אי קטן של בלקן: טיול מפתיע בחופי מונטנגרו
אם חשבתם שמונטנגרו היא סתם נקודה לא מעניינת בשוליה של קרואטיה, צפו להפתעה. במרחק קצר מדוברובניק שוכן קו חוף ובו מפרצים ומצודות בנות מאות שנים. גילי חסקין הוקסם וגם צילם
למונטנגרו רצועת חוף צרה, במערב, לאורך הים האדריאטי, אשר נמתחת מאלבניה בדרום ועד בוסניה והרצגובינה בצפון ואורכו הכולל הוא 283 ק"מ. בשטח קטן יחסית אפשר למצוא מדרונות מוריקים שגולשים לים, מפרצים יפהפיים השולחים אצבעות כחולות פנימה לתוך היבשה, רכסי הרים גבוהים עם נוף אלפיני, אגמים, איים ויערות, קניונים מהעמוקים בעולם ובהם נהרות צלולים וחופים שטופי שמש.
בנוסף לטבע הנפלא, מונטנגרו היא גם מוזיאון חי של תרבות ואומנות. ניתן למצוא בה מעט מכול מאפייני הבלקן: ערים מדיביאליות שהשתמר בהן צביונן העות'מאני, ערי נמל וונציאניות, מצודות בנות מאות שנים, מנזרים, קתוליים ובעיקר אורתודוכסיים, שרידים רומאיים וביזנטיים ואדריכלות אוסטרו-הונגרית. בתוך סביבה זו חי עם קטן ואמיץ שנלחם על חירותו כנגד כל הסיכויים והצליח.
למרות ששטחה של מונטנגרו הוא חצי מזה של מדינת ישראל, נראה שעל פיסת האדמה הזעירה הזו שוכנות שתי מדינות. אחת מהן היא קו החוף הדלמטי, הנושא באווירתו את חותמה של האימפריה הימית של ונציה. התושבים דלמטים בחלקם, גבוהים ורחבי גרם. אבות אבותיהם היו האילירים ואולי יש להם קשר אל הדוֹרים ששטפו בסערה את יוון במאה ה-11 לפני הספירה והכניסו אותה ל"תקופת חושך", בת כמה מאות שנים. זהו אזור מתוייר יותר, נוצץ יותר, נהנתן יותר, יקר יותר.
מדינה שניה היא מדינת ההר, שתושביה קשוחים יותר, שתקנים יותר, דתיים יותר ומתקשים להתמודד עם התמורות שהאזור עובר בשלושים השנים האחרונות. העימות בין שתי "המדינות" הללו אינו פשוט ולפני שלושים שנה היה טראומטי ממש. כפריים שלא הכירו עולם אחר מעבר
אין ספק שגיבורי הסרט לא היו היחידים ששלמו את המחיר על המגע הברוטאלי כמעט בין התרבויות. למרות המגע האינטנסיבי יחסית של התושבים עם התיירים, הם עדיין כבולים למסורת. כך למשל, נשים אלמנות אמרות ללבוש שחורים חמש שנים לאחר מות הבעל, אך רובן ממשיכות בכך עד יום מותן. הגברים לעומת זאת, נוהגים לגדל זקן לאחר מותו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה ורבים מהם אינם מגלחים אותו עד יומם האחרון. יחד עם זאת, המגע בין ה"מדינות" הללו הוא אולי האטרקציה העיקרית של הטיול כאן.
הסמטאות, הכנסיות, המגדלים והארמונות מספרים את סיפורם של הביזנטים, הסרבים והעות'מנים. כל מי שהטביע את חותמו על פיסת הארץ הקטנה והשסועה הזאת. שטח מונטנגרו היה בתחום שלטונה של האימפריה הרומית ולאחר שפוצלה, נכלל בתחומה של האימפריה המזרחית, הביזנטית. החל מסוף המאה ה-7 נדדו לאזור עמים סלאביים ובמאה העשירית התגבש במקום שלטון עצמי של מספר עמים, קרובים בשפה ובתרבות, תחת השם "דוקליה" (Duklja בסרבית מודרנית, Doclea בלטינית). שם המזכיר את "דיוקלטיאנוס", הקיסר הרומי שהגיע מאזור זה ולימים חילק את האימפריה הרומית בין מזרח למערב, צעד שהחל את הפילוג בין רומא לביזנטיון.
חולשת האימפריה העות'מנית ומלחמת רוסיה – תורכיה הביאו לקונגרס ברלין, שהעניק ב-1878 את מרבית הבלקן לאימפריה האוסטרו-הונגרית. כבר אז היו שחזו את רפיסותו של ההסכם ותהו לגבי מידת ההגיון הפוליטי שבו. אז נוצרה האמרה המפורסמת "מהבלקנים תיפתח הרעה". ואכן, מונטנגרו זכתה לעידן קצר של עצמאות וב-1912 השתתפה במלחמות הבלקן שהתקוטטו על ירושת האימפריה העות'מנית ואף זכתה בתוספת לשטחה. עצמאותה של מונטנגרו הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהתחילה, לא הרחק מכאן, בסרייבו. המדינה נכבשה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולאחר המלחמה, הפכה לחלק מ"יוגוסלביה" – יצירה מלאכותית שנועדה לגבש כמה מהעמים הסלאביים הדרומיים ומכאן שמה.
עם כיבושה של יוגוסלביה בזמן מלחמת העולם השנייה, נפלה מונטנגרו לידי שליטה של איטליה הפשיסטית. ב-12 ביולי 1941 הוכרזה כמדינה עצמאית כביכול, בתמיכת איטליה. באזור התחוללה מלחמת אזרחים ומרבית התושבים תמכו בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. כמו בסרביה, האחות הבכירה, גם כאן ההתנגדות לפשיזם היא מושא לגאווה עד היום. במונטנגרו חיה קבוצה אתנית שונה, שחולקת שפה, דת והיסטוריה משותפות עם סרביה. האיחוד בין הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה התקיים לאורך מרבית ההיסטוריה של המאה ה-20, אולם הוא סבל מבעיות אתניות ככל שהמיעוטים השונים דרשו ייצוג וכוח.
לאחר שטיטו, הדבק שחיבר את בליל העמים, הדתות והשפות, עבר מן העולם, נבקעו הסדקים שהצליח לטייח בכוח אישיותו. בשנת 1992 החלה הפדרציה היוגוסלבית להיסדק והאקורד האחרון של הפיצול היה הכרזת מונטנגרו על עצמאותה ביוני 2006.
הטיול במונטנגרו מתחיל ומסתיים בדרך כלל בדוברובניק שבקרואטיה, המכונה, גם "פנינת הים האדריאטי". מעט אחרי הגבול מגיעים למפרץ קוטור (Boka Kotorska), שהוא החלק המרשים ביותר של קו החוף האדריאטי. זהו לטעמי, אחד המפרצים היפים באירופה. המפרץ המפותל הוא למעשה שילוב של ארבעה מפרצי משנה ונקרא בשפת המקומיים גם "בוקה קוטור" ("הפה של קוטור"), על שום צורתו הייחודית, שהעניקה לו את הכינוי "הפיורד הדרומי ביותר באירופה". זהו כמובן איננו פיורד, שהרי הוא לא נוצר על ידי נסיגתו של קרחון, אך האסוציאציה עובדת חופשי. כל אחת מלשונות הים היא בעצם מפרץ בפני עצמו הקרוי על שם העיר הבנויה לחופיו, המפרץ הגדול ביותר הוא מפרץ הרצגנובה ולאחריו מפרץ טיואט. מפרץ פנימי יותר הוא מפרץ ריסאן, שמיקומו ומבנהו יוצרים תופעה ייחודית הנקראת "משפך גשם" וגורמת לירידת גשמים מרובה במיוחד ונקודתית. המפרץ הרביעי, מפרץ קוטור, הקרוי על שם העיר קוטור, הוא ללא ספק המעניין ביותר.
האתר הראשון לו שווה להקדיש זמן הוא עיירת החוף הרצג נובי (Herceg Novi), הנמצאת במרחק של 23 ק"מ בלבד מנמל התעופה של דוברובניק. העיירה הציורית, דבוקה וכאילו מטפסת על מדרונו של הר אוריין, המתנשא בתלילות לגובה של 1893 מ' ומגן עליה מפני הרוחות הקרות. הרצנגובי משלבת הרים וים, אדריכלות וונציאנית ושפע של עצים סובטרופיים, שיחים אקזוטיים ופרחים, שהובאו מרחבי תבל וניטעו בגינותיה. הסיור בעיר מתמקד בעיר העתיקה, (Stari Grad בסרבית). כדאי להתחיל מ"המבצר הספרדי" (Španiola), ולצפות ממנו על הנוף ולגלוש ברגל אל הסמטאות. ניתן להישאר כאן יום נוסף ולצאת לשייט מרהיב במפרץ, העוגן בפינות חמד.
הביקור הבא הוא בעיירה הציורית Perast ששווה ללכת לאורכה, בין הבתים לים, וליהנות ממבניה המהודרים. מנמל פראסט כדאי לצאת בשייט קצר אל האיים הזעירים שבמפרץ ואל המנזרים שנבנו בהם. האי האחד הוא סווטי ג'ורג'יה (Sveti Djordja), ובו מנזר בנדיקטי מוקף ברושים. האי השני הוא אוד שקרפלייה (Gospa od Škreppjela), מילולית: "גבירתנו של הסלעים". זהו אי מלאכותי, קירח מעצים ובו נבנה מנזר מרשים, שכיפתו תכולה וצורתה מתומנת. האגדה המקומית מספרת שהאי נבנה על שלדיהן של אניות תורכיות שטבעו במקום. בתולדות העיירה שזורים סיפורים רבים על אומץ לבם של יורדי הים.
ליד העירה ריסאן (Risan) נחשפו שרידי וילה רומאית ובה רצפת פסיפס, ובסופו של היום מגיעים לעיירה המרשימה קוטור (Kotor), שהוכרזה כאתר שמור על ידי אונסק"ו. זוהי עיירה קסומה ומוקפת חומה, לחופו של המפרץ ולמרגלותיו של הר לובצ'ן ובלבה עושר ארכיטקטוני רב. מרבית המטיילים מטפסים ברכבם מקוטור אל הר לובצ'ן (Lovčen) המתנשא לגובה של 1748, היישר מעל המפרץ ומכל סיבוב בכביש המתפתל אל פסגתו נשקף מראה מרהיב ושונה של המפרץ.
משם נמשיך לבירה העתיקה צטינייה (Cetinje). את העיר חוצה שדרת נייגושבה ובחלקה מותרת התנועה להולכי רגל בלבד. זוהי עיר נעימה, שכמה מבנייניה שוקמו, בעיקר מאז זכתה מונטנגרו בעצמאותה. לדעתי, השם "הבירה העתיקה" מזמין ציפיות שווא ואינו מצדיק יותר מאשר ביקור קצר.
מהר לובצ'ן נגלוש באחד הכבישים היפים ביותר אל בודווה (Budva). זוהי עיר עתיקה על חצי אי במפרץ מקסים. חופים רחבים, הרבה מלונות ובתי הארחה. הטיילת מזכירה באווירתה את אילת ובה מסעדות יקרות למדי, שאיכותן נופלת מהמוכרת לנו באיטליה הסמוכה. העיר העתיקה היא פנינה ארכיטקטונית מוקפת חומה הבולטת לתוך הים ובתוכה רחובות מתפתלים, סמטאות עוורות, חנויות ומסעדות.
מבודווה, כדאי מאד להמשיך דרומה לאי הזעיר סווטי סטפאן, שיושב על ידי דייגים במאה ה-15. מכיוון שאלו תקפו גם ספינות סוחר עות'מניות, הם צברו מספיק רכוש כדי לבנות בו בתי אבן כה נאים. בשנת 1960 פונו התושבים והאי הוסב לבית מלון מפואר, המחובר לחוף בכבש צר. רשימת המכובדים שזכו להתארח בו כוללת את סופיה לורן, מוניקה ויטי, השחמטאי בובי פישר, סילבסטר סטאלון וקלאודיה שיפר.
מומלץ בחום לעצור כמה קילומטרים קודם לסווטי סטפן בכפר הדייגים היפהפה פרז'נו (Pržno), שהוסב לכפר נופש חביב וממנו ללכת רגלית, כשלושה ק"מ לאורך החוף, עד לסווטי סטפן. זהו מסלול הליכה נהדר בצל האורנים, לצד חופים מטופחים, שלמרבה הצער, כמעט כולם פרטיים. מי שמיצה את חוויית החוף יכול מכול נקודה כמעט להעפיל בהר אל אגם סקאדאר, או אל הרי הדורמיטור, אך דומני שהחוף יכול למלא בקלות מספר ימים של נופש, שייט, שחיה וארכיטקטורה בין עצי החורש הים התיכוני היפה, הגולש עד לקו המים ממש.
גילי חסקין הוא מדריך טיולים במונטנגרו וברחבי העולם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם