והוא שלף את ארנקו: אמנון דנקנר מטייל בפרובאנס עם חבר במצוקה
"אתה חייב לבוא איתי לפרובאנס. מעריב הבטיח לי המון כסף שיספיק לשנינו", אמר לי רון מיברג, "וקח איתך רק כרטיס אשראי לשעת חירום". אמנון דנקנר על מסע וחברות בסיכון גבוה
"אתה חייב לעשות לי טובה. טובה גדולה. הכי גדולה. אתה חייב". "מה?", שאלתי. "אתה חייב לבוא אתי ביום ראשון הקרוב לצרפת". צחקתי. "אתה יודע שרק לפני חצי שעה חזרתי משם"?, "אני יודע, אני יודע, אבל אתה חייב. אחרת אני אבוד".
הסיפור, כמו שסיפר לי אותו עשר דקות מאוחר יותר כשהגיע לביתי ודיבר בעיניים לחות, היה כזה: בלחץ רב ותחינות הוא הצליח לשכנע את מערכת "מעריב" לשלוח אותו לסיבוב בפרובנס. עמד לצאת אז לאור בארץ רב-מכר עולמי בשם "שנה בפרובנס", ומיברג שכנע את עורכיו שהוא יכתוב מפרובנס כתבה נהדרת על המקומות המוזכרים בספר. רק מה, אחרי שהם הודיעו לו שהכול בסדר והוא ממריא ביום ראשון הקרוב, הוא נזכר שהוא בעצם לא יוכל להרים את המטלה הזאת בשום אופן. היה משהו בחששות שלו מכיוון שהוא לא הבין מילה בצרפתית ומעודו לא היה במדינה הזאת לבדו (הוא היה פעם אחת אתי וגם זה סיפור, אבל נעזוב את זה). הוא לא מכיר את פרובנס, לא יודע על המקום הזה יותר ממה שנכתב עליו בספר, ובכלל הוא יהיה חסר ישע ואומלל.
"עם כל האהדה למצבך, רון, אמרתי, אני לא יכול". "אבל למה? אתה לא מבין שבלעדיך אצטרך לחזור לעורכים שלי ולהודות בבושת פנים שסתם קשקשתי כשאמרתי להם שאני יכול לנסוע לפרובנס ולכתוב את הכתבה? אתה לא מבין שהם יתייחסו אליי מעכשיו אחרת לגמרי? מעמדי בעיתון יידרדר ומי יודע מה יהיה אתי".
"שמע", אמרתי, מרוכך מעט, "אני כשלעצמי הייתי בא. אמנם זה כרוך בכמה בעיות. אחת מהן היא שגם אני, כמוך, איש העמל לפרנסתו. אמנם לא ב"מעריב" אלא ב"הארץ", אבל גם שם לעורכים יש נוהג משונה לצפות מבעלי טורים לכתוב לפחות פעם בשבוע. מילא, אתגבר על זה, אכין שני טורים מראש, אבל המכשול האמיתי הוא הגברת דנקנר. הרי אתה יודע היטב כי אותה ישות נשגבת ותקיפה, אשר על פיה יישק דבר, לא תראה בעין יפה את העובדה שרק זה עתה שבתי אל חיקה ומיד אני נמלט ממנו בחזרה לצרפת, ובעיקר היא תקמט
"אה", קפץ מיברג, "לכך אל תדאג. ב"מעריב" השתגעו, ונתנו לי לנסיעה הזאת המון כסף, שיספיק בקלות לשניים. כל ההוצאות שלך - עליי. זאת אומרת על העיתון. אתה לא תיקח אתך פרוטה. רק כרטיס אשראי לשעת חירום וזה הכול".
זה עשה את זה. הרעיון שאני אבלה לי ברחבי חבל הארץ הבשום בדרום צרפת על חשבון עיתון מתחרה נראה לי משעשע ביותר, וגם אצל הגברת דנקנר הוא העלה חיוך, וביום ראשון שכבר הגיע המראנו מיברג ואני ליעדנו במצב רוח חגיגי.
היה מה לחגוג. אחרי הכול התחלנו לשוטט במכונית השכורה בין גבעות עגלגלות, כרמים רעננים, כפרים עתיקים הדבוקים אל ראשיהם של הרים נישאים ונהרות הזורמים בשאון עליז. היה רק דבר אחד שהעיב במקצת על תחושת החגיגיות: ניכר היה שמיברג שרוי אם לא בדיכאון קליני ממש, הרי שבסוג של תוגה.
זה היה ביום השני לנסיעתנו. כמה דקות קודם לכן פרע מיברג את החשבון במלון, נכנסנו למכונית, ואני עלעלתי במדריך "מישלין" כדי לברר את כתובתה של מסעדה ששבחים הועתרו עליה. כשהתנעתי את המכונית היה נדמה לי שאני שומע רעש זר מתוך המנוע. כיביתי והתנעתי שוב, והקול חזר ונשמע. המתנתי, ואז שוב הוא בקע, אבל אז הבנתי שזה לא המנוע אלא החזה של מיברג שנאנק שוב ושוב.
"הבהלת אותי", אמרתי לו. "מה קרה לך?". ראיתי גם שדמעה או שתיים מתגלגלות על לחיו. האיש היה בהחלט במצוקה. טוב, מה שאירע לאחר מכן היה וידוי שלא מצא חן בעיניי. הסתבר כי מיברג לא באמת קיבל מהמערכת סכום כסף שיספיק לשנינו. מכאן נגזר שהיה עליי להחליט: לדבוק באותיות הקטנות של ההסכם בינינו ולהתעקש שכל הוצאותיי ימומנו על ידי מיברג, כלומר ליטול את המזון מפי אשתו וילדיו ולהכניס לבית המיברגים את הגברת הקודרת הידועה בשם מצוקה או לחלופין - לגלות אצילות נפש ולוותר. מכיוון שאצילות נפש היא שמי האמצעי אמרתי לחברי שהיה קרוב להתייפחות אסירת תודה:
"שמע, בוא נעשה את זה ככה: יום אתה תשלם בכרטיס האשראי שלך ויום אני בשלי, לסירוגין. ובוא לא נדבר על כך עוד". הוא לא בדיוק נישק בהתרגשות את ידי, אבל זה לא היה רחוק מאוד מזה. ואכן, כבר למחרת בבוקר נהגתי על פי התיקון הראשון לחוקת הנסיעה המשותפת הזאת, וניגשתי אל פקידת הקבלה של המלון, והחלקתי לעברה את כרטיס האשראי שלי. היא נטלה אותו בחיוך, והלכה להחליק אותו במכונה, אבל אחרי כמה דקות שבה אליי, הפעם לא מחויכת למשעי, ואמרה: "הכרטיס שלך, מסייה, לא עובד".
"זה לא יכול להיות. תנסי שוב". "ניסיתי וניסיתי, מסייה. אני מצטערת". רון, אמרתי לחברי שהציץ מעבר לכתפי בנעשה בחשש גובר, אני מצטער. גם הוא הצטער. הדבר ניכר היטב. אבל מה יכולנו לעשות? הוא שילם, ואני אמרתי לו: "זו סתם תקלה. קורה לפעמים. אני בטוח שבמקום הבא זה יעבוד".
המקום הבא היה מסעדה בעיר אקס אן פרובנס. זו הייתה מסעדה משפחתית קטנה מהסוג שבעל הבית ואשתו נעשים החברים הכי טובים שלך, מזמינים אותך לשתיית כוסית אחר כוסית של משקאות שלא שמעת עליהם, ואז דופקים חשבון שקורע לך את הצורה, וכשאתה משלם אותו הם מביטים בך במבט צונן הקובע מבעד לתחפושת הלבבית שעטו בהצלחה רק שעה קלה קודם לכן. המבט הזה נעשה צונן שבעתיים כשבעל הבית שב מהדלפק והשליך את כרטיס האשראי שלי על השולחן. "מה הטיפשות הזאת?","מה קרה?", "זה לא עובד בכלל".
הרגשתי שכל האוכל (הדווקא טוב, הבה נודה) שאני אכלתי עומד למיברג בגרון. הוא ניסה לעשות את עצמו טמבל. "מה קורה?", שאל. הקול שלו צפצף בייאוש. לא אמרתי דבר. רק השפלתי את ריסיי ונענעתי בראשי בדומייה. הוא הבין ושלף את ארנקו. היה לא נעים.
למה להאריך היכן שאפשר לקצר? זה קרה שוב בארוחת הערב, שוב במלון הבא, שוב בארוחת הצהריים. היה לי לא נעים, ולמיברג היה עצוב, אבל זה מה שהיה. היינו בעיר קאן, וטיילנו ברחוב המסחרי הראשי, ושם צדה עיני בחלון הראווה חולצות יפות שנראו לי מתאימות במיוחד לשני בניי. נכנסתי ומיששתי את הסחורה, והיא מצאה חן בעיניי, ואז נזכרתי - אבוי! כרטיס האשראי שלי אינו פועל. הבטתי במיברג, ושאלתי את עצמי אם יתנדב, במצב הדברים הקיים, לשלם עבור חולצות ילדיי היקרים.
התשובה התקבלה במהירות באמצעות הבעת הפנים שהתפשטה על פניו - אפילו אל תחשוב על זה! ואז אמרתי לעצמי, נסה, בכל זאת, מה יכול להיות? הושטתי את כרטיס האשראי שלי לזבנית, והיא מיהרה להחליקו בתוך המכונה, והנה - הפלא ופלא! לא הייתה שום בעיה. חתמתי מרוצה על הספח, ויצאתי מן החנות שמח וטוב לב, ובידי השקית עם החולצות. מיברג הלך אחריי בצעדים של חתול עצבני. החשד שבעיניו ניקר חורים בעורף שלי. "מה זה היה?" שאל לבסוף. משכתי בכתפי. "תאמין לי שאין לי מושג. יכול להיות שהיו קודם לכן בעיות עם הבנק, אני יודע? עכשיו נראה שהכול בסדר". "יופי", אמר, "אני רעב, וראיתי באחת הסמטאות מסעדה שמופיעה בספר של פטרישיה ולס".
נכנסנו ואכלנו נהדר. נטלתי את החשבון והראיתי למיברג. פטרישיה ולס כתבה בספר שלה שזאת מסעדה לא ממש יקרה. כנראה בהגהה מישהו שרבב בטעות את ה"לא". רציתי שמיברג ייווכח בסכום במו עיניו כדי שיבין באיזו נון שלנטיות ובכמה רצון טוב אני מניח את כרטיס האשראי שלי בידי המלצר האלגנטי. הקשנו כוסיות והחלפנו מבט של הכול בסדר חבר, אבל זה נמשך ארבע דקות בלבד, עד שהמלצר הגיע, אוחז את כרטיס האשראי שלי כמו שטבח מזועזע אוחז עכבר ששלה זה עתה מהמרק המפורסם שלו. לא היה עוד צורך במילים. מיברג נאנק ושלה את ארנקו מכיסו.
כך זה נמשך בימים הבאים. בכל פעם שהייתי אמור לשלם משהו הקשור להוצאות הנסיעה שלי ושל מיברג התחפש כרטיס האשראי שלי למת, ולא נענה להמרצותיהם של הנחושים במלצרים ובפקידי הקבלה, אולם בכל פעם שביקשתי לקנות באיזו חנות משהו בשבילי ובשביל בני משפחתי (עוד חולצות לילדים, שמלה יפה לגברת דנקנר, מקטורן אביבי ומגבעת קש עבורי) חייך כרטיס האשראי שלי בלבביות לכל הנוכחים בחדר, ועשה את המצופה ממנו בזריזות עליזה.
באותם ימים ראיתי מולי חבר טוב הנעשה משעה לשעה אדם רדוף. הוא הרגיש שאיזו מזימה נרקמת סביבו, אולם אף שהעובדות היו ברורות, הוא לא היה יכול למצוא להן הסבר הגיוני, ורק ידע שהחיים הפילו אותו בפח ומפליאים את צביטותיהם בו. כשהייתי מוציא מארנקי את כרטיס האשראי היו עיניו של מיברג נעשות עכורות, והוא היה משמיע אנחה חלולה. בשדה התעופה - שעה קלה אחרי שעצם כרטיס האשראי שלי את עיניו והניד ראש בשלילה עיקשת מול תחנוני פקיד הקבלה במלון - ראה מיברג את אותו כרטיס עצמו משתולל בחדווה במרחבי החנות למוצרים פטורים ממכס. בטיסה לא החלפנו מילה, וגם כמה שבועות לאחר מכן לא נרשמו בינינו מגעים, אבל בסופו של דבר הוא לא התאפק וצלצל.
"אני חייב לדעת מה זה היה שם", אמר בקול רועד מעט. "אתה חייב לספר לי".
"באמת אין לי מושג", רון.
"לא, אתה עשית שם איזה טריק. אתה הדבקת משהו על הפס השחור של הכרטיס כשלא רצית שהוא יעבוד והורדת אותו כשרצית שכן. נכון"?
"רון, אתה ממש מעליב אותי עכשיו".
"לא אכפת לי להעליב אותך. אני רוצה את האמת. את האמת".
"טוב", אמרתי, "אבל אני מזהיר אותך מראש. זה לא ימצא חן בעיניך. הרי אתה חילוני כל כך ואמריקאי כל כך בנשמה שלך. אין לך באמת חיבור לדברים שלמעלה מן החושים ו..."
"די כבר עם בלבולי המוח שלך", חרק מיברג בשיניו, "שפוך את זה"!
"או-קי", אמרתי. "מה שאתה רוצה. ובכן, אתה בוודאי זוכר שהגברת דנקנר התנגדה לנסיעתנו, והיא אף אמרה לי ערב הנסיעה שהיא לא ממש סומכת עליך שמה שאתה אומר בדבר כיסוי ההוצאות של שנינו על ידי העיתון שלך הוא האמת לאמיתה, מה שאכן התברר אחר כך כ..."
"אני יודע מה התברר אחר כך, תגיע לעניין".
"טוב. אז היא אמרה לי, כשנכנסו למיטה, תן לי את כרטיס האשראי. ואני נתתי לה אותו, והיא הניחה אותו מתחת לכרית שלה ונרדמה כשעל פניה חיוך".
"נו, ו..?"
"בבוקר היא הושיטה לי את כרטיס האשראי, הנחתי אותו בארנקי, נתתי לה נשיקה, ונסעתי לנמל התעופה".
"אני לא מבין מה אתה אומר".
"אמרתי לך שאתה לא תתחבר לזה. טוב, לדעתי זה פשוט. המוח של הגברת דנקנר התכתב עם הפס המגנטי של כרטיס האשראי שלי ונתן לו הוראות. אתה ראית מה קרה אחרי זה. הוא פעל לפי ההוראות שלה. זה הכול".
"ואתה מצפה ממני להאמין לשטויות האלה".
"יש לך הסבר טוב יותר?"
הוא השתתק לרגע, ואז אמר. "או-קי. בוא נשכח מזה". אבל מאותו היום הוא התחיל לפחד קצת מהגברת דנקנר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם