קסם של אוניה: חוויות מהפלגת סופ"ש משפחתית
עמרי גלפרין לקח את המשפחה ועלה ביחד עם כל עם ישראל על סיפון אוניית המג'יק 1 לסוף שבוע של ים, קצת טורקיה, קצת קפריסין והרבה הרבה אוכל. בסוף הגיעה גם מרגול
מסלול השייט אליו הצטרפתי התחיל מנמל אשדוד לאלניה (טורקיה), המשיך ללימסול שבקפריסין, ומשם בחזרה לאשדוד - זאת, בשלושה ימים מלאים, מיום חמישי ועד יום ראשון.
הדבר המפחיד ביותר אצל היוצאים לשייט הוא בדרך כלל הפחד מסיבובי הראש בזמן ההפלגה כתוצאה מטלטולי האונייה. אז תראו, מצד אחד הים הוא ים, ויש בו גלים גבוהים ונמוכים, אך מצד שני מדובר בספינת ענק ולא ביאכטה קטנה. אכן, היו מעטים מבין מאות המפליגים שקיבלו את חווית השייט בסיבובי ראש מעל לממוצע, אבל עבור רבים, בסך הכל התחושה היתה נעימה.
מרבית החדרים באוניה אינם ברמה של בתי מלון בני חמישה כוכבים. אין מתקנים או פינוקים מיוחדים במרביתם, והאמת, שזה גם לא כל כך שינה לי. החדרים במסע מעין זה הופכים למשניים ביותר והם נועדו בעיקר לשינה ומקלחת. כמות המופעים והאטרקציות המוצעות מספיקה למלא את הערבים ואת שעות הפנאי במהלך ההפלגה, כך שהישארות בחדר היא לגמרי לא העניין.
מרגע היציאה מאשדוד צריך לספור קרוב ל-24 שעות רצופות של הפלגה עד לעיר אלניה התורכית. הרוח החברית בהפלגה היא בסגנון של "קיץ על הסיפון" - מסיבות, ריקודים, פעילויות ואוכל. הרבה אוכל. את הילדים אפשר להפקיד תחת השגחתם של אנשי צוות הבידור, שמעניקים מנות גדושות של הפעלות ושמחה. זה הזמן בו המבוגרים יכולים ליהנות משלל הפעילויות המוצעות גם להם.
התחלתי מטיול על גבי האונייה. עליתי מהקומה השלישית, שוטטי במסדרונות ויצאתי בתשיעית, שכבתי על מיטת שיזוף ליד הבריכה וקראתי ספר טוב, התבוננתי בתכול הים אחוז פליאה. אין כמו החופש, אפילו שחף תועה ליווה את דרכנו עד ללב ים. אחרים מבין הנוסעים בחרו להיבלע בקזינו, לשתות בבר או סתם להתבטל, בדיוק כמוני - שיר הלל לבטלה.
לאחר מספר
או, הנה זה מגיע. הרקדה סוערת בבוקרו של היום השני על צלילי מוסיקת ה'אה גה דו'. מנגינה, שמשום מה, הפכה שם נרדף למילת הקוד 'חופשה' לישראלים. אלה הם צעדי הריקוד האחרונים של מחול הבוקר בטרם אנו יורדים לפקוד את נמל היעד הראשון בעיר אלניה שבתורכיה, לאחר קרוב ליממה של הפלגה. כשירדתי מהסיפון, חשתי תחושה מוזרה של ריחוף בדקות הראשונות. אמנם הילכתי על קרקע מוצקה, אך תנודות הגלים עדיין הורגשו בגוף, כאילו הילכתי על המים.
כשש שעות הוקצו לטיול באלניה עד להרמת העוגן בדרך לנמל היעד הבא. העיר אלניה היא עיר עם נמל ימי קטן וסולידי. היא ממוקמת בדרומה של תורכיה, מרחק של כ-150 ק"מ נסיעה על קו החוף של אנטליה המוכרת כל כך. כבר בכניסה לנמל ניצב פסלו של מוסטפא כמאל, אטאטורק, שהלך לעולמו לפני למעלה מ-70 שנה ועדיין נחשב, ובצדק רב, אבי האומה הטורקית, שכן הוא האדם שהביא את השוויון, החילוניות והמודרניזציה למדינה.
טורקיה, כמו טורקיה (ונניח לרגע מתיחויות מדיניות בצד) - יפהפייה, מלאה בנופים, עם תרבות שורשית חזקה, ודי זולה לקניות ולבילויים. אלניה עצמה היא עיר נעימה לשיטוט רגלי. קילומטר של הליכה על רציף הנמל מוביל אל מרכזה של העיר. חנויות רבות, שחלקן הגדול מוכרות ביגוד והנעלה, מובילות אל השוק המקומי. עשרות רוכלים מוכרים את סחורותיהם, שלל ירקות ופירות ועוד מיני מזכרות לתיירים: חליטות תה מקומיות (קפה זו אגדה – טורקיה זה לא קפה), פיצוחים טבולים בצנצנת דבש ועוד מגוון של סחורות מקומיות.
העיר היתה בעברה עיר הלניסטית, שכונתה על ידי היוונים "העיר עם ההר היפה". ואכן, ההרים שמעל ומסביב לעיר אכן יוצרים תמונה נעימה למראה. סביב המאה ה-12 פלשו לאזור הסלג'וקים, דבר שהאיץ את בנייתו של מבצר ההגנה על ההר, ממנו ניתן להשקיף על העיר. כדאי להגיע אל חלקו של המבצר בפסגת ההר (הגעה ברגל לפסגתו תארך מספר שעות של הליכה קשה, כך שרצוי למצוא חלופות לקצרים בזמן). בדרך לפסגה חולפים על פני בתים קטנים וציוריים של מקומיים, שהפכו את המסלול המשופע למעין בזאר לממכר מזכרות. אגב, הבולטת במזכרות היא דלעת מיובשת, שהמקומיים, בעבודת יד סיזיפית, יוצרים בה חורים קטנים ובתוכם דוחפים בלחץ חרוז זכוכית. את הדלעת מניחים לבסוף על מנורה ומקבלים אפקט אור מיוחד.
נקודת ביקור נוספת בעיר היא מערת הנטיפים הקטנה דמלאטאש (Damlatas), המרוחקת כשני קילומטרים ממרכז העיר וממוקמת בצמוד לחוף ים חולי הקרוי קליאופטרה. מבחינת ההיצע הוויזואלי המערה לא מאוד מעניינת ("מערת אבשלום" בהרי יהודה הידועה בכינויה "מערת הנטיפים" הרבה יותר עשירה וגדולה), אך מה שמייחד את דמלאטאש הוא האוויר שבה. מהרגע שנכנסים מרגישים בלחות הגבוהה של למעלה מ-90 אחוזים שבמערה. למקום אף יצא שם של אתר בעל סגולות רפואיות, אליו מגיעים בייחוד אנשים עם בעיות במערכת דרכי הנשימה.
כמובן שבאזור העיר מצוי חמאם מקומי. קרצוף העור וקבלת "מכות" הגונות או במילים אחרות - פילינג בשיטה הטורקית המסורתית. הפעם לא ביקרתי בחמאם, אבל מניסיון עבר עשיר, חמאם היא חוויה של ממש.
לאחר הביקור המשיכה האוניה בשייט של כ-13 שעות לנמל היעד הבא – לימסול. לימסול היא העיר השניה בגודלה בקפריסין, לאחר ניקוסיה הבירה. היא מזכירה את ישראל ברצועת החוף שבה, במראם של אנשיה ובאווירה. לימסול חולשת על חלקו הדרומי של האי ובה נמל ימי פעיל מאוד. ספינות סוחר הן הרקע למתבוננים בכיוון עומק הים, ותעשיית היין בעיר תופסת מידי שנה עוד ועוד תאוצה ויקבים רבים קבעו בה את מקומם. מדי שנה, בחודש ספטמבר, העיר מציעה אף פסטיבל יין לטובת תושביה והמבקרים.
לבד מהתבטלות על חוף ימה של לימסול ניתן לצאת ולבקר במספר אתרים ארכיאולוגיים בעיר העתיקה, להשתלב בסמטאות הצרות ולבקר בכנסיות המקומיות. במרכז העיר גם מדרחוב ארוך שמתחבר לבסוף עם מבנה של שוק מקורה ודי קטן. לילדים מצוי גן חיות קומפקטי בסמוך לטיילת ובו מגוון של בעלי חיים. כמובן שניתן לצאת מהעיר ולנסוע לכיוון רכס הרי הטרודוס, מרחק של כ-50 קילומטרים, ולבקר בכפרים מקומיים.
הערב האחרון באוניה. זה הזמן למופע המרכזי. הלובי מתמלא בנופשים הרבים, ולאחר מספר מופעי הכנה של צוות הבידור מגיעה למרכז הבמה מרגלית צנעני מלווה בנגניה. הקהל על הרגליים, האושר רב, וקולות התקליטן עוד ממשיכים לאחר ההופעה עד השעות הקטנות של הלילה.
עושה הרושם שקהלים מגוונים יכולים להנות מההפלגות הללו. כל אחד יימצא את פינת השקט או הרעש אותה הוא בוחר. הגיע העת להתחיל לארוז ולהיפרד מהמג'יק 1. אני נהנתי.
הכותב הוא עיתונאי תיירות ובמאי טלוויזיה וסרטי תדמית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם