התעוררות נוסח הבעש"ט: מודל ההתפתחות של אבי החסידות
במצב של הכנעה קיימת הזדהות מוחלטת, אוטומטית, של האדם עם רגשותיו ומחשבותיו. שלב ההבדלה מאפשר לו להתחיל להפריד בינו לביניהם, ובהמתקה מתהווה נקודת מבט גבוהה יותר על המציאות
"הכנעה" היא תדר שבו הטשטוש ביני לבין האחר הוא מוחלט. ה"אחר" יכול להיות אדם אחר, רגש כלשהו, מחשבה או מעשה. התמכרות, למשל, היא דוגמא טובה למצב של הכנעה. אדם פועל מתוך אוטומט, מתוך חוסר יכולת לבחור אחרת, ועושה שוב ושוב את הדבר שהוא לא מצליח להפסיק לעשותו. במצב כזה, האדם לא נמצא בנוכחות ובבחירה מתוך עצמו, הוא אפילו לא מתנגד למצב, וה"אחר" הוא בעל הבית.
"הבדלה" מתרחשת כאשר מתחילה תזוזה ביני לבין ה"אחר", באופן שבו הטשטוש המוחלט של קודם הוא פחות מוחלט, ויש דיפרנציאציה – חלוקה – כך שגם אני וגם ה"אחר" קיימים. כך, למשל, אצל אדם השרוי בהתמכרות כלשהי יתחילו להתחולל מצבים שבהם תעלה התנגדות להתמכרות, גם אם עדיין לא תהיה להם השפעה בפועל.
"המתקה" היא מצב שעל פניו כולל את שני הקודמים, אך למעשה היא טרנספורמציה שנולדת מהחיבור בין השניים. כאן אני חווה התמרה של ממש במודעות שלי, ביכולותיי, בשיקול הדעת שלי; זוהי התמרה שהיא תוצאה של הגעה לנקודת מבט רחבה וגבוהה יותר של המציאות.
בואו נבדוק איך זה עובד בחיי היומיום שלנו.
אז הראשית היא בהכנעה. ניקח דוגמא פשוטה יחסית: קריאת ספר. אני נוטלת את הספר לידיי ומתחילה לקרוא בו. בשלב זה, הקריאה שלי היא מתוך סקרנות ופתיחות. תוך כדי הקריאה אני מזדהה עם גיבורת הספר יותר ויותר, עד שלבסוף אני חשה שהיא זו ממש אני. זהו סוג של הכנעה, שכן ה"אני" שלי אינו מתבטא עדיין, במובן שדעותיי, מחשבותיי, אופיי ואישיותי שלי טרם נכנסו לפעולה. אני קוראת את מה שכתוב מתוך הזדהות מוחלטת עם מה שהגיבורה עוברת; במטאפורה, רק הסיפור קיים. אני יכולה לבכות כאן, לצחוק, לחוש שאני נמצאת בתוך הסיפור ממש.
תוך כדי, או אחרי, אני מקווה שיתפתח דחף פנימי שיעזור לי להכניס את "עצמי" לתמונה, ובכך לשבור את ההזדהות השואבת שהכניעה אותי; מחשבותיי על הסיפור, תחושותיי, האם הנסיבות שלה הן אכן כמו הנסיבות שלי, מה היו יכולות להיות התגובות שלי בסיטואציות דומות - וכיוצא בכך מחשבות, שאלות ותחושות. אלה עולות מתוך עצמי, ומביאות למצב של דואליות: הסיפור עודו שם, כמובן, הרי ממנו התחלתי, אבל כעת הפוקוס הוא עליי. זהו שלב ההבדלה.
ואז, בהמשך התפתחות התהליך, מגיע שלב ההמתקה, שבו ייווצר שילוב ביני לבין הסיפור. אולי אלמד משהו מן הסיפור, אוכל לברור את מה שמתאים לסיטואציה שלי וליישם, ואת מה שלא מתאים אניח בצד. כלומר, הסיפור ממשיך להתקיים ולפעום בתוכי, אך לא מתוך הזדהות מוחלטת שלי שבה אני נבלעת, אלא מתוך יכולת בירור ודיאלוג עם הסיפור.
התהליך הזה, בן שלושת השלבים, אינו בהכרח כרונולוגי בזמן. השלבים יכולים להתרחש בו זמנית, או בהפרשי זמן שלעתים הם בלתי מורגשים ולעתים הם מתרחשים בהפרשי זמן ארוכים מאוד. בכל מקרה, המשמעות היא שעברתי תהליך של התפתחות בתוך עצמי, ממקום של חוסר מודעות לעצמי דרך שלב המודעות והגעה למודעות עצמית עשירה, שקולה ומפותחת יותר לעומת ההתחלה. הסיפור תרם לי, אך אני אינני הסיפור.
מה שמעניין, ואולי גם מטעה במודל המאוד ממשי הזה, הוא שכלפי חוץ מתפרשות ההכנעה וההמתקה כדבר מה זהה. כלומר, כמו בדוגמא האחרונה, גם בשלב ההכנעה וגם בשלב ההמתקה אני בעצם אעבוד בהתאם לתנאים העבודה הנדרשים ממני. אלא שההבדל הוא ההבדלה שבאמצע. כבר הבנתם...
ועכשיו לעניינים קצת יותר רציניים. פחדים, למשל. הפחד הוא רגש אנושי, בסיסי וטבעי, אלא שלעתים הוא מכביד מאוד על החיים. אז איך אוכל להשתמש במודל של שלושת השלבים ביחס לפחד שקיים אצלי, על מנת להקל על עצמי? נניח, למשל, שיש לי פחד ממעליות. בגלל הפחד הזה אני נמנעת מלהיכנס למעליות, מה שעלול להכביד ולפגוע מהותית באיכות החיים (תארו לכם פגישה חשובה מאוד בבניין עזריאלי, בקומה 34).
המצב הזה, בו הפחד כל כך שולט בי, הוא מצב של הכנעה. אני למעשה עומדת כנועה בפניו. הוא בעל הבית שלי, ולכן אני לא נכנסת למעלית. כשיגיע הרגע בו הסבל שלי כתוצאה מן הפחד הזה יהיה גדול מן הפחד עצמו – וזהו סימן ראשוני לרצון בהתפתחות ושינוי - יש סיכוי שאז ארצה לבדוק אופציה שתעזור לי להתמודד עם הפחד. זהו שלב של הבדלה מול הפחד הזה, אם באמצעות נכונות לחקור את מקורו – משום שזהו פחד שיושב, מן הסתם, על אירוע מן העבר, ובעזרת טכניקות מסוימות יש אפשרות להפוך אותו לנגיש ולברר את האירוע הזה - ואם באמצעות דרך אחרת שתאפשר לי "להושיב" את הפחד הזה מולי, כך שגם אני וגם הוא נהיה שם.
זה עדיין לא אומר שאני מוכנה כעת להיכנס למעלית ולעלות לקומה 34, אבל משהו השתנה וכעת הפחד הזה זז מעט הצידה. בשלב ההמתקה אני אוכל להיכנס אל המעלית היישר לקומה 34, אם כי ייתכן שבהתחלה זה לא יתרחש מתוך היעדר מוחלט של הפחד הישן והמוכר שלי, אבל ללא ספק התהליך ההתפתחותי הזה והמעבר משלב ההבדלה לשלב ההמתקה יביא לכך שאכנס למעלית יחד עם הפחד. כלומר, אקח אותו איתי, אבל הוא יהיה בכיס שלי, ולא ימלא את כל ישותי. צמצום הפחד או השלתו הם חלק מן התהליך הטרנספורמטיבי בהתפתחותי.
במערכות יחסים אנשים יכולים להימצא ביניהם באחד מן השלבים (או ואריאציה שלהם) במשך זמן רב, אך גם לנוע בין השלבים במהירות. בהסתכלות כללית ביותר על יחסים זוגיים, ניתן לראות שהם בדרך כלל מתחילים בשלב ההכנעה, שבו מוכנים להוריד את הירח זה לזה ("מותק, אמנם אמרת שאתה עייף, אבל בוא נלך לטייל קצת על שפת הים. – בטח, יקירתי, אין בעיה).
אחריו, יש אומרים שבטווח שבין חודשיים לשלוש שנים, ממשיכים הלאה לשלב ההבדלה, בו כל אחד דואג יותר ויותר לעצמו ("לצאת עכשיו לים? - מה פתאום, אני גמור מעייפות"). ואז, בעבודה מאומצת של כבוד הדדי ושיתוף פעולה, אנחנו עשויים להגיע לשלב ההמתקה, המשלב בין רצונות אישיים לרצונות האחר ("אמנם אני מאוד עייף, אבל אני רואה שזה חשוב לך, אנוח קצת ונצא בעוד חצי שעה"). בתוך כל אלו קיימות כמובן ואריאציות שונות, תוך תנועה בין השלבים - בבחינת רצא ושוב.
הכנעה-הבדלה-המתקה הם בעיני כלי נהדר למיפוי של התבוננות עצמית, וכמובן גם כלי טיפולי חשוב ומועיל. בכל מצב בחיים, בכל קושי או שמחה, בכל רגש ומחשבה שלי מול מצב מסוים, מול עצמי ומול אדם אחר - יש לי אפשרות לבדוק באיזה שלב מתוך השלושה אני נמצאת באותו רגע. המעבר בין השלבים כאמור אינו כרונולוגי בהכרח, ולא סכמאטי. אבל עצם המוכנות לבדוק איזה מהם מתקיים בי עכשיו בסיטואציה מסוימת, היא כשלעצמה ברכה להתפתחות מתמדת, ובעיקר – לתמיכה בתהליך ההתבגרות החד-כיווני במסע של החיים האלו.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם