מבורכים: ברכת האלוהות לאדם בראש השנה
תחיה את הסיפור שלך, את מי שאתה. בכל שנה תחשוף עוד רובד שלך ותחיה אותו. לא צריך בבת אחת. וגם מה שנראה לך כטעות אינו כזה כשהוא בנתיב שלך. טור קבלה לראש השנה
המקרא מתייחס לראש השנה (המצוין כיום הראשון בחודש השביעי, הוא חודש תשרי לפי המקרא) הן כיום זיכרון והן כיום תרועה. הזיכרון בא לידי ביטוי באמירה "זוכר כל הנשכחות", שמיועדת להזכיר לאדם שהוא בשכחה, כי לזכור ששכחתי זוהי תחילתה של המודעות. התרועה, מאידך, מפורשת כ"יבבה". על שני הצדדים – זה של הזיכרון וזה של התרועה – אחראי השופר, הכלי הראשי בתפאורת ראש השנה.
בכל הקשור ליבבה, קול השופר נועד להדהד ולעורר את המקום הפנימי שבאדם, את הרובד שבדרך כלל הרבה יותר נוח להתעלם ממנו וגם הרבה יותר קשה לזהותו ולהכילו: זהו הרובד הרגשי. כי קול השופר מזכיר לנו קול של בכי, אפילו געייה בבכי, שהיא אחד הביטויים הנפוצים של רגש.
אבל באיזה בכי מדובר? האם כל בכי זהה למשנהו? נראה שלא. לומדים זאת מתוך מחזור ראש השנה, שבו לוקטו מספר טקסטים מקראיים, שהנושא המשותף לכולם הוא בכי. בעיקר בולט כאן בכיין של ארבע נשים, כל אחת בסיפור שלה: הגר, הבוכה במדבר לאחר שגורשה לשם עם בנה ישמעאל על ידי אברהם בהוראת שרה, וכעת חוששת לחייו; חנה, אשת אלקנה, הבוכה על היותה עקרה; רחל, הבוכה על בניה הגולים, ואם סיסרא, המשקיפה מן החלון בהמתנה לבנה שישוב מן המלחמה.
כלומר, דווקא ביום ראש השנה, יום של דין ומורא, ההתמקדות היא בבכי של נשים על בניהן, על הדור החדש. אנו גם יודעים שכאשר מופיעה דמות נשית בתנ"ך היא בעצם ייצוג של הצד הנשי בתוך ארכיטיפ (אבטיפוס) שלם, המורכב מצד זכרי ומצד נקבי, כך שההכוונה המובלעת היא שבכי איננו זכות הנתונה לנשים בלבד.
איזה סוג של בכי אנו שומעים בקול תרועת (יבבת) השופר? הבכי של הגר הוא בכי של ייאוש וויתור, וזה בדיוק ההיפך מבכי של שינוי והתמרה. זהו בכי שהמסר שלו הוא "אין סיכוי". בסיפור המקראי האלוהות לא מקבלת את סוג הבכי הזה, אלא מורה להגר "קומי שאי את הנער", משום שבכי של קורבנות וייאוש לא מתקבל במקרא ככזה שיש לתת לו לנהל את העניינים. לעומת הבכי של הגר, זה של רחל הוא בכי של עוצמה ושל התמרה. הבכי של חנה הוא כזה שיש ביכולתו לחולל מציאות חדשה, לאחר שחנה ה"עקרה" יולדת את שמואל. הבכי של אם סיסרא הוא בכי של עצבות עצומה וחוסר אונים, של אובדן זהות עצמית.
אז יש שופר שבו תוקעים הן על מנת לגרום לאדם להיזכר והן על מנת לגרום לו להתחבר לצד הרגשי שלו, ואולי גם לבכות. אבל בשביל מה צריך את זה בכלל?
כנראה משום שהבכי נועד לפתח בנו אינטליגנציה רגשית. זוהי היכולת להרגיש ולזהות את הרגש שאנו חווים, לתת קול לדמעות. ההזמנה כאן היא להבחין בין סוגי הבכי, על מנת לפתוח בפנינו בחירה לנתב בכי של קורבנות לבכי של התמרה, שיוליד שינוי וצמיחה. ויותר מזה, היכולת להרגיש ולבכות מאפשרת לדעת את כאבו של הזולת.
אם לא נבחר לפתח בתוכנו אינטליגנציה רגשית אנו נידונים לקורבנות, לרחמים עצמיים, להתעלמות מכאב הזולת (שכן את מהות כאבנו אנו איננו יודעים) ולחזרתיות מקבעת. את המילה "שנה" אפשר לפרש בלשון "שינון", של לחזור ולעשות את אותו הדבר, ואפשר לפרש בלשון "שינוי", במובן של התפתחות והתחדשות. עצם
מה שחשוב הוא, שלעולם לא מאוחר מדי. לאדם הראשון היה רק איסור אחד, לא לאכול מעץ הדעת, והוא הפר אותו. אז התפרק האיסור האחד הזה ל-365 איסורים, לכל ימות השנה, כך שבכל יום האדם קיבל הזדמנות להתקין עצמו במשהו חדש. לא בכדי אומרים שאפילו שעה אחת לפני ראש השנה אדם יכול להתבונן, להיזכר ולהתמיר, כי בכל ערב ראש השנה המשל הוא שהעולם נחרב ונברא מחדש למחרת, בא' תשרי. אז גם אם זה רגע אחד לפני, "אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו", כמאמר התלמוד הבבלי.
בכי הוא הגשר שיכול להביא אותנו מ"שינון" ל"שינוי". הכוונה היא לבכי ממש, בדמעות, בכי מזכך שיש בו את הכוח למוסס ולהתיר ולפרק את כל הדינים והמחסומים המיוצגים בחודש תשרי, שהוא חודש של דין ונוקשות. כמו של עליזה בארץ הפלאות, שיוצאת מהבור בזכות דמעותיה; כמו איש הפח בארץ עוץ, שהולך כל הדרך על מנת לבקש לב מן הקוסם, כדי שיוכל להרגיש, לבכות. הוא יכול להיות מצליחן, איש הפח, אך לא ממש לגעת בחיים עצמם.
לא בכדי, לדעתי, ראש השנה מביא בסיפורי הבכי את הקשר של הורה וילד. לא רק שאנו נולדים לעולם בבכי, וזה הסימן לחיים ברגע הלידה, אלא גם המחשבה על הדור הבא משמעה מחשבה על כל מה שקרוב אליי. "ילד" לצורך העניין יכול להיות גם ייצוג של קירבה אחרת. בכל מקרה, זהו סמל לאינטימיות ולאהבה מדרגה ראשונה. זוהי רמת קירבה המאפשרת מעבר מסבל לחמלה, מאגוצנטריות לראיית הזולת.
בראש השנה, יום ההולדת של העולם, אנו עומדים דווקא מול עובדת הסופיות, מול עובדת המוות. זה בא לידי ביטוי במשפט "כתבנו בספר החיים". על פניו, הפחד מהמוות הוא פחד-על, המסתתר מתחת לכל פחד אחר, והמציאות של עולמנו מאלצת אותנו לחיות עם הפחד הזה – בין אם הוא מודע ובין אם הוא מודחק ומוכחש.
אבל מבט לעומק מלמד אותנו שהפחד האמיתי הוא הפחד של לא לחיות את חיי, של פספוס והחמצה. זה הכאב הגדול והמוחשי באמת. לכן באה תורת הסוד, ואומרת לנו: ב"כתבנו בספר החיים" זו בעצם בקשה של האלוהות אל האדם – תחיה את הסיפור שלך, את מי שאתה. בכל פעם, בכל שנה, תחשוף עוד רובד שלך ותחיה אותו. לא צריך בבת אחת. וגם מה שנראה לך כטעות, הוא לא טעות כשהוא בנתיב שלך.
בבכי יש את המילה "בך". הבכי עוזר לנו להתמקד בנו, לפקוח את העיניים, לראות איפה אני חי את האמת שלי ואיפה לא. זוהי הזמנה להזדכך ולהיפתח לשינוי, להיות בנתיב הייחודי לכל אדם, ורק לו, יהא נתיב זה אשר יהא. אבל לשם כך הבכי צריך להיות טהור, לא בכי של שקר עצמי, אלא בכי של נוכחות מודעת ושל מוכנות להתמודד.
איך נדע אם זה עבד בשבילנו, אם קצרנו את פירות בכיינו? לפי רבי נחמן, התהליך הזה, המתחיל בראש השנה, התהליך של בריאה מחדש של עולמי הפנימי והחיצוני, בא לידי סיום אמיתי בחג החנוכה. אז אני יכול לראות את התוצרת.
שנה של טוב ושל ברכה!
לאתר הבית של יפעת אהרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם