא בדיבור כי אם בשתיקה. שקט שמהצד הנשי מלא עוצמה וציפייה, ומהצד הגברי מתמלא לרוב בבלבול ובאי-הבנה.
היום, בעידן הסלולרי, העסק של שתיקה הולך ומסתבך. כי כשאת שותקת על הקו משך יותר מכמה חלקיקי שנייה, הנודניק שמצדו השני של הקו תמיד יתקע איזה "הלו, את איתי?" - כדי לוודא שהשיחה לא נותקה, וזה כמובן הורס את כל המומנטום. אמנם המדיום של המסרון נותן אופציה חדשה שהיא לעתים כמו חצי-שתיקה – כתיבה חידתית ותמציתית או סמל הבעה – אבל לא פעם מצאתי את עצמי מחפשת אפשרות טכנית לשלוח לידיד הודעת טקסט נטולת טקסט: סמס ריק. זאת כבר שתיקה דור שלישי.
יש לי חברים שיודעים כבר מראש שאני מתקשרת כדי לשתוק. חלקם אף יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איך לשתוק ביחד איתי על הקו. ברגעים קסומים שכאלה, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את חוט הבדיל הנמתח בין עמוד לעמוד, את גלי השידור צפים בין אנטנה לאנטנה, או את הצינור הישן המחבר בין שתי כוסות במשחקי טלפון פרימיטיביים מהילדות של פעם. ברגעים כאלו המרחק, העיוורון והשקט מצטמצמים אל מול זרמי הרגש, המחשבה ותחושת הנוכחות שמציפים אותי.
כי שקט הוא לא דממה. שורש הדממה בהפיכת החי לדומם. דומם הוא בראש ובראשונה נטול תנועה. הדממה היא דלת סגורה; חוסר תזוזה; מוות. לא סתם מתארת התורה את תגובתו של אהרן הכהן למות שני בניו במילה "ויידום", ולא "וישקוט". האב המזועזע חווה רגע של מוות גם בתוך עצמו, ועל כן תגובתו מתוארת כדממה. השקט, לעומתה, הוא פאזה שמכילה חיים: משהו עוד זז, גלים עוד זורמים. החלל שבין שני עצמים או בין שני בני אדם יכול להתמלא בשקט, אבל יכול רק להתרוקן מן הדממה. במצב של שקט דברים רבים עוד ממשיכים להיאמר ולהתרקם, רק לא במילים. כמו ההבדל בין צליל לצבע, בין גלי אור לגלי קול.
בטהובן, שבמהלך חייו עבר למצב פיזי של שקט שבחירשות, המשיך להלחין גם כשהיה חירש. וכבר בשנים שבהן שמיעתו הלכה
הפתיחה האמיתית של היצירה המפורסמת היא בעצם "שש-טה-טה-טה – טאה", כלומר היא כוללת הפסקה (של שמינית) לפני השמעתו של הצליל הראשון ביצירה. האם וכיצד יכול מאזין שלא ראה את דף התווים לחוש בהפסקה הנדרשת בתווים שרשם המלחין? אולי יידע לעשות זאת רק אותו מאזין שיידע לקרוא בהבנה את המסרון הריק של בטהובן מבלי לחשוב שמדובר בטעות טכנית. או אולי אותו מאזין שמזהה וחש בחייו את רגעי השקט שלפני הסערה לא רק במבט לאחור.
כמה מאות שנים אחרי בטהובן הפריז המלחין המודרניסטי ג'ון קייג' בהלחינו יצירה שכל כולה שקט. היצירה "4.33" מאת קייג' היא יצירה לפסנתר סולו שנפתחת בסגירתו של הפסנתר, למשך זמן קצוב ומדויק של ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. במהלך הזמן הזה יושב הנגן הסולן ושותק. קולות אי-הנחת – חוסר היכולת של הקהל לשאת שקט אינטנסיבי שכזה – הם שמעצבים את המצלול הייחודי של כל ביצוע שונה של היצירה, כאמירה אמנותית יוצאת דופן חזקה אם כי מעט משונה.
יכולתו של אדם לשתוק עם עצמו הוא חלק מחוסן העצמי שלו, והיא תורמת בוודאי גם לבריאות הנפשית שלו. יכולת של שני אנשים לשתוק ביחד, להקשיב אחד לשקט של השני או לאפשר לשקט למלא את החלל שביניהם, צובעת את הקשר שביניהם בגוונים עשירים של עומק. כי במקום שבו נגמרות המילים, השקט מתחיל. אנו מרבים לדבר על כוחן של מילים, ואולי לעיתים כדאי להזכיר לעצמנו לשתוק על כוחו של השקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם