מעריצה צמודה: כשהשף מספר הבישול הוא כוכב אמיתי
יש מי שמעריצים שחקני קולנוע מצודדים ויש מי שמתעלפים כשהשף האהוב עליהם מספריית הבישול הביתית נגלה בפניהם ברחוב. פלורה צפובסקי נתקלה בנייג'לה לוסון והסמיקה
הא? בוודאי תגידו. רבים כבר אמרו "הא?" כששמעו את הסיפור הזה, תהו מי זאת לחצי דקה ושחררו. רק הבחורה השמנמנה שישבה לידי במטוס בחזרה לארץ כמעט איבדה את הקוליות הנהוגה בטיסות ישראליות מערים הרבה יותר טובות מתל אביב והתרגשה יחד איתי. "נייג'לה לוסון, אני לא מאמינה! היא באמת יפה כמו בספרים?". כן, כשאת חובבת מושבעת של ספרי בישול את נאלצת לחלוק את הריגושים שלך עם מיעוט חובב תשבצים ונשנושים נטול זוהר.
לחברתי החדשה אני לא צריכה לספר שעל אחד ממדפי המטבח שלי, בדיוק מאחורי השימורים, מצטופפים לא פחות מחמישה ספרים של נייג'לה. על כריכת "נייג'לה נותנת ביס", הראשון שהגיע לידי, היא טועמת חטיף בשובבות. ב"קיץ לנצח" הדקיק, שנקנה מיד אחריו, היא מחבקת בחן עגבניות. את How to be a domestic godess, רב מכר עב הכרס שעדיין לא תורגם לעברית והוזמן מ"אמזון", מקשט קאפקייק חמוד. ממעטפת הכרומו של Feast מחייכת נייג'לה בשלה ומיושבת יותר, בקרדיגן כחול פתוח שצמוד למותניה בניגוד לחוקי הפיזיקה. על גבי Nigella express, משלוח האמזון האחרון נכון לרגע זה, היא מכניסה פסטה לסיר בידה האחת ומסמסת בסלולרי בידה השניה – כנראה לבעלה העשיר והמצליח צ'ארלס סאאצ'י, מבעלי משרד הפרסום הבינלאומי Saatchi&Saatchi. בספרים האלה אני מכירה כל עמוד, כל מתכון, כל פתיח שנון. אני מכורה לספרי בישול, בדיוק כמו נייג'לה עצמה, ולוסון היא אלת המטבח שלי, וכנראה של דור ה-Y כולו.
פלא שהתרגשתי כל כך? לעומת בראד פיט כלשהו, או לצורך העניין דרור קרן, נייג'לה משפיעה על חיי בצורה ישירה ויומיומית, כי בניגוד לבשלנים ילידיים שמערבבים, שופכים ומגישים, אני דוגלת בשיטתיות וליווי צמוד, וכשאני מבשלת מספריה, אפשר כמעט לשמוע את קולה הנעים מלווה אותי. "אני אוהבת לאכול את זה בעמידה, ליד המקרר" היא קורצת לי לפעמים בסיום הבישולים, או מנחמת – "העוגה לא תמיד תצא יפה, אבל למי אכפת". אני בוטחת בה, והיא מחזירה לי בהצלחות – את מתכון הפסטה קרבונרה שלה אימצתי לנצח ולא יעזרו כל המתקטננים שטוענים נגד השמנת המתוקה ברוטב ומכנים את נייג'לה "אמריקאית". גם את עוגת הגבינה אני מכינה רק בשיטה שלה, אבל לפני שיצוצו החשדות שאני בשלנית אובססיבית (כנראה אתם קוראים אותי לראשונה), אתוודה כי יותר ממה שאני מבשלת איתה, ועם שאר החברים
תנסו את זה בבית, צאו מהארון וספרו לחברים אם אתם עושים כמוני – ספרי בישול הם תשוקה לא קטנה עבור מי שמבין עניין. לא ירחוני מתכונים חנפניים ולא עמודי אינטרנט עם טוקבקים ("בעלי ממש אהב!", "בעלי שנא את זה!"), עומדים בסטנדרט, למרות שגם מהם יש לי לא מעט. ספרי בישול הם יצירה מוגמרת, והם כמובן פיסות מעולות של אנתרופולוגיה ובלשנות (גם אתם תהיתם לאן נעלם האינסטנט-פודינג ומדוע לא רואים יותר את המילה "פטרוסליניון"?), אך הם גם המקבילה הטעימה לירחוני אופנה. ספרי בישול, כשהם במיטבם, מציעים חוויית לייף סטייל, סיפור מתוק לקראת שינה, פנטזיה אסקפיסטית. בגלל זה אני כנראה מעדיפה אותם גלוסיים ודוברי אנגלית, זרויים בטרמינולוגיה זרה ומרגשת. במקרה של לוסון, הדוגלת בפשטות, הפנטזיה ניתנת להגשמה בקלות, כאשר יישום המתכונים הוא השתתפות פעילה באושר ועושר שלה, הצלחה אישית שמספקת הרבה יותר מרכישת תיק חדש.
מה שכן, לצד החיבוק הרך של נייג'לה, ישנם גם ספרים שלוקחים אותך למסע קצת יותר מאתגר, כמו במקרה של "Jamie’s America" שרכשתי בלונדון יום לפני שנתקלתי במקבילה הנשית שלו. תמיד חשבתי שבג'יימי אוליבר יש משהו טיפה לא אמין ומעט פלספני, מה שלא הפריע לי לקנות כמה מספריו, בעיקר בזכות מתכוני הפסטה המנצחים והתיאורים העסיסיים של ילד הפלא לשעבר. ובכן, כל המינוסים שלו עובדים לטובתו בספר האפי הזה, בו אוליבר מדלג בין לואיזיאנה לניו-יורק, מתלהב ומתחכך בקבוצות מהגרים, מבשל עם קאובויים ומתארח אצל שבטים אינדיאניים. כמי שמרותקת על ידי אמריקה כבר שנים, אני לא מניחה את הספר מידי כבר שבוע ואוכלת בצמידות למתכוני המדורה הברבריים וחסרי ההיגיון שהוא יורה לעברי. מנה נוספת של אסקפיזם, מישהו?
בחזרה לכדור הארץ, אני חולמת על הרגע בו אראה את אוסף ספרי הבישול שלי למישהו, אולי לאותה חברה לטיסה אם אצליח לאתר אותה, ואותו מישהו ייפול לברכי ויתחנן לדפדוף משותף. עד שהרגע הזה יגיע, הנה המלצה על חמישה חברים חדשים שכדאי לכם לאמץ, למקרה שתחליטו להצטרף אלינו:
Feast (נייג'לה לוסון, הוצאת Random house) - מבין כל ספריה של נייג'לה, זהו המרתק והאישי ביותר. כל פרק מוקדש לארוחה שונה לאירוע, מאירוח חברים במטבח, דרך חנוכה וראש השנה ועד חתונות ולוויות, בליווי בלתי נמנע של סיפורים, קדימונים ותמונות יפיפיות. לא כל המתכונים פשוטים, אבל הצ'ילי-קון-קרנה הוא גאונות טהורה.
ארוחות ערוכות (ישראל אהרוני,הוצאת מודן) – המקבילה המקומית לנייג'לה. הספר הישן הזה מרגש בתמימותו ובתחושת החשיבות העצמית שמלווה אותו. אהרוני מתפייט על המטבח היפני, מפלרטט עם המבטח הרוסי ומפציר בכם להשתמש ב"מרגרינה בטעם חמאה". איזה כיף.
הורים מבשלים (תאיר שכנר-רוכמן ושולמית בר, הוצאת ידיעות ספרים) – אולי המציאותי שבחבורה. הספר היעיל הזה מכיל מתכונים פשוטים וטעימים, וההתבססות על טעמם של ילדים הוא רק תירוץ לאוכל ביתי ומנחם. בכל מקרה, הספר משובץ תמונות ילדים ואנקדוטות ילדות להזדהות מקסימלית.
שובו של השף העירום (ג'יימי אוליבר, הוצאת בבל ומשכל) – מלבד “Jamie’s America”, זהו השפוי שבספרי השף. פרק ארוחות בוקר כייפי מלווה בפרק נשנושים חביב, ומחלקת הפסטות והריזוטו רחבה מהרגיל, פלוס מתכונים לקלאסיקות כמו קארי וקרם-ברולה, בהם ג'יימי עושה מעשים מגונים.
תרבות האוכל של יפן – סושי (גליה דור, הוצאת מודן) – ספר צנוע ומינימליסטי בנושף ספרות הבישול בארץ, שכתוב בלאקוניות כובשת ובאהבה רבה למטבח היפני. תיאורי הרחוב היפני ומוצרי הבסיס כובשים ממש, והתמונות מדויקות. הרבה מתכונים אין, אבל מי בכלל מכין היום סושי בעזרת ספר בישול? העיקר החוויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם