ארץ בתולה: אלבניה נפתחת לעולם, וגם אליכם
אלבניה, שרק לפני 20 שנה היתה מנותקת לגמרי מן העולם, הולכת ונפתחת לתיירות לאיטה. 450 ק"מ של חופים, גלידה בטעם רדבול ותחבורה זולה להפליא יהפכו אותה לאטרקטיבית גם בעיניכם
שעת בוקר מתעוררים אורחי הפונדק לצלילי פעמוני הכנסייה וקריאת המואזין הקוראים למאמינים להגיע לתפילה, וכל זה קורה במדינה שבה הדת הייתה אסורה. בשעת ערביים על הגג, על רחבת המרפסת שרצפתה עץ, לוגמים האורחים קוקטיילים ואוכלים נקניקיות תוצרת בית המלוות בקינוחים של דבש ואגוזים.
ולטר חייך וליטף את בטנו כאשר נתתי לו מחמאות על העוף הצלוי והפלפלים הממולאים, שאמו בישלה ערב קודם לכן. הייתי מרוצה באותה מידה גם מן החשבון: 17 דולר לזוג. בחוץ, ברחובות בראטי, מציעים רוכלים גרעיני חמנייה בגביעי נייר ושזיפים חמוצים בגודל של עגבניות שרי, בעוד אנו מצטרפים לריטואל היומי - טיול ערב לאורך הנהר.
בתוך החומות, שבטבורן ניצב הארמון, מתגוררות משפחות בבתי אבן הניצבים ברחובות שהם צרים מדי למעבר מכוניות. אישה אחת שהציצה מפתח ביתה הזמינה אותנו פנימה. ישבנו בסלון עם ספלי קפה קטנים ושוחחנו, תוך שימוש בכמה מילים אלבניות ובקצת איטלקית. השיחה קלחה ואז היא שלפה בקבוק פלסטיק שבעבר אחסן מים ועתה הוא מלא בראקי (משקה אלכוהולי המוכר גם בטורקיה), שהאלבנים מציעים כמחווה של הכנסת אורחים.
אין ספק שאילו בראטי הייתה ממוקמת ביוון או באיטליה, היא הייתה עיירה גדושה בתיירים המשוטטים בארמון מהמאה ה-13 או מציצים לתוך מסגדים עתיקים וכנסיות ביזנטיות. בשנות השישים של המאה הקודמת הכריזה הממשלה הקומוניסטית על בראטי כ"עיר מוזיאון" ובזכות הכרזה זאת נשמרו נכסיה הארכיטקטוניים ההיסטוריים.
אבל זוהי אלבניה, לא יוון ולא איטליה, ולכן בעלי ואני היינו בין התיירים היחידים בעיירה. במשך קרוב ל-50 שנה הייתה המדינה הזאת, בעברה
ולטר מספר שלפני 20 שנה "אסור היה אפילו לחשוב על פתיחת מסעדה או מלון פרטי". הגבולות היו סגורים. נאסר השימוש במכוניות ובטלפונים. את המעט שידעו האלבנים על העולם החיצון, הם למדו מקליטת שידורי הטלוויזיה האיטלקית ומשידורי "קול אמריקה". כיום, בדיוק כמו הפוליטיקה, העיתונות החופשית והדת באלבניה, גם התיירות צומחת "לאט לאט".
פיסת ארץ זאת, מול חופיה הדרומיים של איטליה שמעברו האחר של הים האדריאטי, עברה תחת ידיהם של כובשים רבים. תחילה שלטו בתושביה הרומאים, אחרי כן הם היו חלק מהאימפריה הביזנטית, שבעקבותיה באה זאת העותמאנית. ב-1912 זכתה אלבניה לעצמאות ובתום מלחמת העולם הראשונה הוצב מלך בראשה, עד לכיבושה בידי איטליה של מוסוליני. אחרי שנה של כיבוש גרמני היא נפלה ב-1944 בידי המפלגה הקומוניסטית בראשות הוג'ה, שניתק את ארצו מן העולם סביב.
ככל שנמוגים הזיכרונות המרים ממלחמת בוסניה והסכסוכים האתניים במה שהייתה בעבר יוגוסלביה, מנסות ארצות אחדות בבלקן כקרואטיה וכמונטנגרו למשוך אליהן תיירים המחפשים חלופות זולות יותר למערב אירופה. כמו שכנותיה, גם לאלבניה יש היצע תיירותי: עיירות היסטוריות שנבנו בידי ארכיטקטים במשך כ-500 שנות השלטון העותמאני; אתרים ארכיאולוגים עם שרידים מימי היוונים והרומאים; רוב שטחה של המדינה הררי והיא נהנית משפע של יערות, נהרות, קניונים ומפלים; היא חולקת אגם - שהוא הגדול בבלקן - עם מונטנגרו ואגם נוסף עם מקדוניה; במקביל, היא יכולה להציע אתרי נופש לאורך 450 ק"מ של חוף ים.
עם שאריות של בניינים בסגנון קומוניסטי ופרויקטים של בנייה שטרם הושלמו, הבירה טירנה אינה פריז ולא לונדון. אבל היא כבר לא העיר רוויית אשפה ושפע קבצנים ברחובותיה, שסופר המסעות פול תרו תיאר ב-1995 בספרו "העמודים של הרקולס". בשכונת בלוקו, בווילות שאירחו פעם את האליטה של המפלגה הקומוניסטית, הוקמו בתי קפה נאים שבהם לוגמים תושבי טירנה קוקטיילים באוויר הפתוח. בני אלבניה שצברו כסף בחו"ל מקימים כאן עסקים. מסעדה שנקראת "שייקסביר" היא בבעלות שף מקומי שרכש את מומחיותו בלונדון.
בשדרה הרחבה, שהאיטלקים בנו לפני מלחמת העולם השנייה כדי שתשמש למצעדים צבאיים, ניצבת פירמידת שיש לבנה שנבנתה כמאוזוליאום להוג'ה. בקרבתה ניצב סגור מלון "דג'טי", שהיה בבעלות ממשלתית בעבר וממתין ככל הנראה לגאולתו במועד הנכון. את המלונות שניהלה המדינה החליפו פונדקי בוטיק, אכסניות נוער ומלונות פאר. רוב המחירים הסבירים נעים בין 35 ל-50 דולר לזוג, כולל ארוחת בוקר וחדרי אמבטיה פרטיים.
בשלב מסוים תוך כדי טיול בעיר אנו מגיעים לשלט ברונזה המציין ששם הרחוב הוא ג'ורג' וו. בוש. הרחוב קיבל את שמו כהוקרה לנשיא ארצות הברית לשעבר, לאחר ביקורו בעיר בשנת 2007. הקהל קיבל אז בתשואות ובהתלהבות את בוש (הנשיא לשעבר תמך בהענקת עצמאות לקוסובו השכנה, בעלת הרוב האלבני.(בביקור זה נפרד הנשיא מהשעון שלו, שאבד או נגנב בהתקהלות). "האלבנים אוהבים את האמריקאים ואת אמריקה," אומר החבר שלנו. ואכן, ממש כמו בבראטי, התושבים כאן אדיבים ושמחים לשוחח איתך. אדם שישב מולנו בפיצרייה ביום הראשון לביקורנו בעיר, סיפר שהוא עבד תקופה מסוימת בארצות הברית בעת המלחמה בקוסובו וחסך מספיק כסף כדי לממן את חתונתו. כאשר התכונן לקום, הוא הציע לקנות לנו אספרסו. בעלי הסביר לו שהוא לא שותה קפה. "אז בירה", הוא אמר, ואמר למלצרית שהשתייה עליו.
הרחק מטירנה, הרים מסולעים משמשים כתפאורת רקע לכפרים ולעיירות החוף של אלבניה. נסענו באוטובוסים וחלקנו מוניות. הכבישים במדינה הם של שני נתיבים בלבד ולצדם כיפות של בונקרים שנשארו מתקופתו של הוג'ה. המקומיים מובילים את התיירים לשרידים יווניים ורומיים בעיר העתיקה בוטרינטי ולחופים הסמוכים בעיירה סרנדה, מול האי היווני קורפו. אך מה שאנו זוכרים יותר מכל האתרים, זה את החוויות שהיו לנו עם האנשים שפגשנו בעת שטיילנו במדינה שבה יש כל כך מעט תיירים.
כדי לטייל ברחבי הארץ המוקפת במונטנגרו, קוסובו, מקדוניה ויוון, אפשר לשכור מכוניות ולקחת מוניות. לנסיעות ארוכות, רוב האנשים משתמשים באוטובוסים ובמכוניות מסחריות שנקראות פורגונים. נסיעה של שלוש-ארבע שעות עולה לא יותר מחמישה עד שבעה דולרים. המרחק בין הערים הגדולות אינו גדול, אבל הנסיעה יכולה להתארך בגלל תנאי הדרך.
באחת מנסיעותינו באוטובוס טעמנו פאצ'ה, 1מנת ארוחת בוקר לאומית העשויה מחלקי ראש של כבשה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת במעבר לוגרה, הנקודה הגבוהה ביותר בחוף הדרומי. הנהג עצר במסעדה הררית והמלצרים הביאו לנו מה שנראה כמו מרק סמיך. למרות העכבות הראשוניות שלנו, אכלנו את המרק והוא היה טעים.
בעיירה גיירוקסטרה פגשנו את ויטה והאג'י קוטוני, הבעלים של "קוטוני האוס", המלון הפרטי הראשון שנפתח לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית. בעזרת מימון מאונסק"ו, הם שיפצו את הבית של האג'י שנבנה לפני 300 שנה והפכו אותו לבד-אנד-ברקפסט מקושט בתקרות עץ מגולפות ובשטיחים וכריות עם הרקמה של ויטה. כעיר הולדתו של השליט לשעבר הוג'ה וכ"עיר המוזיאון" השנייה באלבניה, גם גיירוקסטרה, כמו בראטי, קיבלה תשומת לב מיוחדת. על גבעה תלולה, מתחת לטירה ומעל לאוניברסיטה מודרנית, עומדים בתי אבן מהתקופה העותמאנית. חלקם שופצו, אחרים נטושים, ממתינים שיהיה מימון לשיפוצים.
עיר הנמל דורס לחופי הים האדריאטי הייתה התחנה האחרונה שלנו לפני שעלינו על מעבורת הלילה לאיטליה. בסיור קצר במרכז ההיסטורי ראינו שרידים של אמפיתאטרון רומי מהמאה השנייה, חנות שמוכרת גלידה בטעם רדבול ובר הממוקם בצריח של מגדלור ונציאני. חשבתי על השיחה של מחבר הספר תרו עם אדם בשם פטמיר, בעת שהסופר עמד לעלות על מעבורת ליוון. "אני מקווה שתשוב בעוד עשר שנים," אמר פטמיר לתרו. "תגלה שהבתים השתפרו, העיר השתפרה, הנמל השתפר, האוכל השתפר ואני השתפרתי". הוא צדק. לאט לאט, אלבניה משתנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם