לך תסביר את האושר: יום התענוגות שלי בהולנד

בירה משובחת, צ'יפס עם מיונז, כדורגל עם כל החוליגנים והופעת הבי-מטאל היסטורית. אייל לוי נזכר בהולנד של 1993, וביום אחד שהתחיל בסיבוב דאווין ונגמר באושר צרוף

אייל לוי | 9/5/2010 13:00

כשאני בחו"ל, מדובר במנהג קבוע. בשעה הראשונה אני קונה את הטיים-אאוט המקומי, מעביר מיד לגזרת הכדורגל, ומשם לעמודי ההופעות, סוקר באטיות את האותיות הקטנות כדי לא להחמיץ שום פרט. כבר מצאתי את עצמי במשחק ליגה שלישית בצרפת, עם עוד מאה תמהונים, ובטיסה בלתי אפשרית ממינסוטה לקולורדו כדי להגיע בזמן לפסטיבל רוק.

אם תשאלו איך הכול החל, אחזור אתכם לאוקטובר 1993. הייתי אז בן 27, בדיוק הגעתי עם דרור ואריק לאמסטרדם. היינו באופוריה מטורפת. יומיים לפני כן נפלנו על מעמד הר סיני של הכדורגל הישראלי, ניצחונה ההיסטורי של הנבחרת על צרפת האימתנית בפריז. להולנד באנו רק כדי לעשות סיבוב של דאווין. אז אין כמו אמסטרדם. ספייריבס ב"קפה קלוס" בירה ב"הארד רוק קפה", משם ל"בולדוג" ובין לבין צ'יפס עם מיונז בפינת הרחוב.

חשבתי שזה יכול להימשך שנים, אבל אחרי יומיים נמאס. אמרתי לחבר'ה שאני חותך לכמה שעות לבד, רוצה קצת לנקות את הראש. עמדתי ליד התעלה, מאושר מזמן האיכות, אבל כעבור שעה שאלתי "מה עכשיו?". זה היה יום ראשון בבוקר, וידעתי שיש מחזור ליגה בהולנד. קניתי את העיתון, והתחלתי לפענח את השמות והשעות. ובכן, מתבררר שברוטרדם עמד להיערך המשחק המסקרן בין פיינורד לווילם. שאלתי מישהו ברחוב איך אני מגיע לאצטדיון בזמן מינימלי. הוא אמר: "קח רכבת, זה בערך שעה".

אולי בימים אחרים הייתי אומר שזו מעמסה גדולה. בכל זאת, יש בתי קפה עם ריח מתקתק באוויר, למה להרחיק למחוזות לא ידועים? אולי בכלל אין כרטיסים למשחק, וגם ככה אני די תפרן. אבל תפסתי רכבת, ומשם הסעה. הגעתי לאצטדיון עשר דקות לפני הפתיחה. שאלתי את ההוא בקופה מה הכרטיס הכי זול שהוא יכול להציע, והוא הלך אל מאחורי השער, למעלה, היכן שיושבים החוליגנים ובני משפחותיהם. הגעתי לרגע האל חזור. נגעת, נסעת. אמרתי לו שיביא אחד וימהר. אין לי כל כוונה להפסיד את שריקת הפתיחה.

אוהדי פיינורד. גו ג'וני גו צילום: אי.פי.איי

האצטדיון ברוטרדם היה די מלא. זה היה מזג אוויר חורפי, אבל לא ממש קפוא. קור של כיף. לקחתי נקניקייה ביד אחת, בירה ביד שנייה ועמדתי. ביציע שלנו רק עמדו. מי בכלל זוכר איך היה הכדורגל באותה שבת, אני רק זוכר שקפצנו וקפצנו, ואחרי רבע שעה מצאתי את עצמי שר כמו תוכי את "ג'וני ואן לון, ג'וני ואן לון. ג'וני, ג'וני, ג'וני ואן לון".

ואן לון היה החלוץ הבלונדי של פיינורד. מטר תשעים גובה,

קצת גמלוני, שכל אותו משחק השקיע מאמץ בלתי מבוטל בהחדרת הכדור לרשת. בסופו של דבר, כשהצליח, נפלנו איש על כתפי רעהו, מאושרים כאילו אין מחר. באותו מעמד גיליתי קבוצה חדשה ואליל נוסף.

יצאנו מהאצטדיון עייפים ומרוצים. פיינורד שלנו ניצחה 0-2. אמרתי שאני אחזור לאמסטרדם לפני שהחבר'ה ידאגו. מדובר בימים של טרום הסלולרי, אינטרנט, אס-אם-אס. אם יצאת לכמה דקות, אתה מנותק מהעולם החיצון.

קו האופק של רוטרדם צילום: SXC

איזה כיף להולנדים

ירדתי ליד תחנת הרכבת של רוטרדם, ושם, ליד הכניסה, תפס לי את העין לוח מודעות מלא כרזות על ההופעות הקרובות. במרכז הייתה אחת חזקה במיוחד - אליס אין צ'יינס. הערצתי אז את הלהקה מסיאטל. דפקתי לעצמי בראש, איזה כיף לכל אלה שחיים בהולנד ויכולים לראות הופעות מתי שהם רוצים. הסתכלתי על התאריך, 17 באוקטובר, זה בדיוק היום. לא חשבתי פעמיים. לקחתי מונית, וטסנו לאולם "אהוי" שבמרכז העיר. כל הדרך התפללתי לנהג שיהיו כרטיסים. עם כל המצב הכספי הרעוע, לא היה סיכוי בעולם שאפסיד את האירוע.

יש כרטיסים. "תביא אחד", ביקשתי מהקופאי. לקחתי את המצרך הנדיר, והלכתי לפאב סמוך כדי לשרוף את השעות עד ההופעה. לא עניין אותי כלום, מבחינתי זה היה יום מושלם. כדורגל, בירה ורוק של גיטרות עם תופים אגרסיביים.

אני זוכר את עצמי שר את- Here they come to snuff the rooster, aww yeah
yeah yeah here come the rooster, yeah עם ליין סטאלי הסולן. הפרצוף שלי אדום מהדוחק בשורות הראשונות, מזיע ממאמץ, אבל כמה אושר היה שם באותו ערב.

חזרתי לתחנת הרכבת בלי לדעת אם יש רכבת לאמסטרדם, מתי היא בכלל יוצאת, אבל מה זה משנה. הייתי בהיי מטורף ושיתפוצץ העולם. הגעתי לאמסטרדם בשעות הלילה המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות, תמצאו אתם את הזמן הנכון. כבר לא היה לי כסף למונית, אז את הדרך מהתחנה עד לבית המלון עשיתי ברגל.

"אליס אין צ'יינס" ברוטרדם, 1993

אוויר קר, נקי. הלכתי לאט, משחזר את כל מה שעברתי, סופג את החוויה היטב; ואז מאתיים מטרים ממקום היעד ראיתי שני אנשים קופצים, צורחים, מאבדים את העשתונות. רק כשהתקרבתי הבנתי שאני המטרה. אלה היו אריק ודרור, חבריי הטובים, שרצו לתלות אותי בלי משפט. כמה שעות של היעדרות ביקשתי, והן הפכו ליום שלם ללא תגובה והסבר. השניים התקשרו ארצה לשאול אם השארתי פרטים, הלכו לתחנת המשטרה כדי לספר על חבר שנעלם. הם השתגעו מדאגה והתפוצצו כשהבינו שאני טיילתי לי ברוטרדם בין כדורגל להופעות ושכחתי מקיומם.

שנים אחרי זה הם עוד הזכירו את ההברזה הגדולה. המסע לרוטרדם נהיה סיפור קאלט בין החבר'ה. איך הג'וקר השאיר אותם לבד והלך לראות איזו להקה בשם "אליס", ואת השאר הם כבר לא זכרו.
לכו תסבירו את האושר. אחרי שנים אני עוד מריח את אותו יום, אפילו שג'וני ואן לון לא השאיר מזכרות רבות בכדורגל העולמי ואת פיינורד הוא עזב אחרי שנתיים. גם סטאלי, הסולן של אליס אין צ'יינס, לצערי לא איתנו. לפני שמונה שנים הוא נפטר ממנת יתר, שייק מטורף של הרואין וקוקאין. יש לו אמנם מחליף, אבל כמה שניסו, זה בטח לא הסאונד של 1993.

כדי לשחזר את הפרטים של היום החגיגי עברתי קצת ב"ויקיפדיה", אמרתי שאנסה לבדוק ב"יוטיוב". לא האמנתי שמצאתי סרטונים מאותה הופעה ב"אהוי". באחד המקומות אפילו היה טוקבקיסט שכתב: "הלוואי שהייתי מאותם מניאקים שראו את האלוהים שלי. מדהים איזו הופעה זו הייתה".

אני הייתי, ואני יכול לספר שזה באמת היה משהו.