משולש ברמודה: התעלומה שלא היתה
יחד עם אורי גלר והמפלצת מלוך-נס, העפיל משולש ברמודה בתודעה האנושית של המאה ה-20 לראש המצעד של העל-טבעי ולקח בהליכה את הבכורה במגזר החייזרים ו\או אטלנטיס. בדיקה מחודשת של המיתוס מעלה כמה תשובות נוקבות, מהסוג הפרוזאי
שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת היו ימי הזוהר של אורי גלר, האיש מאטלנטיס, המפלצת מלוך-נס ובעיקר, כמדומה – של אותו אזור דמיוני באוקיינוס האטלנטי, המשתרע בין חופיה המזרחיים של פלורידה, פורטו-ריקו ואיי ברמודה - וזכה לכינוי "משולש ברמודה".
היתה אז תחושה אמיתית שמשהו חייזרי מתרחש באזור, או שלפחות עדיף לקחת טיסה אחרת, או אונייה אחרת, כלומר אחת שלא עוברת מעליו ועלולה להתפוגג בדרך שכונתה אז "באורח מסתורי", מושג שתרם רבות למיתוס הגיאוגרפי. בעניין הזה, לפחות, היתה מידה של צדק: באמת התחוללו שם אסונות מצערים. אך האם יותר מאשר במקומות אחרים על פני הגלובוס באותה תקופה? - לא בטוח.
אבל בעוד שבשלב זה, לפחות, יש כמה בעיות עם הנטייה להפריך נחרצות מקרים כמו אורי גלר או המפלצת מלוך-נס, נראה שאת הבלון של משולש ברמודה אפשר כבר לפוצץ. כי די בפרספקטיבה הקלושה של עשור או שניים כדי להבין שאחד מסיפורי האימה והמסתורין הגדולים של המאה ה-20 לא היה אלא מקרה קלאסי של היסטריית המונים שנבעה מקצת בעיות טכניות מהסוג הפרוזאי.
למרבה השמחה, נראה שהיא השתלטה גם על מוחותיהם של חוקרי תאונות, מהנדסים ומיני טיפוסים אחרים שאנחנו נוטים להאמין ברצינות שהם פועלים מתוך אובייקטיביות מקצועית. אז לא היא. ואם תרצו, הסיפור של משולש ברמודה הוא כיוון מצוין למחשבה, משל קטן על פחדים ועל המשיכה האנושית ללא נודע.
תחילתו של המיתוס ב-1952, בכתבה במגזין Fate, שייחסה לאזור מספר גבוה במיוחד של תאונות מוזרות. השם "משולש ברמודה" נטבע ב-1964, במאמר שכתב וינסנט אגיס בכתב העת "ארגוס". לאחר מכן התפרסמו ספרים וסרטים שקעקעו לעד את האימה על פני מי האוקיינוס האטלנטי. המפורסם שבהם היה רב המכר של צ'ארלס ברליץ, "משולש ברמודה" שיצא
אך מסתרי משולש ברמודה מתחילים כבר במאה ה-15. ביומנו של כריסטופר קולומבוס מ-1492 דווח על "מצפן משתגע" בספינותיו ששייטו באזור, ועל להבת אש בשמים. גם לעניין זה הסבר ראוי, לפיו נובעת השתוללות המצפן מסטייה מגנטית בין הצפון המגנטי לצפון הגיאוגרפי. להבת האש שראה קולומבוס מיוחסת למטאור. אך אירוע מסתורי נוסף התרחש באזור בנובמבר 1872: האונייה מרי סלסט הפליגה מגנואה לניו-יורק. חודש לאחר מכן היא נמצאה נטושה על פני הים. ספינת ההצלה נעלמה, אך כל המטען נמצא על הסיפון.
ההסברים למסתורין היו, כרגיל, עשירים ויצירתיים: האזור נשלט על ידי חייזרים; מתחת לפני המים נמצאת יבשת אטלנטיס והטכנולוגיה שלה ממשיכה לפעול ולהשפיע על הים; תעלות בלתי נראות שואבות לתוכן אנשים; המשולש הוא שער לעולם אחר, מקביל, ועוד ועוד.
בחינה מדוקדקת של האירועים מראה שחלק מהתאונות שנחשבו מסתוריות בזמן התרחשותן נפתרו עם הזמן, וכי באזור אכן התרחשו תאונות טרגיות, אבל לא יותר מאשר בכל אזור שייט או טיסה אחר. ב-1975 אושרה טענה זו על ידי רשומות משמר החופים האמריקאי. בנוסף, התברר שממדי המשולש "הורחבו" על ידי סופרי התאונות, כך שנמנו תאונות שכלל לא התרחשו בשטחו.
בהמשך אותה שנה ליקט לארי קושה, ספרן מאוניברסיטת אריזונה, נתונים שהוכיחו כי תאונות מסתוריות כביכול שנאמר עליהן שקרו כשהים היה שקט, התרחשו למעשה בזמן של סערה, וכי חלק גדול מהתאונות המסתוריות קיבל לבסוף, כאמור, הסבר הגיוני.
העיתונאי טום מנגולד מה-BBC פתר לאחרונה שתיים מהתעלומות שנותרו בעינן, של שתי טיסות מסחריות בריטיות מסוף שנות ה-40 שהסתיימו בהיעלמות, ולקחו עמן 51 נוסעים ואנשי צוות אל מוות ללא שרידים.
מנגולד מסביר שלפני 60 שנים טיסות מסחריות מלונדון לברמודה היו דבר חדש ומסוכן. הן הצריכו עצירה לתדלוק באיי אזורס לפני שהמשיכו בטיסה של 2,000 מייל נוספים לעבר ברמודה.
באותם ימים, זו הייתה הטיסה המסחרית הישירה הארוכה ביותר בעולם. המטוסים תפקדו עד קצה גבול היכולת שלהם וניצלו את טיפת הדלק האחרונה. בנוסף, המטוסים מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היו אמינים הרבה פחות מאלה של היום. חברת BSAA שתפעלה את הנתיב האווירי נודעה בבטיחותה הירודה. במשך שלוש שנים היו בה 11 תאונות חמורות, והיא גרמה לאובדנם של חמישה מטוסים ולמותם של 95 בני אדם שהיו על סיפונם.
ב-30 בינואר 1948 נעלם המטוס סטאר טייגר של חברת BSAA, כשעל סיפונו 25 נוסעים ושישה אנשי צוות. שרידים או גופות לא נמצאו. החקירה הסתיימה כשתוצאותיה מסוכמות במילים "נראה שלעולם לא ייוודע גורלו של הסטאר טייגר".
אולם, דוח הטיסה מגלה שהמטוס נתקל במספר תקלות לפני שהגיע לאיי אזורס, כולל מצפן מזייף וכשלים בחימום תא הנוסעים. ייתכן שעל מנת לשמור על החום, הטייס החליט לטוס נמוך בגובה של 2,000 רגל, וכך שרף יותר דלק. בנוסף, רוחות נגדיות גרמו אף הן לצריכת דלק מוגברת. הטיסה הנמוכה גם שללה מהטייס יכולת תמרון במצב חירום, ואם קרה משהו, הרי שהם איבדו גובה בשניות וצללו אל הים, לפני שהספיקו לשדר אותות מצוקה. עשורים אחדים לאחר מכן הודה בכיר בחברה שהיה זה מטוס צבאי שהוסב לטיסות מסחריות, והיה בלתי אמין לחלוטין.
כשנה לאחר היעלמותו של הסטאר טייגר נעלם בין ברמודה לג'מייקה מטוס נוסף מאותו סוג, שהשתייך לחברת BSAA. שעה לאחר המראתו מברמודה, שיגר הטייס אות תקשורת שגרתי, אבל לאחר מכן המטוס נעלם ללא זכר בגובה של 18,000 רגל. על פי מומחי התקופה לתאונות אוויריות, נראה היה שמדובר באסון פתאומי, שכן לא סביר שהיה מחסור בדלק, הדיווחים סיפרו על מזג אוויר טוב ונשללה האפשרות של טעות של הטייס.
טייסים לשעבר בחברה, שהטיסו את הדגם שנעלם פעמיים (Tudor IV), סבורים שהאשמה היא במטוס. מערכת החימום של תא הנוסעים הייתה קרובה למדי לצינורות ההידראוליים. ייתכן ששילוב של דליפת אדים מהמערכת ההידראולית בקרבה לחום של מערכת החימום גרם להתפוצצות שהחלה מתחת לרגלי הטייסים. אלה הן הערכות מימינו, אך מסקנתם של חוקרי התאונה לפני 60 תרמה היטב לחיזוק המיתוס הברמודי. "סיבה חיצונית כלשהי כנראה השתלטה על האדם ועל המכונה", הם ציינו בדו"ח הבדיקה, ופתחו פתח לתיאוריות קונספירציה ולהזנת האגדה שלא היתה על משולש ברמודה.
ההסבר להיעלמותה של טייסת 19 כולל טעויות בניווט בגלל בעיות במצפן בזמן של מזג אוויר סוער, ואת סירובו של הטייס המוביל לעבור לתדר חירום מחשש לאובדן הקשר, כך שלא הייתה אפשרות להנחותו מבסיס האם, והמטוסים התרחקו עוד יותר לכיוון הים. מטוס החילוץ נראה מתפוצץ באוויר מיד לאחר המראתו. בצי האמריקאי העלו את האפשרות שהפרעות אלקטרו-מגנטיות באזור גרמו להתפוצצותם של כלי הטיס באוויר.
נשארנו עם המרי סלסט, תעלומה שעדיין ממשיכה לשוט באורח מסתורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
