האישה הגדולה מהחלומות: אלמנט האדמה ברפואה הסינית
אנשים שהאדמה שלהם מאוזנת או חזקה הם האבטיפוס של אמא אדמה. מנגד, מי שהאדמה אצלם לחה או יבשה מדי, נוטים להשמין ולהצטייר יותר כאמא פולנייה. שיחות מהרפואה הסינית
מצאתי בעצמי זיכרון מוחשי, כאילו חוויתי אותו על בשרי, של התמודדות: מצד אחד עם שיטפונות, ומצד שני עם בצורת. נראה שהייתי תולעת ספרים אדוקה עד כדי שהחוויה הוטמעה בי עמוק, ועד היום אני יודע אותה באופן אינטואיטיבי, כאילו הייתי איכר סיני זקן (ואולי הייתי, בגלגול קודם?). זה הולך ככה:
איכר, מה יש לו בחייו אם לא אדמתו, אותה הוא מעבד, עליה הוא שומר, ממנה הוא בא ואליה ישוב? היא מזינה אותו ומגנה עליו.
שני נהרות גדולים ידועים יש בסין: הנהר הצהוב והנהר הארוך, המוכר לנו כיאנג-צה. השניים ידועים בנטייתם לחולל שיטפונות ועימם אסונות גדולים, לאורך ההיסטוריה של סין. ביום בו הנהר עולה על גדותיו ממהר האיכר ומערים תלי אדמה, בונה סכרים וחומות, כדי לנסות ולמנוע את הצפת השדות והבתים, להציל את היבול, את החיות ואת בני הבית, שיכולתם לשרוד תלויה בכוחה של האדמה להדוף את המים. אבל כשרוצה האיכר לגדל אורז הוא שוב בונה קירות וסכרים מאדמה, אבל הפעם כדי להציף את אותם שדות ולהחזיק בהם את המים, בתוכם ישתול את האורז. גם כאן תלויה יכולתו לשרוד ולספק מזון לבני ביתו בכוחה של האדמה להחזיק את המים.
אך גם כשאין שיטפונות או בצורת, ביומיום, עליו להישאר ערני ולוודא שהאדמה לא לחה מדי, לא יבשה מדי, לא קרה או חמה מדי: עליה להיות דשנה ואוורירית, ואז, כשיזרע זרע, יתקבל יבול. מה שהאדמה מקבלת ממך, היא מחזירה לך. זה כלל בל יעבור בכל תרבות ובכל מקום בעולם. הפשע הגדול של תרבותנו המודרנית הוא הזלזול באדמה, הזיהום שלה, הניצול שלה, ההזנחה שלה. לא בכדי קיימת בדת היהודית שנת השמיטה: כפי שהאדם והבהמה צריכים לנוח, כך צריכה גם האדמה.
התיאור הזה נכון כמובן גם ביחס לגופנו, למהות חיינו ולמרב תכונות אלמנט האדמה בתוכו. האיברים המייצגים את האדמה בגופנו הם הטחול והקיבה, שהם בחלקם הפונקציות של מערכת העיכול כפי שאנחנו מכירים אותה, אבל לא לגמרי, ולא רק. במאמרים קודמים הצגתי מעט מתכונות אלמנט האדמה והתייחסתי אליה כשהזכרתי את נושא הלחות והליחה בהקשר של תזונה בראייה הסינית.
לדעתי, בקרב בני העם היהודי יש רוב מכריע לטיפוסי אדמה. וכשמדברים על מישהו כטיפוס אדמה, מתכוונים לרוב למי שהאדמה שלו לא מאוזנת. ייתכן שהסיבה נוגעת לכך שבמהלך כמה אלפי שנים לא הייתה ליהודים אדמה, ורוב חייהם ועיסוקיהם היו מנותקים ממנה. אם כך הוא הדבר, בוודאי יידרש זמן, כמה וכמה דורות, עד שהיהודים יתאזנו.
מצד שני, ברור לי שאוכלוסיית המטופלים שלי לא מייצגת את כלל האומה, כי מעצם העובדה שאני פועל במרכז, בתל אביב, מתנקזים אליי בעיקר מטופלים מחתך אוכלוסיה מסוים. אולי, אם הייתי רופא כפרי, בפריפריה, אפשר שהייתי רואה יותר דיסהרמוניות של אלמנטים אחרים. ייתכן ששם, כבר כעת, מתמעטים טיפוסי האדמה ומתרבים
אנשים שהאדמה שלהם מאוזנת או חזקה הם האבטיפוס של "אמא אדמה": הם מעוגנים, מחוברים לקרקע ויש להם מרכז. כלומר, הם מאוזנים, בעלי בטחון עצמי, יודעים את עצמם, מי הם ולאן הם הולכים. הם מזינים את הסביבה, בעלי חמלה, משכיני שלום, מפייסים, אמינים ונאמנים. הם אוהבי אוכל, גם מצד האכילה וגם מצד ההגשה. לעתים המבנה שלהם מראה זאת: הם דשנים, אפילו שמנים, בעלי שפתיים מלאות, בשרניות; הם מתוקים, קשובים, נעים ונוח בחברתם, הם יודעים לתקשר, לבנות, להרחיב ולשמר את הרשת החברתית שלהם. הטחול מתבטא בשפתיים ובכוח השרירים, ועל כן הן חסונים, בנויים היטב ונוחים לבריות.
אבל כשהאדמה לא מאוזנת, או לא באה לידי ביטויה המלא, דומה הדבר לאופן שבו היא צוברת מים והופכת לבוץ: טיפוסי האדמה ניכרים אז כחטטנים, "נדבקים", תלותיים, חסרי יכולת החלטה, אובססיביים עד קומפולסיביים, רכושנים ושתלטניים. הם יכולים בקלות לחוש כקורבן, ולהפוך את ההרס העצמי לאמנות. נושא האוכל הופך להיות מרכזי והרסני, עד לכדי הפרעות אכילה, התמכרות לפחמימות (סוכרים ובצקים) המלווה בהשמנה או הרזייה קיצוניות, בצד התעסקות באוכל של אחרים: מה, איך וכמה הילדים אכלו, למה לא אכלתם, תגמרו הכול מהצלחת, קחו עוד חתיכה. נשאר קצת בסיר, חבל לזרוק.
מוכר? הם "חופרים" בגלל נטייתם לאובססיביות ובגלל שהם מוצפים, הן במחשבות, הן ברגשות והן בנוזלים. זוהי לחות, שביטוייה הפיזיים הם ליחה, לחות, פצעים, הפרשות, שומן, יציאות רכות עד שלשוליות ומעי רגיז, שמבטא שלשול ועצירות לסירוגין (עצירות של חולשת צ'י הטחול, שאין לו כוח להניע). דרכי הנשימה אצלם סתומות, הם עלולים לסבול מסינוסיטיס, מנזלת כרונית, מאסתמה, מעייפות ולאות - עם או בלי כאבי שרירים.
תסמינים נוספים של חולשת אלמנט האדמה הם חולשת שרירים, נפיחות הבטן וצורך עז לישון או לפחות לנוח אחרי האוכל. לפעמים הם מלווים בדיכאון, כי אין לאדם "כוחות נפש", אין מה שירים אותו כלפי מעלה וימנע את צניחתו הפיזית והנפשית. לפעמים, כשהאדמה חלשה נשים מתקשות להרות או להחזיק את העובר, והן סובלות מהפלות חוזרות.
האדמה היא המרכז, האלמנט המרכזי בין חמשת היסודות. יש לכך משמעות נוספת: הטקסט העתיק אומר שהמרכז הוא המקום שאליו הולכים, וכי לא ההגעה אליו חשובה, אלא ההליכה לקראתו. האדמה מייצגת את האופק: כשאדם הולך אל האופק יש בו כוונה, האנרגיה שלו מגויסת, והוא מקיים את המשפט הידוע לכל מי שעסק אי פעם באמנויות מלחמה:
意道 Yì dào
氣道 Qì dào,
氣道 Qì dào
力道 Lì dào
שפירושו: המקום שאליו הכוונה הולכת - לשם הצ'י הולך, המקום שאליו הצ'י הולך - לשם העוצמה הולכת.
כי האופק הוא מקום שאליו שואפים ולעולם לא מגיעים אליו, שהרי לא תמיד המטרה הסופית חשובה, אלא הדרך אליה, והכוונה של האדם ההולך בה. לא בכדי נמצאים שלושת אלה תחת שליטת הטחול: הכוונה, הצ'י והעוצמה.
עד כדי כך חשוב אלמנט האדמה, שבמאה ה-13 קם הרופא הידוע לי דונג-יואן (Li Dongyuan) וכתב את "המסה על הטחול והקיבה". בכך ייסד אסכולה מרכזית ברפואה הסינית הנקראת, בהתאם, "אסכולת הזנת האדמה", הדוגלת בטיפוח אלמנט האדמה כדרך לאיזון פיזי ורגשי ולמניעת מחלות. לי נפטר בגיל 71, שנחשב אז לגיל מופלג.
גם אני חסיד גדול של אסכולת האדמה, ותפיסת התזונה הבסיסית שלי היא באותם קווים מנחים: הימנעות ממזונות לחים, קרים ומגבירי לחות, בצד צריכת מזונות בעלי אנרגיה חמימה עד חמה. אני גם רואה ב"דרך האדמה" עניין מוסרי-ערכי: כפי שאומר דון חואן, מורהו של קרלוס קסטנדה: "הבט בכל דרך מקרוב ובמכוון, נסה אותה ככל שתרצה, ואז שאל עצמך בלבד, שאלה אחת: האם יש לדרך לב? אם יש, הדרך טובה; אם אין בה לב - אין בה שימוש". (מתוך: משנתו של דון חואן)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם