מכת הכביש
מביך לומר, אך מעולם לא נמניתי עם אלו המגוללות בהתלהבות כיצד תיקנו גלגל מנוקב באמצע טול כרם. אבל לשרוף לבן הזוג את האוטו שהוא קיבל בליסינג מהעבודה זה כבר סיפור אחר
איור: מרים מושינסקי
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נהגתי בעצמי, ללא נוכחות מלווה לצדי. היה זה בשבת הראשונה שבה שבתי הביתה מהטירונות האכזרית, לילה אפלולי שמבחינות רבות סימל עבורי את תחילת חיי כנקבה עצמאית ומשוחררת, שאינה זקוקה לנוכחותו של איש שיאמר לה איך לנקות את הנשק או כיצד לפנות שמאלה בצומת.
בדיוק נסעתי לחברתי ליטל, כדי לאסוף אותה ולחגוג את שחרור האשה, כשאופנוען שנסע לשמאלי לא חדל מלנעוץ בי מבטי זימה. ברגעים הראשונים הוחמאתי מהעניין הרב שהוא מגלה בי, תוצר ישיר של היותי אשה חזקה ועוצמתית. גברים אוהבים נשים חזקות, אני יודעת כי בדקתי בגוגל. אך ככל שנקפו הדקות, הפך העניין מטריד יותר ויותר. לאחר מספר רמזורים בהם הביט בי והצביע על האופנוע, כאומר "בואי לסיבוב, בובה, אני כבר אראה לך מה זה שחרור“ - החלטתי לבקש ממנו בנימוס עוצמתי לחדול מלהטריד אותי. פתחתי את החלון, ועוד לפני שהספקתי לומר מילה, הוא קרא: "מה את, דפוקה? את כבר רבע שעה נוסעת בלי אורות.“!
• • •
שנים עברו מאז אותה תקרית עלובה, אך הקילומטראז‘ שהספקתי לצבור מאחורי ההגה לא שיפר משמעותית את כישורי הנהיגה שלי. מביך לומר, אך מעולם לא נמניתי עם אלו המגוללות בהתלהבות כיצד תיקנו גלגל מנוקב באמצע טול כרם, באמצעות שתי סיכות ראש ומסטיק, או מצילות באמצעות כבלים את המצבר של איזו נקבה היסטרית. למעשה, אני תמיד הייתי הנקבה ההיסטרית.
למזלו של ציבור הולכי הרגל, ביום שבו עברתי אל הכרך והותרתי את מזללת הבנזין המקרטעת מאחור - מטעמי מצוקת חניה ותקציב מוגבל לדלק - חדלתי לנהוג כמעט לחלוטין. מנקבה עצמאית אך דורסנית, הפכתי לרכיכת אדם התלויה במצבי רוחם של נהגי מוניות בימים טובים, ובחסדי התחבורה הציבורית בימים עניים. קיבלתי עלי את גורלי בהכנעה, עד ליום בו זכה בן הזוג ליהנות מתענוגות הליסינג, וקיבל מהעבודה מאזדה חדשה ונוצצת. מאחורי החיוך שלי הסתתר אז קונפליקט מייסר מאין כמוהו: האם להשתלט על הרכב ולחזור לימי העוצמתיים כאימת כבישי גוש דן, או לוותר על הגלגלים ולשמור על כבודי, כמו גם על חייהם של מגוון חתולי רחוב?
ההחלטה נפלה אחרי אירוע משפחתי, שבמהלכו התבסם בן הזוג עד כי לא נותרה לי ברירה אלא לקחת בפעם הראשונה את ההגה לידי. הוא השתרע בתנוחה עוברית על המושב והביט בי בהערצה של שיכורים, שעה שזגזגתי בשמונים קמ“ש על איילון צפון. "את נהגת כל כך טובה,“ מלמל במבט אוהב, ומאוחר יותר אף ציין זאת בהתלהבות באוזני חבריו. היה לי ברור כי אינו זוכר דבר מאותה נסיעה, ובאותו היום נדרתי כי לעולם לא אתן לו את ההזדמנות לגלות עד כמה הוא טעה.
במשך חודשים ארוכים הצלחתי להימנע באופן משכנע מאוד מנהיגה, בלי לחשוף את מניעי. מ“לא תהיה שם חניה“ ועד "העקבים האלה לא מתאימים לבלימה פתאומית“ - אני סיפקתי את התירוצים והוא המשיך להאמין שאני נהגת מדהימה, ושרק אופיי המתחשב להפליא הוא זה שמנע ממני לקחת לו את האוטו. עד השבוע שעבר.
• • •
היה זה ערב שבת חורפי, עת נסעתי לבדי לארוחת ערב אצל אמא שלי. הוא נאלץ להישאר בבית בשל עומס עבודה בלתי צפוי, והיעדרה של תחבורה ציבורית הוביל אותי לעשות את הבלתי ייאמן ולקחת את המפתחות. כך אחסוך את הכסף למונית, חשבתי לעצמי, וזו גם נסיעה קצרה - מה כבר יכול להשתבש (שימו לב, זהו רמז מטרים.(
זו הייתה נסיעה קסומה. כלומר, אם מתעלמים מהעצירות הפתאומיות והרעידות החשודות ברמזורים, אותן שייכתי באופן טבעי לתקלות מובנות ברכב. גם הניחוח האקזוטי שהלך ופעפע בחלל הקטן לא הצליח לגרוע מהכיף. רק באזור עזריאלי גברה בי התחושה המעיקה שמישהו מסתכל עלי. מבט אחד לשמאלי גילה נהג מונית שלא חדל מלשלוח אלי מבטי טינופת. דרכתי בעוצמה על דוושת הגז במטרה להסתלק משם, אך אישוניו הטורדניים
המשיכו ללוות אותי דקות ארוכות.
כשחשתי כי הוא פוגם בהנאה שלי מהנסיעה העצמאית הראשונה שלי זה זמן רב, החלטתי לפתוח את החלון במטרה לומר לו משהו מאיים. אך עוד בטרם הספקתי להשמיע ציוץ, הוא צרח: "מה נסגר איתך!? כבר שעה אני מסמן שיוצא לך עשן מהאוטו.“
• • •
"לא הורדת הנדברקס,“? שאל בן הזוג כשהתקשרתי אליו בדמעות מצד הדרך, מנסה להבין איך, לעזאזל, הצלחתי לשרוף את האוטו בנסיעה הראשונה שלנו יחד.
"אוי,“ הבטתי בבעתה בבלם היד המזדקר, שלפתע נראה לי כמונומנט להנצחת הטמטום שלי.
"זה לא מתאים לך,“ הוא אמר בייאוש.
"הממם,“ מלמלתי, "אנחנו צריכים לדבר.“
• • •
הייקו לקונפליקט
לעשות פוני
או לא לעשות פוני
זו השאלה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם