הכי יפה באיטליה: דרך החוף של אמלפי
עיירות ציוריות על צלע ההר, מפרצים של טורקיז וגם פיצה בטעם של פעם - נסיעה על דרך החוף של אמלפי חושפת את 30 הקילומטרים היפים ביותר של ארץ המגף
כדי להכיר היטב את מכמניה של דרך החוף של אמלפי (Costiera Amalfitana) על כפריה, מפרציה הטורקיזיים, נקודות התצפית, הווילות והגנים, החלטנו להתמקם לימים אחדים בדירת אירוח. הפור נפל על וילה מריה בעיירה מינורי, אצל ויצ'נזו וכרמלה. יש להם שישה חדרים, נטועים בלב מטע לימונים.
בדרכנו אליהם עקפנו את הרכס הנושק לים ונסענו על האוטוסטרדה עד פאתי עיר הנמל סלרנו, כדי לנהוג על דרך החוף הצרה ומרובת העיקולים מדרום לצפון, בחלק הפחות סואן שלה, עד לכניסה למינורי. המראה היה מקסים. שעת אחר צהריים, השמש נוטה לכיוון הים, שולחת קרניים זהובות על בתי הכפר והמטעים בשיפולי הגבעות. ילדים שבים מבית הספר ואמהותיהם מגלגלות שיחה ערבה גם לאוזן שאינה מבינה את השפה.
כדי למצוא את הווילה בוויה פיופי נזקקנו לעזרה. ההסבר היה פשוט: "סעו במעלה הכביש עד שתמצאו". העפלנו במעלה הדרך שחוצה את הכפר הפרוש על המדרונות, ולמזלנו הבחנו בשלט הקטנטן המכריז על הווילה. כשחיפשנו את המבנה הבנו שהבית הלבן המלבני, שראינו לכל אורך הנסיעה, הוא היעד. אלא שכדי להגיע אליו נדרשנו לטפס 65 מדרגות שנחצבו בין עצי הלימון. ויצ'נזו קיבל אותנו במאור פנים. "יש דרך להעלות את המזוודות?", שאלנו . התשובה ניתנה באמצעות פורד פיאסטה חסרת דלתות. המארח התיישב ליד ההגה, התניע, ובתוך שתי דקות המתין לנו למטה. את הדרך חזרה למעלה עשתה הפיאסטה עם המטען שלנו בהילוך אחורי ובמהירות מטורפת. אנחנו העפלנו לחדרינו ברגל. כך ניתנה לנו ההזדמנות להתאמץ בדרך לארוחת הערב שהגישה כרמלה.
חוף אמלפי מצוי על חצי האי סורנטו הצופה על מפרץ נאפולי. הדרך מסלרנו לסורנטו, הנושקת ברובה לחוף הים, אורכה 56 ק"מ. היא עולה אל צוקים, מתפתלת ויורדת למפרצים, נושקת לים וחוצה עיירות המפתות את הנוסע לטעום מהן.
אמלפי, רבלו ופוזיטנו הן המפורסמות שבהן, ויעיד על כך מספר הסרטים שצולמו שם, ומספרם הרב של אמנים ואנשי רוח שיצרו שם או בילו שם את חופשתם. סלרנו היא עיר נמל שהתפרסמה בזכות העובדה ששימשה את בעלות הברית בפלישה לדרום איטליה ב-1943. זו אינה סיבה מספקת לבוא בשעריה. לכן ירדנו מן האוטוסטרדה בכפר ויאטרי סולרמארה, המעניק את נקודת התצפית הראשונה והמהממת על קו החוף המשונן.
החלק הזה של דרך החוף דליל יחסית ביישובים, ולכן איפשר להתרכז בנהיגה בלבד. גם בעלי ניסיון יידרשו להתאמץ בנהיגה בכביש הזה, כי אין לדעת מתי יגיח נהג מקומי מעבר לצוק במהירות שלא מותירה הרבה זמן להיצמד לקיר ההר. מאיורי ומינורי הן שתי עיירות שכנות הנוגעות במים מצד אחד ומטפסות על שלוחות ההר בצדן האחר. המפרצון של מאיורי רחב יותר, ולכן הוקם שם נמל סירות.
בשתי העיירות מוקמו על קו החוף חנויות המזכרות ובתי האוכל. לנו זכורה לטובה הקונדיטוריה של מאיורי. דרך נוף שמספרה SP157 מעפילה מכאן בתוואי הנקיק אל מרום הרכס. דרך זאת תוליך אתכם צפונה עד לאוטוסטרדה. אנחנו העדפנו לפנות שמאלה במפגש עם SP141 בקרבת טרמונטי, כדי להגיע לרבלו על SP1.
העיירה
כדאי להגיע לאזור אמלפי מחוץ לעונה (הקיץ), אם כי גם בחודשי האביב והסתיו צפוף, בייחוד אם אתם רוצים למצוא מקום חניה ליד העיירה אמלפי, שאליה יורד הכביש המפותל מרבלו. לאמלפי, עיירה תיירותית כיום, עבר מפואר כעיר נמל. שכנה שם דוכסות בעלת השפעה, שהתחרתה בתחילת המילניום השני בגנואה ובפיזה. במאה ה-14 פקד אותה צונאמי ומחק את הנמל. וכך, בעוד אמלפי יורדת מגדולתה, צמחה ונציה מצדו האחר של המגף.
לצד טיילת החוף מציעה העיירה אמלפי לתייריה את הקתדרלה, הדואמו, הצופה אל הפיאצה, ואת מגדל הפעמונים. הרחובות המובילים אל הפיאצה מהווים את המרכז ההיסטורי של העיירה, והיום הם משופעים בחנויות המחכות לתיירים. אם חפצתם בבקבוק לימונצ'לו, קנו אותו כאן ולא מבעלי הדוכנים הפזורים לאורך דרך החוף. בסופו של דבר הרי תרצו גם ללגום ממנו.
בין אמלפי לפוזיטנו עובר הקטע המרשים של דרך החוף, כ-30 קילומטרים שהוכרזו בידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. הכביש צר, קשה לספור את פיתוליו, גשריו מדלגים על פני גיאיות ומפרצים, ומנהרותיו חודרות אל תוך סלעי ענק. ובצד כל אלה-המראה המהמם של הים בצבע הטורקיז. פוזיטנו מרשימה מן המראה הראשון הנגלה במפתיע ממרום הצוק, בתום עיקול נוסף. בתיה הצפופים, המונחים על המדרונות, נראים כקוביות צבעוניות. הדרך מתפתלת ביניהם עד החוף. זה החוף שבו דיאן ליין הצטרפה לסעודה שערכה משפחתו של מאהבה, מרסלו, בסרט "תחת שמי טוסקנה".
שהות של ימים אחדים באזור אמלפי מבטיחה היכרות אינטימית עם הדרך והעיירות שלאורכה. היא מעניקה גם הזדמנויות לגיחות לאתרי תיירות סמוכים. אל סורנטו, בקצה המערבי של דרך החוף, כדאי לנסוע דרך הכביש המקיף את חצי האי הנושא שם זהה. העיר משקיפה על נאפולי, והיא נמל היציאה של המעבורות לאי קפרי. אנחנו הוקסמנו מן העיר, מן הרוגע שהשרתה ומגניה היפים, ולכן בחרנו לא לעמוד בתורים למעבורת. במקום שיט לאי הממוסחר העדפנו לשוטט במרכז ההיסטורי של סורנטו ולשתות קפה באחת מנקודות התצפית על החוף הסלעי שלה. זהו המקום שבו מומלץ לערוך קניות, אם צריך.
אם השקעתם בחופשה בדרום איטליה לא תבקרו בנאפולי? העיר לא נהנית משם טוב, אולם יש בה שכיות חמדה שחבל להחמיץ. לא בכדי העניקה אונסקו למרכז ההיסטורי שלה מעמד של אתר מורשת עולמי.
את חפצי הערך שהיו עמנו השארנו בבית של ויצ'נזו. על חוף הים של נאפולי בולטים שני מבנים, הקסטלו נובו ופלצו ראל (המבצר החדש וארמון המלך). מאות מטרים משם מצוי לבה של העיר. כנסיות, רחובות הומי אדם, חנויות ומסעדות הם האטרקציה התיירותית. אם חובבי ארכיאולוגיה אתם, אל תחמיצו את המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי. ולכל אלה הוסיפו את הבונוס: נאפולי היא מולדת הפיצה. בשעת אחר הצהריים של שבת פנו המקומיים לבתיהם כדי לנוח, או כדי לצפות במשחק הכדורגל ששודר בטלוויזיה.
את הכתובת של פיצריית Da Michele העתקנו ממדריך מישלן. הצצנו פנימה וגילינו את צוות המסעדה ישוב אל אחד השולחנות ונהנה מפיצת הבית. בניגוד לכתוב בספרים, קיבלו אותנו באדיבות ואף הזמינו אותנו אל השולחן לאחר שעות העבודה שלהם. למדנו שבני משפחת קונדורו החלו במלאכת ייצור הפיצות ב-1870. הבן מיקלה פתח את הפיצרייה ב-1906 ובמיקומה הנוכחי היא מצויה מאז 1930. כיום מנהלים אותה בניו של מיקלה-לואיג'י ואנטוניו.
ביקור בפומפי, שנקברה תחת אפר הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה, מצריך יום שלם. "העיר המתה" נותנת מושג על החיים לפני 2,000 שנים, ואפשר לחוש בכך גם אם לא מבקרים בכל הווילות ומסתפקים במפורסמות שבהן: ביתו של פאון, ביתו של וטיי, ואיתם גם ביתו של המשורר הטראגי. מבין מבני הציבור, מקדשו של אפולו הוא הפופולרי, וכך גם הפורום, שניצב במרכז שרידי העיר. שוק המזון המקורה נכלל גם הוא באתרים שיש לראותם. כך גם הבזיליקה הסמוכה.
עוד מבני ציבור שנהוג לפקוד הם מחסן התבואה, בית המרחץ ומי שמעוניין ביצירות פרסקו ארוטיות, יבקר בשרידי בית הזונות. ציורי הארוטיקה של פומפי זכו לפרסום ברחבי תבל והם אינם ייחודיים רק לבתי הזונות, שהיו פזורים ברחבי העיר. בחנות שבשער העיר תמצאו ביטויים שונים ליצירות הללו. אמנות נועזת אך גם מכובדת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם