זוזו! היום יום של התחלות חדשות
העמידה במקום מתישה ומחסלת והליכה לאחור בלתי אפשרית. ההתקדמות, שהיא האופציה הפיזיקלית היחידה, דורשת שינוי מתמיד. אמירה ארליך על האחד בספטמבר, יום בינלאומי של התחלות חדשות
התאריך האקראי אחד בספטמבר הוא יום בינלאומי של התחלות חדשות. סמיכות תאריך זה לראש השנה העברי מגבירה את רוח ההתחדשות של עונת הסתיו היהודי – רוח שיש בה לפעמים לא מעט איום. התחדשות משמעה שינוי, ומה לעשות שרוב בני האדם עדיין נכנעים לאינסטינקט האנושי של פחד מפני שינויים. רבים יעדיפו מצב ישן, מוכר ולא מיטבי, על פני אפשרות של הטבה הכרוכה בשינוי.
שינוי דורש ויתור: ויתור על דפוסים מוכרים ומשומנים. הפחד מפני שינוי מקביל במשהו לפחד מפני המוות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלעתים קרובות עלינו לתת למשהו למות בתוכנו כדי לאפשר לשינוי להתממש. וכמו שאנחנו מפחדים מהמוות עצמו ונוטים לחשוש מהיעדר הקיום שאחריו, כך קשה לנו לוותר על חלקים מתוך עצמנו, ואנו חוששים מהיעדר קיומם אחרי הוויתור. החשש הזה מונע מאיתנו להיפגש עם חלקים יפים עוד יותר בעצמנו, ואף יכול לנתץ את הגדולים שבחלומותינו.
בתהליך האלכימי, שהפך במרוצת השנים למטפורה להתפתחות הנפש, קיים שלב חיוני שנקרא "מורטיפיקו", כלומר מוות. זהו שלב ביניים, שבשום אופן אינו מסמל את הסוף. בתהליך הכולל, יודעים האלכימאים, הכרחי שלב של אובדן וכיליון, שבלעדיהם אין להיוולד מחדש. עיסוקם של האלכימאים הוא הרי בטרנספורמציה של החומר, במטמורפוזה, או בעברית פשוטה – באמנות השינוי.
אחד הסמלים המאפיינים את שלב המורטיפיקו הוא האריה הירוק. אותו יצור מפחיד אך חביב נראה בציור עתיק מן המאה ה-16 בעת הפעולה האופיינית לו, בליעת השמש.
האריה הנועז מסמל את הכוחות היצריים והיצירתיים הראשוניים. בבלעו את השמש הוא מדמם מרוב מאמץ, ומבקש להזין את עצמו במקור האנרגיה
טבעם של האריות הירוקים שהם מכריחים אותנו, גם אם לפעמים באכזריות, לוותר על הקיים ולחתור אל משהו אחר. דווקא החִיוּת שבהם היא המביאה למוות – מותם של דפוסים משומנים מדי, מוכרים ונוחים. בהיעדר השמש אין ברירה אלא למצוא מקורות אנרגיה חלופיים; לאזור כוחות ולחפש דרכים חדשות לשרוד בחורף ובכך לממש את דברי הממציא, ההוגה והמדינאי האמריקני בנג'מין פרנקלין: "ההכרח הוא אבי ההמצאה".
האריה הירוק מעמיד אותנו פנים אל פנים מול הזדמנויות מוחמצות של חיינו. הוא מוליד בנו את הצורך לבדוק נתיבים חלופיים, ואף מאיץ בנו להתעמת ישירות עם פוטנציאל הגדלות הטמון בנו. הצורך האנושי שלנו להיאחז בקיים, במוכר ובנוח מתברר אז לעתים כגורם מגביל או מונע. ההתרכזות הבלעדית בדפוסים המוכרים מסתירה מאתנו אפשרויות טובות לא פחות, ולפעמים אף גדולות יותר. סנוור השמש חוסם בפנינו את טווח הראייה; כשהשמש נעלמת מהאופק, השמיים פתוחים יותר ומיליוני כוכבים מנצנצים. רק צריך להרים את הראש ולהסתכל למעלה.
היכולת לחבק את האריה הירוק במקום להירתע מפניו, היא היכולת להתקדם מבלי לחשוש ממה שייוותר מאחור. ושוב, באופן פרדוקסלי ומקסים, ככל שלא נפחד לתת לחלקים בתוכנו למות, נהיה יותר פתוחים לחידושים ואז גם נגלה ששום דבר בעצם לא באמת אבד. החלקים הישנים ייטמעו בתוכנו במקום עמוק יותר – כמו מתים הנקברים ונספגים באדמה, וימשיכו להעשיר את קיומנו בזכות תהליך ההטמעה. הפתחים החדשים יביאו אותנו למחוזות שחשבנו שאפשר רק לחלום עליהם.
כאשר החיים מזמנים לנו פתח לשינוי אפשר לחשוש, להתנגד ואף להתאבל. אבל אמנות החיים, כמו אמנות המוסיקה, היא אמנות הנעה על גבי ציר הזמן. העמידה במקום מתישה ומחסלת. והליכה לאחור בלתי אפשרית. ההתקדמות, שהיא האופציה הפיזיקלית היחידה, דורשת שינוי מתמיד. שינוי שדרכו נמשיך ונחשוף כוחות החבויים בנו, ונזכה להכיר ולמשש את הגדולה הטמונה בנו. חיבוק השינוי יאפשר לנו לצמוח ולא לצנוח, ואולי אף ילמד אותנו, עם הזמן, לשמוח בחידוש. והעיקר לא לפחד כלל.
לבלוג של אמירה ארליך
נא להמתין לטעינת התגובות
