אדמה משתגעת: הפקת אופנה באתרים שעומדים להיעלם
ארץ ישראל הישנה והטובה אולי כבר פשטה את הרגל, אבל חלק מנופיה עדיין כאן. לקחנו את הבגדים שעיצבו את נוף האופנה המקומי, וירדנו דרומה לחגוג את יופיים המהפנט של האתרים שאוטוטו יפנו מקום לעוד מפעל מעשן
פוספטים. רק הצליל של המילה משדר ציונות של פעם. אחר כך מהבהבות במוח התמונות המוכרות מהירידה לאילת של ענני אבק צהוב, מפעלי מתכת ענקיים ועגומים שאלפי אורותיהם נראים בלילה כמו חלליות, ובולדוזרים עצומים שהולכים ומשטחים את הארץ. מעטים יודעים כמה מעט המדינה מרוויחה מהפוספטים האלה, כמה הרס סביבתי ובריאותי גורמת ההתעקשות על הכרייה הזו, שמזרימה את עיקר
עכשיו, במקום לצמצם את הנזק, מתכננים להרחיב את כריית הפוספטים לאחת מפניני הטבע והנוף האחרונים שנותרו לנו בנגב: אזור הנקרא בשפה היבשה של המתכננים "שדה חצבה מערב" ובשפתם של המטיילים בדרום "ארץ בראשית". תסתכלו טוב, בפעם האחרונה, על הנוף הזה. שומעים את הבולדוזר? עכשיו עצמו עיניים ודמיינו אותו נעלם באבק.
ארגז החול שלנו קטנטן, רק 2.3 ק"מ רבוע. שתי דקות על כביש הערבה בדרך לתמנע וכבר עברתם אותו. אבל ארגז החול שלנו הוא המקום היחיד שמשחקים בו עכנים גדולים ואלימונים, גרבילים דרומיים ותלומי קשקשים מדבריים, צרבלוסים ענקיים ונווטות סיני. אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, חבל, כי עוד מעט הם גם לא יהיו פה יותר. חיות מעולם אחר, כל אחת מהן יפה ומוזרה בדרכה המיוחדת, מצאו בדיונה הזאת, היחידה מסוגה בערבה, את המפלט האחרון. זה גם המקום הכי יפה באזור אילת, אם לא מחשיבים את קניון "מול הים". עכשיו הולך מינהל מקרקעי ישראל לקחת שליש מהדיונה, לרוקן את החול שלה למשאיות, ולפרוט אותו למזומנים. לא המון כסף, זה ממש לא מה שיציל את מאזן התשלומים של ישראל וגם לא יוזיל את מחירי הדיור באילת אפילו בשקל, אבל כמה כבר שווים חייו של *גרביל? תשפטו בעצמכם.
* גרביל הוא סוג של מכרסם; אלימון היא ציפור; צרבלוס הוא עכביש; נווטות הן נמלים כסופות; והעכנים ותלומי הקשקשים, אל תיבהלו - הם נחשים.
והנה עוד הישג של הציונות: תוך 62 שנה כמעט הצלחנו לייבש ים (בעצם ים וחצי, אם כוללים את ימת
החולה). לא הרבה אומות יכולות להתגאות בהישג כזה. איך עושים את זה? פשוט מאוד: שואבים כל טיפה אפשרית, וגם הרבה טיפות בלתי אפשריות, מהכנרת וממקורות ים המלח, מקימים בצדו הדרומי את מפעלי ים המלח, שמשטר המים הבזבזני שלהם לא נשמע לחוקי הטבע אלא לחוקי הכלכלה העולמית, סובלים בשקט כמה שנים של התחממות גלובאלית, והנה, אנחנו כמעט שם.
מה השגנו בזה? הרבה מאוד: הרס נופי בלתי הפיך של אחד הסמלים הכי מובהקים של ישראל, איום מיידי על מלונות ים המלח, שחווים למעשה רעידת אדמה אחת, איטית ומתמשכת, ומאות בולענים - אותם בורות ענק שנפערים לפתע עמוק מים המלח. אחד באמצע הכביש, אחד בחוף הים ואחד במגרש החנייה של המלון שלכם. מה אפשר לעשות? עכשיו כבר לא הרבה. אבל אפשר להתחיל בלהפסיק להרוס עוד.
פארק תמנע, 20 דקות מאילת, הוא המעט ששרד מהחורבן שהותירו אחריהם מכרות תמנע לפני שהם נסגרו בפעם הראשונה. אז יש לנו עמודי שלמה והפטרייה, אגם מלאכותי קטן וכמה אטרקציות אחרות עם שער שהכניסה אליו בתשלום, ולצדם תלוליות עפר ענקיות וחרבות, צלקות בקרקע שלא תתרפא אף פעם וחול שחור, מזוהם לנצח, שנשפך עד גבול ירדן.
ויש גם את עמק ססגון, שרובנו לא שמענו עליו מעולם. מקום עם נוף קדומים שנחבא בין ההרים, רבע שעה הליכה מהכניסה לפארק. בעמק הנעלם הזה, שאיכשהו הצליח לחמוק עד היום מתנופת הפיתוח, יש עדיין שרידי אתר קינון עתיק של יענים, מהתקופה שציפור הענק הזו עוד רצה לה בארץ, ושרידי מלכודת לטורפים, גם היא מתקופה אחרת, כשעוד היה מה ללכוד. עוד מעט עלול לצמוח שם בית מלון ענק וסינתטי עם דשא ומזרקות, שהיזם האילתי יואב איגרא החליט להקים דווקא שם. מותר לו? אסור לו? את זה יחליט בית המשפט. הוא גם זה שיחליט אם מה שאתם רואים פה יישאר או יאבד לתמיד.
קרדיטים: דוגמנית: ויקה מ. ל-MC2, ע . סטיילינג: הדס דרוטמן, ע. צלם: אביתר הרשטיק. תודות: יעל אולק, סביבה בריאה בערבה, מכון ערבה; קיבוץ סמר; הועד הציבורי להצלת עמק ססגון; שירן הסעות, טל': 1-700-707-170 חנויות מרים שוער, פנחס בן יאיר 11, שוק הפשפשים יפו; אובססיה, גאולה 45; אהבה לשנייה, רש"י 17 - תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם