תנו לו בגשמיות: הרב נחמן משחרר גשמים - סיפור לחנוכה
גם הרב נחמן התחבט בסוגיה הבוערת של השבועות האחרונים. הוא צם והתענה, התפלל וביקש – והגשם לא בא. בסוף הוא ויתר, ניכנע, שחרר. ואז הוא הדליק נר
זהו סיפור של כמה מילים פשוטות, שכה רלבנטי לימים אלו של סוף נובמבר שטוף שמש וחום, והשמיים נעולים. הרב נחמן (לא נננחמן, אלא רב תלמודי אחר) - מנסה הכול. הוא צם ומתענה, מתפלל ומבקש, והגשם לא בא. אז הוא מוותר ואומר, די, תזרקו אותי מן הגג לאדמה. כאילו הוא אומר: אין לי מה לעשות פה יותר, אין לי שום יכולת. ובקשתו זו מלמדת שדעתו נחלשה: הוא מוותר, הוא מיואש, הוא מתוסכל. כל מה שידע עד כה ועשה על סמך ידיעותיו אלו לא עוזר עוד. הסיפור הזה בעצם בא ואומר לנו: כשניסיתם כבר הכול, ביקשתם והתפללתם וצמתם והתעניתם והשתמשתם בכל מה שידעתם, וזה לא הולך, ומה שאתם מתפללים לו לא קורה, אז תרפו. תיכנעו לרגע, ותרו. ואז נראה מה יקרה.
מדובר על להרפות ממש. Let go על אמת. על להפסיק לעשות (או לא לעשות) את כל מה שעושים שוב ושוב ושוב ואותה תוצאה מתרחשת, למרות שמצפים לתוצאה אחרת. כדי שבאמת יקרה משהו חדש, כדאי לעצור לרגע ולהרים ידיים. שם יש סיכוי גדול שמשהו חדש יתרחש. זה נכון לכל דבר בחיינו, וזה נכון גם לגבי גשם.
בהתחלה זה לא ממש הטריד. נו, לא נורא, עוד כמה ימים של שמש, עוד קצת קיץ. זה אפילו כיף, לא קר, לא צריך להתעטף ולהסתגר. אחר כך זה התחיל קצת להציק, כשאלה של הגיון: איפה הגשם, זה לא הגיוני, כבר נובמבר?! אבל נדמה לי שזה עדיין לא כמו להרגיש ממש בלב. אבל עכשיו זה כבר נוגע בלב. מה נעשה בלי גשם? הטבע הכול כך חכם, זה שיודע בדיוק מתי קורה מה במשך אלפי שנים נמצא בשביתה. ומה יהיה איתנו? והאדמה שלנו, והאוכל שבא ממנה אלינו ואל ילדינו ואל זקנינו? זה כבר לא תיאורטי. נראה לי, שזה כבר עניין אחר. זה כבר עניין של לעצור מתוך ויתור, אותו ויתור של רב נחמן, אולי ייאוש וכניעה - ולאפשר למשהו חדש לקרות. זה גם הזמן לשאול: רגע, מה קורה פה?!
השמיים והאדמה הם שני צדדים של שלם אחד. השמיים נחשבים לצד הזכרי – הנותן, המשפיע, המרטיב, והאדמה נחשבת לצד הנקבי, המקבל. הדימוי הכמעט סקסואלי הזה הוא הבסיס להסבר של בעל תיקוני הזוהר, ולפיו המטר נעצר במקום שבו הופרה הברית הזו, החיבור שבין עליונים (שמים) לתחתונים (אדמה). ולכן, הוא מסביר, נכתב (בפרשת נח): "וייקוו המים ותראה היבשה".
אנו, בני האדם, יודעים כבר זמן רב כי אנו פוגעים במשאבי הטבע שמהם ובהם אנו חיים. בבתי משפט, בדיוני ממשלות, בתאגידים גדולים וכו', מתנהלים עוד ועוד דיונים בשאלות אקולוגיות. זה כבר לא תיאורטי, כי הקשר הישיר בין מה שהאדם עושה עם האדמה לבין מה שהאדמה מוציאה כתוצאה מכך, כבר ברור ונהיר ואין לאן לברוח. זו הפרה בוטה של הברית בין הקהילה האנושית כולה לבין הטבע, הבריאה.
אני חושבת גם על ההפרה האישית של הברית של כל
לכאורה, הגשם היורד אמנם קשור לחומריות (אוכל, פרנסה, למשל), אך שכחנו פרט פעוט: הוא בא מלמעלה, מהשמיים, מהאינסוף, מהרוח. בהפוך על הפוך, אנו רוצים גשם מבלי להכיר במקור שממנו הוא בא. עובדה: איש עדיין לא הצליח לעשות חורף בעצמו. יש משהו נשגב שגורם לזה, גם אם איננו יודעים מהו, וגם אם איננו תופסים אותו בחמשת החושים שלנו.
חנוכה הוא חג החורף. אנחנו מגיעים אליו אחרי שעברנו את חגי הסתיו, שדרכם אנחנו מוזמנים להתחבר שוב אל הצד הרוחני של הקיום ולבנות מחג אחד למשנהו את הקשר הזה מחדש, לאחר הקיץ שבו התרחש חורבן המקדש (ט' באב). כלומר, הניתוק מהאלוהי. ואז מגיע חנוכה. בחנוכה אנו חונים – מוותרים, מרפים, כמו רב נחמן, וחונכים את הקשר החדש שהתהווה. אנחנו שבים ומזהים את הרוח שבתוכנו, בני האנוש.
לא הכול גשמי. החומר מוגבל וזמנו מוגבל לעומת הנצח. זה יכול לבוא לידי ביטוי במציאות היומיומית שלנו, בדברים הכי פשוטים לכאורה: למשל, בזוית ראייה חדשה שאנו מפתחים בהסתכלות על עצמנו או על זולתנו. כלומר, להחליט להסתכל באור חדש על אדם שקרוב אליי. לאפשר לטוב לשכון, למשל, ולאפשר לכוח המשותף לשכון ביני לבין זולתי, ולא לכוח המפריד. עצירת הגשמים היא בעיניי סימן לקריאה להשיב את הרוח, כדברי הבעל שם טוב: "משיב הרוח, מוריד הגשם". אז, הרוחי יורד לתוך הגשמי והם חוברים יחדיו.
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם