אהבה בין הצריפים
"עשרים ילדים מיניאטוריים, עם ראשים גלוחים, מתנפלים לעברנו, נתלים עלינו, רעבים לאהבה. לאט לאט אנו מגלות סיפורים מזעזעים מעברם". אלינה זולוטושקו על ילדי אוגנדה שלא תשכח לעולם
זהו, הגענו לקמפלה, בירת אוגנדה, עכשיו זה באמת קורה. מהיום קמפלה היא לא סתם עוד עיר אי שם באפריקה הרחוקה ומהיום כל מה שסיפרו לי מתחיל להתגשם. בבקשה שיעבור מהר, בבקשה שלא אחטוף מלריה, בבקשה שהילדים בגן יאהבו אותי.
שלושה חודשים קודם לכן, חיפשתי ברחבי הרשת מקומות התנדבות באפריקה. אין לי באמת אומץ, חשבתי, אבל אולי יום אחד... מבין עשרות מודעות שנראו לי זהות, מודעה אחת משכה את תשומת ליבי. לאחר שיחת טלפון אחת עם שירי, ממקימי הפרויקט, התאהבתי והחלטתי סופית שאני עוזבת הכל וטסה לאפריקה.
הפרויקט "אור קטן" הוקם לפני כשלוש שנים על ידי ד"ר שירי טננבוים ושתי מתנדבות צעירות. מה שהתחיל כאסיפת ילדים לא מאורגנת במבנה נטוש ללא גג, מתפקד כיום כגן ילדים עם שלוש כיתות, מרפאה, קבוצת העצמה נשית, תוכנית מלגות לבוגרים ותוכנית תזונה. הכל ממומן מתרומות בלבד, נתון לחסדי התורמים וכל מתנדב נותן את חלקו לפרויקט ומקדם אותו.
את הפרויקט מנהלת דורית סגל, ישראלית שגרה עם משפחתה בקמפלה ומקדישה בהתנדבות את כל משאביה לניהול הפרויקט. נוסף על התרוצצויות וגיוס תרומות מתמיד למען הפרויקט, דורית עצמה מממנת מלגת לימודים לעשרה ילדים בני מזל.
ימים ספורים לאחר ששותפתי עדי ואני נחתנו, לוקחת אותנו דורית לראות את הגן. הגן נמצא בלב ה"סלאם", שכונת העוני הכי קשה באוגנדה, שכונה המורכבת מצריפוני פח ובוץ שנבנו בצפיפות בחלקה הנמוך של קמפלה, בירת אוגנדה, לאורך מסילת רכבת ישנה. בין הצריפונים זורם ביוב וערמות זבל גבוהות מכסות כל שטח שעוד לא נבנה בו. אין חשמל, אין מים זורמים והצפיפות כה נוראית עד כי נדמה שאין שום דרך לעבור בין הבתים.
בדרך לגן מתאספים סביבנו ילדים יחפים עם בגדים בלויים, חלקם סוחבים על הגב עוד ילד קטן מהם, תופסים לנו את
אנו נכנסות בשקט לאחת הכיתות ומתבוננות במהלך השיעור.
הלימודים באוגנדה עולים 180 דולר לשנה, סכום עתק למשפחה בעלת כשמונה נפשות, המרוויחה בממוצע כחצי דולר עד דולר ליום. רוב בוגרי הגן לא יעלו לכיתה א' אם לא יימצא להם תורם. הם יחזרו לרחובות ולעולם לא ייצאו ממעגל העוני אליו נולדו. זו הסיבה שמנהלת הגן, קסאסה, מתעקשת ללמד את הילדים אנגלית וחשבון כבר מגיל 3. אם יום אחד יתמזל מזלו של ילד והוא יזכה לתרומת מלגה, הוא יוכל להשתלב עם שאר ילדי ביה"ס.
אנו לא רוצות להפריע למהלך השיעור אך 20 זוגות עיניים קטנות ובוהקות בוחנים אותנו, תוהים מי האורחים החדשים. ברגע שהמורה משחררת אותם להפסקה, 20 ילדים מיניאטוריים עם ראשים גלוחים מתנפלים לעברנו, נתלים עלינו, בוחנים את השיער, הידיים, הפנים.
אנו מנסות להבין מה הם אומרים, אך הם מדברים בשפה המקומית לוגנדה ולא יודעים אנגלית. "היא אומרת שאת נראית חדשה" צוחקת אישה לבושת גלביה.
קסאסה, מנהלת הגן, היא מוסלמית אדוקה, אישה מדהימה, חזקה ואינטליגנטית להפליא. אישה שנודתה ממשפחה עשירה לאחר שבעלה נפטר מאיידס והאשימו אותה בכך. היא נזרקה לרחובות ללא רכוש, ללא ילדיה, ללא תקווה. לבסוף הצליחה לקבץ מספיק נדבות כדי לקנות טלפון אותו הייתה משכירה לשיחות, וכך אספה מספיק כסף כדי לעבור לגור ב"סלאם", שכונת העוני שבה נמצא הגן. כיום קסאסה גרה בשני חדרים קטנים מאחורי הגן עם שני ילדיה הביולוגים ועוד 9 שאימצה.
אנו מגיעות לגן בכל בוקר. בכל בוקר מתנפלים עלינו כל ילדי הגן, צמאים לחום, רעבים לאהבה. מהר מאוד אנו מגלות שלא צריך לדעת את השפה המקומית כדי להבין שהם בסך הכל מבקשים חיבוק, ליטוף, נשיקה או אפילו סתם חיוך מעריך.
במהלך היום, אם המורות לא צריכות עזרה בשיעורים, אנחנו עוזרות במרפאה. המרפאה נותנת שירותי רפואה חינם לילדי הגן ומשפחותיהם ובמקרים דחופים גם לשאר תושבי השכונה. את המרפאה מנהלת ד"ר אנה, רופאה איטלקייה שעברה עם משפחתה לאוגנדה מסיבות אידיאולוגיות ומצילה חיים להנאתה.
העבודה במרפאה לא פשוטה. מכיוון שרוב הטיפולים נעשים ללא טשטוש או כדורים נגד כאב, לא פעם מצאתי את עצמי מחזיקה בכוח ילד מתפרע, שזועק מכאב עד שנגמר קולו, בזמן שהרופאה מטפלת לו בפצע פתוח או כוויה.
כשמגיעה השעה 12:00, אנחנו נאלצים לשחרר הביתה שתיים מתוך שלוש הכיתות. אין לפרויקט מספיק כסף, ולכן רק כיתה אחת תישאר לאכול ארוחת צהריים. כך 3 פעמים בשבוע, בכל פעם כיתה אחרת. שאר הילדים לא יזכו לאכול בביתם אלא ילכו לעבוד: לחפש בזבל דברי מתכת או פלסטיק אותם ניתן למכור תמורת כמה פרוטות.
מלבד פעילות אחר הצהריים שאנו מעבירות לילדים, פעמיים בשבוע אנו מפעילות קבוצת העצמה נשית. רוב חברות הקבוצה הן אמהות של ילדי הגן והן נפגשות על מנת לדבר, לתמוך אחת בשנייה ובעיקר להכין חרוזים מנייר. מהחרוזים הללו הן מכינות שרשראות אותן קונה דורית בשם העמותה ובכך מעצימה את הנשים כלכלית ומוראלית. השרשראות נמכרות בכל העולם ובעיקר בישראל והרווח הולך ישירות לגן כתרומה. כך כולם מרוויחים. מדי פעם מעבירים לנשים גם הרצאות על היגיינה, אמצעי מניעה וכדומה.
עם הזמן אנחנו נקשרות לילדים ולאט לאט מגלות סיפורים אישיים מזעזעים. רייגן שברח מהבית ונמצא ישן מתחת לגשר אחרי שדלקת חמורה התפשטה מאוזנו לכל פניו ולא הצליח להעיר את אימו האלכוהוליסטית. אסתר שנמצאה מדממת בגיל 3 לאחר שנאנסה. טרוור וברון שנמצאו מתהלכים ב"סלאם" כרוחות רפאים כשהיו בתת משקל קיצוני ועל סף מוות לאחר שננטשו, ועוד ועוד.
כשאני מחבקת את הילד, מסתכלת בעיניו והוא בתמורה מעניק לי חיוך מתוק, אני מסרבת להאמין שהחיים שלו יכלו להיות שונים לחלוטין, אם רק היה נולד במקום אחר.
הגיע היום האחרון והגעגועים הביתה לא נותנים מנוח. עוד 24 שעות אוכל חומוס, עוד 23 שעות אעשה מקלחת רותחת שתפצה על כל המקלחות הקרות, עוד 22 שעות אהיה בארץ מפותחת להחריד עם מכשירים משוכללים כמו מכונת כביסה...
אך כשמגיע הרגע להיפרד והילדים מקיפים אותי, שרים לי שירים, מחבקים אותי בפעם האחרונה, אני מבינה לפתע שזה נגמר, אני נפרדת מילדים שיקרים לי כאילו היו שלי, נפרדת מצוות של אנשים שהפכו לחבריי הטובים ביותר. אני מנסה להיות חזקה והמחשבה היחידה שמעודדת אותי היא שאמשיך לעזור גם מרחוק.
בשדה התעופה מלווים אותי חבריי הטובים יעל, עדי וג'ורג' - מקומי מה"סלאם" שהפך לחבר יקר. רגע לפני הטיסה מושיט לי ג'ורג' מטבע של 500 שילינג אוגנדי ואומר לי "תשמרי עד הפעם הבאה שנתראה". וכך עזבתי בשבועה שאחזור, בעיניים דומעות ובמחשבות בלתי פוסקות על ילדים שצחוקם אינו נשמע בעולמנו.
מרכזות המתנדבים לארגון "אור קטן" הן אלינה elinzolo@gmail.com
ואביה avia.weiss@gmail.com
לתרומות:
l.l.c.c.uganda@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
