הקריקטורות שאהבנו: תערוכה לזכר המאייר שמוליק כץ

הקריקטורות השנונות של שמוליק כץ שהופיעו מדי יום ב"מעריב" זכורות לרבים, אך המאייר המוכשר היה גם אדריכל, מוזיקאי ובעיקר - קיבוצניק. תערוכה לזכרו תיפתח הערב

דובי זכאי | 11/5/2010 16:01

"לשמוליק יד כל כך קלה, שכל מה שהוא נוגע בו מצליח לו - ציור, מוזיקה או סיפור", אמרה פעם נעמי כץ, אלמנתו של המאייר, הקריקטוריסט, הקיבוצניק, המוזיקאי והאדריכל, שמוליק כץ. אבל כמו שהיא ורבים אחרים ידעו, לא רק כישרון אמנותי היה לו, לשמוליק. כל מי שפגש אותו הלך שבי אחרי עיניו הכחולות, הטהורות והמחייכות תמיד. שמוליק תמיד האיר פנים לכולם. עד שהלך לעולמו לפני כחודש.

נראה שכל תושבי ישראל הכירו את שמוליק, ובמרוצת השנים הפך להיות בן בית כמעט אצל כולנו, בדרך זו או אחרת. ילדי ישראל גדלו על ציוריו הנפלאים, שהופיעו בין היתר בספריה של לאה גולדברג. המבוגרים למדו להכיר אותו מסדרת הציורים הנפלאה בנושא ירושלים, עליה עמל בתום מלחמת ששת הימים.

גם לוחמי צה"ל הכירו את ציוריו של כץ, שהתפרסמו דרך קבע בעיתון "במחנה" ובחוברות שצייר בתום המלחמות סיני, יום הכיפורים, הקרב על הבופור ובעת חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. קוראי "מעריב", לעומת זאת, פגשו את שמוליק כץ העיתונאי, שצייר את הקריקטורות היומיות השנונות בעמודי הדעות בעיתון. ואחרונים חביבים, חברי הקיבוצים, זכו לראות את עצמם מצוירים בהומור המיוחד של שמוליק על דפי עלון הקיבוץ.

הרי בגין וסאדאת קריקטורה: שמוליק כץ

עם היקף יצירה רחב כל כך, כמעט בלתי אפשרי לקבוע מהי עבודתו הטובה ביותר. עם זאת, אחד הספרים ששמוליק עצמו היה גאה בו מאוד היה "גורלו של צייר", שמגולל את סיפור חייו.

שמוליק נולד באוסטריה להורים ממוצא הונגרי, ושם גם בילה את שנות ילדותו הראשונות שהיו, לדבריו, מאושרות. אבל האושר נקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועם

נדודי המשפחה, שבסופו של דבר מצאה את עצמה בגטו ההונגרי. בתום המלחמה עלתה המשפחה על ספינת המעפילים "כנסת ישראל" והועברה למחנות ההסגר בקפריסין.

אחרי תקופה ממושכת הם עלו ארצה, לקיבוץ געתון בצפון הארץ, ושם גם הקים שמוליק את ביתו עם אשתו נעמי. לאורך כל השנים הוא הקפיד לנצל את כשירונו הרב, שלא פעם הציל את חייו.

ועדת בריאות קריקטורה: שמוליק כץ

על עטיפת הספר "גורלו של צייר" ניתן לראות את הסטודיו של האמן. מוקף בניירות וצבעים, הוא פושט את רגליו קדימה מול כן הציור ומוזג לעצמו כוסית משקה. בלגן של יוצר. ובאמת, כך נראה הסטודיו של שמוליק בימים שבהם הייתי יושב איתו על כוס תה ועוגה שזה עתה יצאה מהתנור. הוא, הגורו שלי, היה מדבר על עבודות שלי שראה בעיתונים. כזה היה-מפרגן לכולם.

לפני כחודש נלקח מאיתנו שמוליק. העיניים הכחולות כבו, אבל חיוכו הטוב נשאר בזיכרון, וגם ציוריו הרבים נשארו לנו, קהל אוהביו.

שמוליק לא לבד. בשנים האחרונות נפרדנו ממאיירים דגולים כמו דוש וזאב, ועכשיו שמוליק, הקיבוצניק הצנוע מהצפון, מצטרף אל הנבחרת ההונגרית שמתארגנת בשמים. הערב (שלישי), תיפתח במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון תערוכה מיוחדת לזכרו.